ביאור על הנ"ל. ואלה המשפטים כו'.
הנה נאמר: "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה". "בהמה", בגימטריא ב"ן, נשמות דבריאה.
אדם, מ"ה. נשמות דאצי'. "ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם".
עולם הכסא הוא עולם הבריאה. ששם הוא בחי' בהמה, "פני אריה כו'". מחנה מיכאל כאריה ישאג.
שלגבי מעלה נחשב בבחי' בלי דעת, הגם שלגבי מטה נחשב הדעת גדול.
ואדם שבמרכבה הוא הדעת שמלובש בבריאה.
וזהו "אדם ובהמה תושיע ה'".
אבל אדם דאצי', הוא בחי' אדמה לעליון. שאינו רק מהעלם אל הגילוי.
אצי' הוא מלשון "ויאצל כו'", שבמשה היה בהעלם ונתגלה בע' זקנים.
וכך אצי' הוא רק גילוי א"ס ממש להיות חו"ב מלמעלה, "לאו דאית לך צדק ידיעא כו' אלא לאחזאה כו'".
היינו להיות גילוי. והגילוי הוא מעין ההעלם עליון, שלמעלה מבחי' חכמה כו', ובא לידי גילוי בחכמה.
משא"כ בבריאה, התחדשות יש מאין. כמ"ש באברהם: "ואנכי עפר ואפר כו'".
והנה כדי שיהי' כח לבהמה לעלות, צ"ל השפעה מלמעלה מבחי' עשב. (ע"ב שי"ן מרפ"ח נצוצים שי"ן ג' קווין).
"עשב בשדך, חקל תפוחין".
כמו עשב הצומח מכח הצומח שבארץ שהוא רוחני, כך הארה נצמחת מלמעלה מכח הרוחני מא"ס.
וזהו: "ונתתי" א"ס בעצמו. ומתחלה "בשדך". "בהמות בהררי אלף". "מצמיח חציר לבהמה".
ואח"כ "לבהמתך" פני אריה כו'.
ומ"מ עשב הוא לפי עבודת האדם, מבחי' מ"ה, שהוא הממשיך. וע"פ עבודת האדם מלמטה ג"כ.
כי לפי ערך המ"ן, כך הוא המ"ד. והוא ענין תורה ותפלה. שע"י התורה נעשית התפלה זכה. וכמו"כ ע"י התורה, מתבררת התפלה כו'.
ובחי' "עשב", זה הוא בחי' דעת והרגשה. קיום המדות וחיותן. כי יש דעת עליון ודעת תחתון. "אל דעות הוי'".
דעת עליון, הוא המזווג חו"ב.
ודעת תחתון, אחורי כתפין. שמתפשט בפנימיות המדות כו' להיות מזון לבהמה להעלותה מבי"ע.
(ובבריאה ג"כ ת"ח.
ומ"מ, הם בחי' בהמה, כי תלמוד בבריאה).
והוא ע"י: "כי תקנה", קנין הוא באצי'. שהוא מההעלם אל הגילוי. כמאמר: "ברוך עושך. ברוך יוצרך. ברוך בוראך. ברוך קונך".
והנה אצי' הוא ענין מ"ש ביוסף: "לעשות מלאכתו". ותרגום: "למבדק בכתבי חושבניה".
שעם היות שעסק בצרכי עוה"ז, אינם מבלבלים מחשבתו מלהיות מרכבה אפי' באותה שעה ממש.
וזהו נשמה דאצילות.
ו"בורא", בריאה. התחדשות מאין ליש. כי שרש האדם הוא מאצי'.
ואפי' מי שיש לו רק נפש דבריאה, מ"מ יש לו בהעלם, אפי' חיה ויחידה.
כי האבות המה היו המרכבה. וכתיב: "אשר התהלכתי לפניו", שמרכבה הוא בטול תמידי. ואעפ"כ יכול להיות למטה כנ"ל גבי יוסף.
משא"כ בבריאה, הוא ע"י "כי תקנה", המשכה מאצי'.
והיינו ע"י בחי' משה, שהוא מדעת העליון.
כי גם בעולמות עליונים צ"ל המשכה זו.
והוא ע"י משה רע"מ, כרועה עדרו ירעה במרעה טוב ונותן מזון.
כך משה הוא הממשיך העשב.
כי משה הוא בחי' מ"ה חכמה כח מ"ה של הארת מצחא דעתיק.
(וזהו משה, מ"ה שי"ן. בג' קווין, ומברר הב"ן. והוא מבחי' דעת עליון שלמעלה מן ההשתלשלות. ונק': "לפניך נגלו כל תעלומות סתרי כל חי". "גלוי וידוע כו'". שגילוין וידיעתן אינה לפי ערך ההשתלשלות, להיות צופה ומביט אפילו בדברים מגושמים בחי' בהמה כו' בע"ח הגשמיים כו'.
ולפי שמשה מבחי' דעת עליון שלמעלה גם מאצי'.
לכך הוא דוקא יכול להמשיך הדעת גם בבי"ע):
והנה משה הוא משמטה ראשונה: "כי מן המים משיתיהו". מן המים משמטה ראשונה.
וזהו: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" שאין לכם שייכות כו'.
אך "מן המים" אינו מרומז רק "משיתיהו". ותרגומו: "שחלתיה". לשון המשכה. שנמשך מההעלם "תיבת גומא כו'".
ולכן יש לו כח להמשיך העשב, שהוא מרפ"ח נצוצין שנפלו מעולם התהו, להיות מזון כו'.
והכל הוא בשביל ישראל. שגם ישראל נק' "עברי", "עבר הנהר", הוא היוצא מעדן חכמה להשקות את הג"ן סדרי דאורייתא.
ועבר הנהר הוא בחי' מקיף, למעלה מהשתלשלות מעלה ומטה.
וכמשל כדור הארץ שאין בו מעלה ומטה, ודרים בו מלמעלה ומלמטה. ולא שייך לומר שהדרים מלמטה הולכים בראשם למטה כו'.
וזהו בבחי' העיגולים. ודוקא באור ישר בפנימיות יש התחלקות ראש ורגלים, תלת חללין דגולגלתא. משא"כ בעגולים סוכ"ע.
ומאחר שהם בחי' "עברי", לכן נמשך בהם בחי' "עשב", להיות שמקום גבוה דוקא הוא שיורד למקום נמוך.
ולכן אומרים המלאכים שירה, כדי להמשיך קדוש קדוש כו', וקדושתא דא מעילא ותתא כחדא הוא.
מפני שישראל עלו במחשבה. למעלה מן המלאכים שהן בחי' דבור. שהן כלים חיצונים ביצירה. ומלאכים דבריאה הם יצירה דבריאה, שמה שחושב הוא מדבר.
ולכן נשמות ישראל יוכלו להתלבש בגוף. משא"כ המלאכים שקטרגו וירדו לגוף, נפלו למטה.
והנשמה אע"פ שמתלבשת בגוף, מ"מ זוכרת את ה' כו'.
אך מ"מ כשמלובשת בגוף נק' בחי' יעקב, ומדרגתה למטה מן המלאכים.
(כי יש ב' בחי' יעקב וישראל)
והיא בחי' עשייה שאינה במלאכים.
שעשייה הוא כח אחר שאינו כמו הדבור שמלביש את המחשבה, שבשעה שמדבר אינו יכול לחשוב בלתי מה שמדבר. משא"כ עשיה כו'.
ומחשבה ודבור בחי' בריאה יצירה, בחי' לבושין דמנייהו פרחין נשמתין כו'.
וגופין בחי' אצי', כמשל כח הראיה שמתפשט בעין כו'.
ולכן בקדושה, עילא ותתא כחדא. כי ישראל הם למעלה ולמטה ובתוכם מלאכים דבור שהם ממוצעים כו'.
וג"פ קדוש הם ג"כ אל שדי. אל אדני. אל הוי"ה.
אל הוא ל"א קוצי דשערי. ו"קדוש גדל פרע שער ראשו", ת"י: "נימין כו'". וכולן בחי' ג' חללי דגולגלתא דא"א כו'.
וכל זה מבחי' משה, דעת, פנימיות המדות.
וזהו שמשה משה לא פסיק טעמא.
כי אברהם שבבריאה ושבאצילות אינם מסוג א'. שבבריאה התחדשות "ואנכי עפר ואפר כו'".
אבל משה, שבאצילות ושבבריאה שוין. כי הוא בחי' פנימיות, והוא בחינת קו וחוט האור א"ס שבכל העולמות שוה כו'.
(עיין בהרמ"ז פ' תרומה בדף קל"ד ב'):
שש שנים יעבד.
בחי' עורות עבודין שעלו מן הרחצה, רוחצות ריחוץ ולבון.
כי שש שנים, שית אלפי שנין, בחינת לבושין.
ואברהם בא בימים, יומין עלאין.
ויקרבו ימי דוד אינון יומין כו'. זכאין מרי דתיובתא כו'.
ולכאורה הלא הדבר תלוי במצות ומע"ט. ומה ענין ליומין להיות לבושין.
אך הנה כתיב: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו'".
וכמו שצריך להיות צרור לזורקו למעלה כצרור אבן במרגמה כו'.
וגם ע"י לבושין שהוא בחי' מסך יכול לראות אור הבהיר מה שאין יכול לראות בלא מסך כו'.
והנה תומ"צ כמו שהם למעלה אור בהיר וצריך להתגשם ולבא מלמעלה מהזמן לתוך הזמן, ולכן הזמן דוקא הם הלבושין.
אך שלא ישאר למטה לזה צ"ל עבוד עורות וריחוץ.
והכל הוא ע"י משה רע"מ שהוא מאכיל ומשקה הצאן וגם מרחיץ אותן כו'. והיינו ע"י התפלה אהוי"ר גדפין כו':
ובשביעית יצא לחפשי חנם.
חנם בלא מצות.
כי יש מאן דאמר מצות בטלות לע"ל. ולא קיי"ל הכי. אעפ"כ המצות יהיו באופן אחר. כי יהיו קרבנות כמ"ש ביחזקאל. ולא כמו עכשיו ילכו מחיל אל חיל, עליות וירידות. אלא מנוחה לחיי העולמים:
עו,ד
וזהו ואלה המשפטים, מלשון כמשפט הראשון, כהלכתא קדמייתא, הלכות הילוך כו'.
אשר תשים לפניהם בפנימיותם, פנימיות המדות, מבחי' משה.
והיה זה אחר מ"ת, שאמרו ישראל למשה: "דבר אתה ונשמעה כו'":