שש שנים יעבד.
פי', ע"י המשכת הדעת יוכל להיות בחינת "לעבדו", להיות עובד אלקים.
שיש הפרש גדול בין עובד אלקים, לאשר לא עבדו, הגם שהוא צדיק.
כמ"ש בגמ' הובא בתניא (פ' ט"ו).
והענין. דהנה כתיב: "ימים יוצרו". וכתיב: "ואברהם זקן בא בימים, באינון יומין עלאין".
והיינו היומין הם לבושים, הנעשים להנשמה מהתורה ומצות בכל יום דוקא. ואם חסר יום א' בלא מצוה חסרא לבושא כו'.
והיינו שלבושים אלו הם כדי שתוכל הנשמה להנות מזיו השכינה, ולאשתאבא בגופא דמלכא. שזהו ע"י לבושים אלו הנעשים מהתומ"צ, ששרשן מאד נעלה מבחי' גופא דמלכא ממש. רק שירדו להיות לבושים.
(והוא ע"ד המשכת המשל שעל ידו יושג הנמשל)
וכיון שכך הוא. דוקא כשנעשו בכל יום שתחת הזמן דוקא, שהלבושים נמשכו משרשן שלמעלה מהזמן להתלבש בבחי' הזמן, כדי שתוכל הנשמה להשיגם.
משא"כ כמו שהן בשרשן ומקורן למעלה מהזמן, אין ביכולת הנשמה להשיגם. במכ"ש וק"ו שאינה יכולה להשיג הזיו בלתי הלבוש כו' וכ"ש המצוה עצמה.
רק ע"י שהמצוה ירדה להיות בבחי' לבוש ומשל, יכולה להשיגה. ועל ידה תשיג הזיו כו'.
ולכן נק' "יומין", שנתלבשו בבחי' הזמן, שאז יכולת הנשמה להשיגה.
(ועמ"ש בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה ע"פ עת לכל חפץ תחת השמים כו').
וזהו: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".
פי', צרור כמו שצוררים אבן במרגמה. ועי"ז זורקים אותו למעלה.
כך כדי שתהיה הנשמה עולה מעלה מעלה במקור החיים, הוא ע"י היומין ולבושין דתומ"צ.
וזהו ענין: "שש שנים יעבד".
השש שנים הם הזמן, שית אלפי שני דהוי עלמא, שבמשך זמן זה ניתן קיום התומ"צ. כי "היום לעשותם" כל משך זמן הנ"ל:
אך פי' וענין "יעבוד", הוא לשון עבוד עורות. שע"י העבוד משתנים הרבה למעליותא.
כך בענין לבושים הנ"ל, צריך להיות עבוד. שצריך לנקותן מכל פסולת הנופל בהן, ולרחוץ ולכבס אותן.
וכמשל הלבוש הגשמי, שרוחצין ומכבסין אותו במים טהורים, אזי יהיה צח ונקי. משא"כ אם לא יכבסו אותן לא יהיו נקיים ויפים.
וזהו ההפרש בין עובד אלקים לאשר לא עבדו.
ועבוד וכבוס זה הוא ע"י התהפכות המדות מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו. והתהפכות המדות הוא ע"י מי הדעת. שהדעת היא פנימיות המדות. והיינו ג"כ ע"י משה רעיא מהימנא, שנאמר בו: "ונתתי עשב כו'". וגם מרחיצן ומכבסן במים עליונים מעבר הנהר כו'.
וכמ"ש: "כעדר הרחלים (שהם זרע בהמה) שעלו מן הרחצה כו' רוחצות בחלב".
(עמ"ש ע"פ שיניך כעדר הרחלים כו' ע"ש).
וזהו ענין: "לבון הלכתא כו'".
וזהו ע"י התפלה, שאז הוא שעת הכושר להיות גילוי הדעת בהתבוננות כו'.
וכמו שאנו אומרים בש"ע: "אתה חונן לאדם דעת כו'". ועי"ז נזדככו הלבושים.
ולכן נק' התפלה "עולת תמיד". שהתומ"צ של כל היום עולים לה' ע"י התפלה. והיינו לפי שע"י התפלה הם מתעבדים ומיתקנים.
וכ"ז הוא בשית אלפי שני דהוי עלמא.
וזהו שש שנים יעבד. וע"ז אמרו: "צדיקים אין להם מנוחה ילכו מחיל אל חיל וכו'".
אבל "ובשביעית", באלף השביעי, "יצא לחפשי חנם".
חנם בלא מצות. שאז יהיה מנוחה לחיי העולמים, שאין עוד עלייה למעלה הימנה:
הגה"ה. עיין בתניא פ' מ"ו ע"פ: "בהמות הייתי עמך כו'", ולא ארגיש כו'.
ומ"ש: "בהמות", לשון רבים? לרמז כי לפניו ית' גם בחי' דעת עליון, הכולל חו"ג, נדמה כבהמות כו' עכ"ל.
ולכאורה קשה, לפמ"ש שאפי' דעת תחתון דאצי' נק': זרע אדם. ואיך גם דעת עליון נק' בהמה?
אך הענין יובן ממ"ש ע"פ: "מים רבים", בענין שלעתיד יאמרו ליצחק: "כי אתה אבינו". ורבקה היא מלשון רבקה של שלש שלש בקר כו'.
והענין. כי אף שבחי' אדם דאצי' הוא למעלה מבחי' בי"ע שנק' בהמה. אך יש ב' בחי' מדות.
היינו שיש מדות הנמשכים מן השכל. ויש מדות שלמעלה מהשכל, ונק' טורי חשוכא, מדות שבכתר.
והם נמשכים דוקא ע"י דעת העליון, שהוא מקבל מהכתר, כי עומד בקו האמצעי תחת הכתר.
ויש בחי' דעת שממשיך הבינה אל המדות כו'.
ובחי' המדות שלמעלה מהשכל נק' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם.
ואמנם לגבי א"ס ב"ה, נק' גם בחי' זו שלמעלה מהשכל, בשם בהמה ממש כפשוטו. שח"ע נק' עשי' גופנית כנ"ל.
ולכן גם ד"ע נק' בהמה. וכענין: "כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אוכם אוכם הוא כו'".
ועמ"ש בפ' עקב ע"פ ויאכילך את המן כו':