יא וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַֽיהוָֽה׃

יב אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃

(יב) אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו. כגון, יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות. שכתוב בהן, (תהילים קז כא - כב) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן: 

והקריב על זבח התודה - ארבעה מיני לחם:

חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלושה מיני מצה. וכתיב (פסוק יג) "על חלת לחם חמץ וגו'". וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א). ושעורן, חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, עשרים עשרון:

מרבכת - לחם חלוט ברותחין כל צרכו. 

יג עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃

(יג) יקריב קרבנו על זבח - מגיד, שאין הלחם קדוש קדושת הגוף, להיפסל ביוצא, וטבול יום. ומלצאת לחולין בפדיון, עד שישחט הזבח: 

יד וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃

(יד) אחד מכל קרבן - לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה. והשאר נאכל לבעלים. ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה. כמו שמפורש למטה (פסוקים כט - לב) תנופת חזה, ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:

טו וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

(טו) ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן ריבויין הרבה. לרבות חטאת, ואשם, ואיל נזיר, וחגיגת י"ד, שיהיו נאכלין ליום ולילה:

ביום קרבנו יאכל - וכזמן בשרה, זמן לחמה:

לא יניח ממנו עד בקר - אבל אוכל הוא כל הלילה. אם כן למה אמרו עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה:

[ברכות ב, א] [ברכות ט, א]  

טז וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל׃

(טז) ואם נדר או נדבה - שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם, ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בעניין: 

וממחרת והנותר ממנו - בראשון יאכל. וי"ו זו יתירה היא. ויש כמוה הרבה במקרא. כגון, "ואלה בני צבעון, ואיה וענה" (בראשית לו כד). "תת וקדש וצבא מרמס" (דניאל ח יג):

[רש"י ויקרא כב, ל]

יז וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

[תלמוד פסחים ג, א]

יח וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃

(יח) ואם האכל יאכל וגו' - במחשב בשחיטה לאוכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע? תלמוד לומר, "המקריב אותו לא יחשב". בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו, בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה. ואם חשב, פגול יהיה:

והנפש האכלת ממנו - אפילו בתוך הזמן עונה תשא. 

[ספר המצוות מל"ת קלב]

יט וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃

(יט) והבשר - של קדש שלמים, "אשר יגע בכל טמא, לא יאכל": 

והבשר - לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:

כל טהור יאכל בשר - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר, (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל". יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים? לכך נאמר, "כל טהור יאכל בשר":

והבשר כל טהור יאכל בשר - כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעים, אסורין. כמו שכתוב (ו, ט) "בחצר אהל מועד יאכלוה". בבשר זה אני אומר לך, "כל טהור יאכל בשר", אפילו בכל העיר:

[רש"י דברים יב, טו] [רש"י ויקרא כב, ג]

כ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

(כ) וטומאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר. אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה. "והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'" (פסוק יט). ואזהרת טמא שאכל את הטהור, אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף. ודרשוה רבותינו בשבועות (ז, א), אחת לכלל. ואחת לפרט. ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר, אלא על טומאת מקדש וקדשיו:

[רש"י ויקרא כב, ג]

כא וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ {פ}

כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

כג דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

כד וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵֽעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹֽאכְלֻֽהוּ׃

(כד) יעשה לכל מלאכה - בא ולימד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות:

ואכל לא תאכלהו - אמרה תורה, "יבוא איסור נבלה וטרפה, ויחול על איסור חלב", שאם אכלו, יתחייב אף על לאו של נבלה. ולא תאמר, אין איסור חל על איסור:

כה כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב^[1] מִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃

(כו) בכל מושבתיכם - לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות. ובמסכת קדושין בפרק א' (לז, א) מפרש למה הוצרך לומר:

לעוף ולבהמה - פרט לדם דגים וחגבים:

כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

כח וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

כט דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַֽיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַֽיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃

ל יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶֽחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(ל) ידיו תביאינה וגו' - שתהא יד הבעלים מלמעלה, והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה, ומניפן:

את אשי ה' - ומה הן האשים? 

את החלב על החזה יביאנו - כשמביאו מבית המטבחים, נותן החלב על החזה. וכשנותנו ליד הכהן, המניף, נמצא החזה למעלה והחלב למטה. וזהו האמור במקום אחר (ויקרא י, טו) "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו'". ולאחר התנופה, נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה. וזהו שנאמר (ויקרא ט, כ) "וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה". למדנו ששלשה כהנים זקוקין לה. כך מפורש במנחות (סב, א).  

את החלב על החזה יביאנו - ואת החזה למה מביא? להניף אותו הוא מביאו. ולא שיהא הוא מן האשים. לפי שנאמר "את אשי ה' את החלב על החזה". יכול שיהא אף החזה לאשים? לכך נאמר "את החזה להניף וגו'":

[רש"י ויקרא י, טו]

לא וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃

(לא) והקטיר הכהן את החלב - ואחר כך "והיה החזה לאהרן", למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאמורים למטה מן המזבח:

לב וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃

(לב) שוק - מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי, שהוא סובך של רגל:

לג הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִֽהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃

(לג) המקריב את דם השלמים וגו' - מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר:

לד כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(לד) התנופה, התרומה - מוליך ומביא, מעלה ומוריד:  

לה זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֽה׃

לו אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם׃

[רש"י ויקרא ז, עט]

לז זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃

(לז) ולמילואים - ליום חינוך הכהונה:

לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוּ͏ֹת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ {פ}