Short review
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך כו'. מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן כו'.[1]
וצריך להבין מאחר שהמצוה היא באהרן, שהוא יעריך את הנרות למה צוה ה': "ויקחו אליך", דמשמע שיביאו השמן אל משה?
וגם, דבפסוק ראשון גבי: "ויקחו אליך" אל משה, כתיב: "להעלות נר תמיד" ובפסוק שני גבי אהרן כתיב: "מערב עד בקר" לבד?
אך הענין הוא: כי הנה אהרן: "שושבינא דמטרוניתא" - "מטרוניתא" הוא מקור נש"י כי[2]: "כל ישראל כו'", ואהרן הוא השושבין להם. כמו עד"מ חתן וכלה שצריכין שושבין לילך עמהם לפי שא"א להם לילך בעצמם מחמת הבושה וצריכין סעד לתמכם. כך, להיות התכללות נש"י במקורם באוא"ס ב"ה, אין להם כח מצד עצמם רק ע"י בחי' אהרן שהוא שושבינא דלהון.
והנה כמו ענין השושבינים עד"מ שאין זה אלא בשעת החתונה, כי משם ואילך אין צריכין עוד לשושבינים - כך הנה שושבינות של אהרן הוא בבחי'[3]: "ביום חתונתו, וביום שמחת לבו", והוא שמחה של מעלה המתגלה בנש"י לשמח לבם בה' השוכן בתוך תורתם ועבודתם שצ"ל בשמחה, כמ"ש[4]: "תחת אשר לא עבדת בשמחה כו'" - ושמחה זו היא באה ע"י אהרן, ובשמחה זו הוא שושבין.
והענין, כי הנה שמחה זו הוא מחמת אוא"ס ב"ה, מקור החיים מקור התענוגי' המלובש במצות. וכמאמר: "אק"ב[5]" - "אשר" הוא לשון תענוג גדול מאד עד להלל, וכמו[6]: "באשרי, כי אשרוני בנות" - שהוא לשון שמחה והילול על רוב טוב כו'. וכמ"ש[7]: "ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה" - "לעבדה", במ"ע. שע"י המצות הוא עושה הג"ע, דהיינו שממשיך בו זיו השכינה ליהנות בו לצדיקים שמתענגים על ה' בג"ע שהוא תענוג נפלא עד אין קץ. שלכן אמרו על אחר[8]: "מוטב דלידייני' כו'" - שכל יסורי גיהנם כדאי לסבול בשביל קבלת תענוג עוה"ב.
וכמארז"ל על ר"ע, כשראה כרך גדול של עכו"ם שחק ואמר[9]: "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ!" - פי', אם יש הרבה תענוגים כ"כ בבחי' עוברי רצונו, שהם תענוגי עוה"ז שירדו ונתגשמו בגשמיות העוה"ז וחומריותו - שלא כדרך השתלשלות וירידת המדרגות מאוא"ס ב"ה מדרגה אחר מדרגה, כמו מדרגות דקדושה - אלא שהם נפלו ממדרגות עליונות דקדושה דרך נפילה מאיגרא רמה כו'. ולכן נק': "עוברי רצונו" שהעבירו את הדרך.
ואם לעוברי רצונו כך, יש תענוג הרבה שנפל בשבה"כ, כ"ש לעושי רצונו - דהיינו מה שהוא עשוי ונתון מרצה"ע ב"ה כסדר ירידת המדרגות דקדושה, בג"ע העליון והתחתון שהוא התענגות על הוי"ה שבודאי יש בו תענוג נפלא והרבה מיני תענוג אין קץ שהוא מקור החיים ומקור התענוגים:
ב והנה תענוג זה נמשך מן המצות, שלכן נמשלים המצות לנרות, כמו שע"י שמדליקין את הנרות נתמלא הבית אור וזיו, כך ע"י עשיית המצות נמשך זיו בג"ע כו'.
לכן כתיב[10]: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" -
יותר "מרוב כל". כי "רוב כל" הם תענוגי העוה"ב, והמצות צריך להיות בשמחה יתירה מהם.
והוא, כאשר ישים אל לבו[11]: "כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, על כל שבח מעשה ידיך כו'"[12]. פי': "בשמים ממעל" - זה געה"ע: "ועל הארץ מתחת" - זה געה"ת - אין השבח בהם אליך אלא שהם בחי': "מעשה ידיך". כמו עד"מ שמשבחין את האדם במעשה ידיו איך שהוא כותב גדול או שמצייר ציור נאה, שהשבח הזה אינו נוגע לחכמתו ולא למהותו ועצמותו.
כך כל השבח וההילול שנמשך בג"ע לנשמות להתענג על ה' בהשכלתם והשגתם - אין השבח הזה אלא בהמשכת מעשה ידיו של הקב"ה לבד, שבזה יש להם השכלה והשגה. והיינו זיו הנמשך מן המצות שנק': מעשה ידיו של הקב"ה. כי באתעדל"ת, בקיום המצות למטה - אתעדל"ע, הקב"ה מניח תפלין והקב"ה רופא חולים ומברך השנים ומכלכל חיים בחסד כו'. ומזה נמשך הזיו בג"ע להתענג על הוי"ה בהשכלתם והשגתם בהמשכה זו.
(וזהו[13]: "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", כי הג"ע נק' מתיבתא דרקיע. ועמ"ש בפי'[14]: "הללוהו ברקיע עוזו")
וכמה מיני מדרגות זו למעלה מזו בהשכלה זו בכמה מיני תענוגים עד אין קץ שיש כמה מיני ג"ע כו'. הגם שלא נזכר בספרים רק ג"ע תחתון ועליון - הרי אמרו רז"ל[15]: "ת"ח אין להם מנוחה, שנאמר[16]: "ילכו מחיל אל חיל כו'"".
וע"ז נאמר[17]: "כי כל בשמים ובארץ", ותרגומו: "דאחיד בשמיא ובארעא". והוא ענין שנזכר בספרים שיש עמוד בג"ע שבו עולין מג"ע עליון לתחתון[18], שהעמוד הוא המחבר ג"ע עליון עם תחתון. וכמה בחי' עמודים לכמה בחי' צדיקים יש, לכל א' כפי מדרגתו. וכמה בחי' עליות בעילוי אחר עילוי כענין: "נו"ן אלף יובלות", שהכל בחי' עליות כו'.
וכל זה הוא בבחי' הזיו שנמשך ממעשה ידיו בלבד, אבל בא"ס ב"ה ממש בעצמותו ומהותו ית' לית מחשב' תפיסא, המלאכים אומרים: קדוש ומובדל כו'. ומחמת זה: "האופנים ברעש גדול כו'", שאומרים: "איה מקום כבודו".
אך המצות עצמן הן בחי' אור הנר שמזה נמשך הזיו, והם מקור הזיו שהם נק': אברים דמלכא - בחי' אברין וכלים לאוא"ס ב"ה ממש. ולכן בכל המצות כתיב: "לפני ה'" - לפני ה' ממש. וכמ"ש: "אשר אנכי מצוך היום" - שבבחי': "היום לעשותם" - "אנכי" ממש הוא עצמותו ומהותו ממש: "מצוך כו'".
ואי לזאת, תהיה השמחה בקיום המצות גדולה לאלקים, הוא אוא"ס ב"ה ממש המלובש בהן ביתר שאת: "מרב כל" - היינו בחי': "כל דאחיד בשמיא ובארעא". וכמרז"ל: "יפה שעה א' וכו'":
ג והנה להיות גילוי שמחה זו מאור א"ס ב"ה בנפש האדם, הוא ע"י אהרן שהוא המדליק את הנרות להיות בחי' "אורה ושמחה" - כי אהרן הוא משבעה רועים המפרנסים וממשיכים לכללות נשמות ישראל מלמעלה מאוא"ס ב"ה. ואהרן הוא הרועה ומפרנס וממשיך לכללות נש"י בחי' אורה ושמחה הנ"ל.
ובהמשכה זו, יש ב' בחי': "יערוך את הנרות", "ובהעלות אהרן את הנרות": "יערוך" - להיות ערוכה ושמורה בלב ונפש האדם, בזכרו על ה' אלהיו בעמקות הדעת מעומקא דלבא ביגיעת הנפש בהתבוננות בגדולת ה' כאשר תוכל נפשו שאת.
"ובהעלות", הוא[19] היא המשכות השמחה הבאה מלמעלה להעלות את הנפש ולקשרה באלקים חיים הוא חיי החיים ב"ה מקור החיים ומקור התענוגים שלמעלה מעלה מהשתלשלות, למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת. והיא אהבת: "בכל מאדך" המתגלה בק"ש.
ולקיום הק"ש: "בכל מאדך" - תקנו פסוקי דזמרה לפניה, להיות: "רוממות אל בגרונם, וחרב פיפיות בידם" - כי: "שעת צלותא שעת קרבא", לעשות הכנה בנפש האדם תחלה, להגביר כח נפשו על המונעים ומעכבים מבית ומחוץ. וזהו: "מערב ועד בקר" - כי ברישא חשוכא והדר נהורא - שמאיר בנפשו אורה ושמחה בה' מעט מעט מתוך החשך כו':
ד אך הדלקת אהרן את הנרות הוא ב"שמן זית כתית" דוקא. וכדאיתא במשנה[20]: "כותש ונותן לתוך הסל כו', הראשון למנורה, והשאר למנחות".
והענין הוא, כי ענין הזית הוא שיש בו מרירות, וכמו שאמרה היונה[21]: "יהיו מזונתי מרורים כזית כו'". וגם אמרו בגמרא[22]: שהזית משכח תלמודו של ע' שנה כו', שהוא מבחי' עולם השכחה שהוא מעולם הקליפות. והיינו ענין הגוף ונה"ב שמנוגה ומשכא דחויא, וכותשים אותו עד שמוציאים ממנו שמן היינו בחי' חכמה. וכמארז"ל[23]: "כשם שהזית משכח תלמודו של ע' שנים כך שמן זית מחזיר תלמודו של ע' שנה כו'" - כי חכמה הוא מוח הזכרון כמ"ש בפ' קדש שרומזת בחכמה: "ולזכרון בין עיניך כו'".
וענין כתישה זו, היינו להיות בבחי' אתכפייא סט"א ע"י[24]: לשארית נחלתו - שמשים עצמו כשיריים[25]. שבחי' זו היא המכנעת כל הרצונות שבזלעו"ז, שלא יהיה לו חפץ ורצון אחר לעצמו להנות ולהתענג בתענוגי בני אדם בעוה"ז, ולא יבקש וירדוף אחריהם כלל, כי מאחר שמשים עצמו כשיריים ומותרות בעולם וכאלו אין בו צורך בעולם כלל, מה לו ולעולם כו'. ולכן לא יאבה לא העוה"ז ולא העוה"ב, וכמ"ש[26]: "מי לי בשמים כו'".
וכמ"ש[27]: "והיה שארית יעקב בגוים כו'", וכתיב בתריה[28]: "תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו". שבבחי' שארית יעקב, שמשים עצמו כשיריים הוא מכרית וירים ידו על צריו, בבחי': רוממות אל בגרונם להיות חרב פיפיות בידם בהתגלות רוממות אוא"ס על נפשו. משא"כ בבחי' יש[29]: "אין אני והוא יכולין לדור כו'". ואין אוא"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו'.
והיינו בחי' חכמה הוא בחי' שמן הנעשה ע"י כתישת הזית, שהשמן הוא שנמשך אחר הפתילה ונכלה ונשרף הכל באור הנאחז בפתילה שלא נשאר ממנו כלום. (משא"כ מן הפתילה נשאר קצת אפר) וכך בחי' החכמה הוא בחי' הבטול, שבטל ונכלל ממש באור הנר של מצוה זו להיות גילוי אוא"ס ב"ה ממש על נפשו, ועי"ז מתקיים בנפשו אוא"ס ב"ה הנמשך מן המצוה. משא"כ בלא בחי' שמן הרי אין אור הנר מתקיים על הפתילה לבדה אלא דולקת מהר וכלה כרגע כו'.
והנה עבודת אהרן בעריכת הנרות והעלאתם, היינו בחינת השמחה של מצוה - היא מחוץ לפרכת העדות. וענין הפרכת הוא. כי הנה כתיב[30]: "כי שמש ומגן הוי"ה אלקים" - פי' כי שם הוי"ה הוא ענין יחודא עלאה, איך שאין עוד מלבדו וכלא קמיה כלא חשיב כו'. ושם אלקים הוא המסתיר ומעלים להיות נראה העולם בבחי' יש ודבר כו' רק אעפ"כ[31]: מלא כל הארץ כבודו בבחי' יחודא תתאה. והנה שם אלקים הוא מגן לשם הוי"ה כמו מגן שעושין לשמש שמחמת שא"א להסתכל בשמש מרוב בהירותו כו':
ה וזהו ענין[32]: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש כו'". ושם הוא ענין עריכת הנרות ושמחה ש"מ מחוץ לפרכת - בבחי' יחודא תתאה להיות: רץ לבך, ליחודא עלאה. כי שמחה זו היא בחי' רצוא בנפש מחמת גילוי אור א"ס ב"ה ממש שבמצותיו, שעי"ז אליו לבדו ית' תכסוף ותכלה הנפש בבחי': ובכל מאדך - בשמחה שהיא בחי'" ובהעלות אהרן כו':
ו אך הכח הזה שיש לאהרן להעלות את הנפש מחוץ לפרכת, להיות בה גילוי אהבה זו שהיא בבחי' א"ס, הנה ע"ז נאמר[33]: "חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" - פי': מאת - היינו מבחי' אותיות התורה שמאל"ף ועד תי"ו, דהיינו ע"י עסק התורה של בני ישראל שהאדם לומד ומשים לבו ונפשו באותיות שמדבר בהם בדו"ר, שאותיות אלו יסודתן בהררי קדש חכמה עלאה.
לכן התורה היא אור שהיא מאירה את הנר, שנר מצוה היא כלי לאור התורה, והתורה היא אור וחיות המצות, והן הגורמות להיות כח לאהרן להיות שושבין להמשיך אור וגילוי האהבה בנפש האדם ולהיות בה אורה ושמחה ש"מ[34]. משא"כ ע"ה שאין בו בחינת חכמה ארז"ל[35]: "ולא ע"ה חסיד כו'".
אך להיות המשכת התורה למטה בישראל, הוא ע"י בחי' משה, וכמ"ש בזהר ע"פ[36]: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש". שאני עמל' דאורייתא דהיא לעילא מן שמשא, ושם הוא מדרגת משה[37]: "כבד פה וכבד לשון כו'".
כי בחי' עסק התורה הנה אינו בדרך שמחה ש"מ שהוא בבחי'[38]: רץ לבך מחוץ לפרכת, אלא היא בבחי': שוב לאחד. שע"י התורה הוא גילוי יחודו ית' למטה כמו למעלה ע"י התורה שהיא דבר ה' ממש. וכמ"ש[39]: "ודברי אשר שמתי בפיך", דברי ממש. הנה ארז"ל[40]: "מתניתא מלכתא" - כמלך עצמו, שמתאחד עם[41]: דבר ה', זו הלכה, שיהא הפסק כך כאלו הפסק הזה יוצא מפי עצמו.
והיינו מעלת ומדרגת מי שתורתו אומנתו כמו רשב"י וחביריו. (שלכן פטורים מן התפלה, שהתפלה היא בחינת בטול בהשתחוואות והמשכת אוא"ס ב"ה - המשכות אלו נמשכות ע"י עסק התורה ג"כ) וכמו שא' רשב"י[42]: "בחד קטירא אתקטרנא כו'", שהוא בחי' בטול באוא"ס ב"ה ממש בבחי' יחו"ע. ולכן ארז"ל[43]: "ות"ת כנגד כולם".
והנה כדי שיגיע לבחי' ומדרגת בטול זה כתיב: "ויקחו אליך שמן זית זך" - בחי' חכמה, כי[44]: "איזהו חכם הרואה את הנולד" - דהיינו הנולד מאין ליש. וכמאמר[45]: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כו'" - כי ההתחדשות מאין ליש הוא תמיד כו'. והיינו, לפי[46]: כי אני הוי"ה לא שניתי, ואתה הוא קודם שנברא כו', רק ההתחדשות להיות יש הוא רק הארה בעלמא כו'. ולכך צ"ל התחדשות ההארה תמיד שלא תבטל במציאות לגמרי כו'. וכאשר ישים אל לבו הדבר הזה, יהיה בבחי' בטול אליו ית'. ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו' - בטול אוא"ס ב"ה ממש על נפשו בעסק התורה כו':
ח וזהו: "ואתה תצוה את בני ישראל" - תצוה מלשון צוותא והתקשרות ע"י: "ויקחו אליך שמן זית זך", לבחי' משה תחלה, ומזה נמשך להיות: "חוקת עולם מאת בני ישראל" - להיות אותיות התורה גורמת שיערוך אהרן את הנרות, בחי' שמחה של מצוה, מחמת כי אותיות התורה הן הנמשכות מבחי' משה: ואתה תצוה את בני ישראל כו'.
והנה בבחי' אהרן שהוא בחי': רץ לבך כתיב: "מערב ועד בקר" - ברישא חשוכא והדר נהורא, אבל בבחי' משה שהוא בבחי' שוב לאחד, וגילוי יחודו ית' בבחי' יח"ע כתיב: "להעלות נר תמיד" - שהוא גילוי יחוד עליון שלמעלה מהזמן, ולפניו ית' כחשכה כאורה שהוא השוה ומשוה כו' וד"ל: