פרק מו
ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו, להיות מאירה בתוקף אורה, כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו, בכל לב ובכל נפש ומאד, מעומקא דלבא באמת לאמיתו, ובפרט בשעת ק"ש וברכותיה, כמו שיתבאר.
והוא כאשר ישים אל לבו מ"ש הכתוב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם".
פי', כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו ג"כ, להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו.
והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם, אף אם שניהם שוים במעלה.
ועל אחת כמה וכמה, אם מלך גדול ורב, מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה. ויורד אליו ממקום כבודו, עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו, היכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם. ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי, וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש.
עאכ"ו שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ.
ואף אם לבו כלב האבן - המס ימס, והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך:
והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ, עשה לנו אלהינו.
כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
ונודע מזה"ק והאר"י ז"ל: ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר. ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית.
וכמ"ש בגמ': (חגיגה יג, ב) כתיב: "היש מספר לגדודיו, וכתיב אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי כו'"? ומשני: "אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד אבל לגדודיו אין מספר".
וכולם קמיה כלא ממש חשיבי, ובטלים במציאות ממש, כביטול דבור א' ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, בעוד שהיה דיבורה עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנ"ל באריכות:
וכולם שואלים: "איה מקום כבודו?"
ועונים: "מלא כל הארץ כבודו", הם ישראל עמו.
כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם, כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה.
"לא ע"י מלאך ולא ע"י כו'" אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם. כמ"ש: "וארד להצילו וגו'".
כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש.
בבחי' נשיקין פה לפה, לדבר דבר ה' זו הלכה.
ואתדבקות רוחא ברוחא, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש.
וגם בבחי' חיבוק, הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא כנז"ל.
ודרך כלל נחלקין לשלש בחי', ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, תרין דרועין וגופא וכו'.
וזהו שכתוב: "אשר קדשנו במצותיו".
כאדם המקדש אשה, להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור. כמו שכתוב: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".
ככה ממש, ויתר על כן לאין קץ, הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצות, ונפש החיונית ולבושיהן הנזכרים לעיל, באור א"ס ב"ה.
ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים, יחוד זה ליחוד חתן וכלה, בדביקה חשיקה וחפיצה, בחיבוק ונישוק.
וזהו שכתוב: "אשר קדשנו במצותיו". שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.
וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות. והיא בחי' סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן.
כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור א"ס ב"ה, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת א"ס ב"ה ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ית' והיו לאחדים ממש.
וזהו שכתוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו).
ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם" (במדבר טו, מ)
"אני ה' אלהיכם וגו'" (במדבר טו, מא).
פירוש, כי על ידי קיום המצות, הריני אלוה שלכם. כמו "אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'", שנקרא כן - מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית', ובטלים ונכללים באורו.
וככה הוא בכל נפש מישראל, בשעת עסק התורה והמצות.
ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ. והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו.
רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות, מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם.
וז"ש אסף ברוח הקדש, בעד כל כנסת ישראל שבגולה: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך".
כלומר, שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה:
שתפול עליה אימתה ופחד תחלה, ואח"כ אהבה רבה בתענוגים או כרשפי אש, כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם.
וכנודע, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש, והוא כולל חסד וגבורה.
אעפ"כ: "אני תמיד עמך".
כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין.
וכמו שכתוב: "גם חושך לא יחשיך ממך".
ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות, וחמץ בפסח, השוה לכל נפש.
לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור, מאיר אור קדושת שבת וי"ט. ונידון בנפשו, בכרת וסקילה, על חילול קדושה זו.
וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה, פוגם בקדושה שעל נפשו, כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו.
[ומ"ש "בהמות" לשון רבים?
לרמז, כי לפניו ית', גם בחי' דעת העליון, הכולל חו"ג, נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור א"ס.
כמ"ש, "כולם בחכמה עשית".
ונקרא "בהמה רבה", כמ"ש במ"א.
והוא שם ב"ן, בגימטריא בהמ"ה, שלפני האצילות]: