להבין ענין לחם משנה.

שיש הפרש בין על פי נגלה ובין על פי נסתר.

שעל פי נגלה צריך להיות זה על גבי זה. ועל פי הנסתר צריך להיות זה בצד זה?

צריך להקדים תחלה, מה שנתקן בברכת המזון, "על הארץ, ועל המזון"?

שהטעם מה שחותמין בשתים, מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, "ארץ דמפקא מזון".

וצריך להבין, למה חותמין במזון כלל?

וגם צריך להבין מה שמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "'ואכלת ושבעת וברכת' (דברים ח, י) זו ברכת הזן, משה תקן.

'על הארץ', זו ברכת הארץ יהושע תקן.

'הטובה', זו ברכת בונה ירושלים.

שנאמר, 'ההר הטוב כו''". (ברכות מח, ב)

ולמה בברכת הזן, אין מזכירים כלל מעין ב' ברכות האחרות, ובברכת הארץ מזכירים גם כן על אכילת מזון כו'?

גם מסיימין בה "על הארץ ועל המזון"?:

אך להבין כל הנזכר לעיל יש להקדים ענין כוונת אכילה על פסוק "כי על כל מוצא פי ה' כו'". (דברים ח, ג)

שהפירוש הוא "מוצא פי הוי"ה" שבמאכל כו' ממאמר "תדשא הארץ"(בראשית א, יא) הוא המחיה כו'.

והיינו בחינת נצוץ אלקות, שמתלבש בלחם בהשתלשלות רבי רבבות מדרגות.

וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "אין לך עשב כו'".

"וגבוה מעל גבוה כו'".

והנה להבין, הלא גם האדם נשתלשל ממאמר, "נעשה אדם כו'" (בראשית א, כו), ולמה האדם צריך ללחם, ואין הלחם צריך לו?

אך הנה פירוש "יחיה האדם", לא קאי על נפש הבהמית לבדה.

כי הלא גם בהמה מקבלת חיות מן המאכל.

אלא קאי על נפש האלקית, שנתוסף בה אור וחיות מהמאכל, וזהו "האדם", בה' הידיעה.

 

ויובן בהקדים תחלה שרש ענין תהו ותקון.

כי שרש האדם הוא מבחינת תקון.

כי אדם בגימטריא שם מ"ה, שהוא שם מ"ה החדש, שהוא עיקר התקון.

ושרש בהמות וחיות הם מבחינת תהו שקדם לתקון.

ושרש הדבר הוא, כי הנה ידוע שבחינת תהו הוא בחינת נקודות זו תחת זו, בלי התכללות.

שכל אחד ואחד הוא מהות בפני עצמו, ומזה נעשה ונמשך ברבוי השתלשלות מעילה לעילה, עד שנתהוו דברים גשמיים, כמו בהמות וחיות, שאנו רואין בחוש שכל מין ומין יש לו טבע בפני עצמו.

טבע הנשר הוא מבחינת רחמנות.

ושור הוא מגבורות, "שור נגח כו'" (שמות כא, כט, לז)

ואין בהם התכללות כלל.

והטעם הוא כי ראשית מציאותם הוא מבחינת התהו שאין בהם התכללות, וכל מדה היא מהות בפני עצמה.

וכל אחד ואחד אינו יכול לסבול חבירו.

וכמו שכתוב "וימת וימלך תחתיו". (בראשית לו, לג ואילך)

היינו שלא היה באפשרי להתהוות ספירה אחרת, רק בהעדר ובטול ספירה הקודמת לה.

והכל מצד הרגשת הגוף, מהותו של כל אחד ואחד.

ומצד תוקף הרגשת עצמותו לא היה יכול לסבול חבירו שהוא הפך מהותו.

כמו חסד וגבורה שהם הפכים, לא היה בהן התכללות, והיה בהן שבירה.

עד שברבוי השתלשלות בעילה אחר עילה נתהוו מהם דברים גשמיים כמו דומם צומח חי מדבר.

והכל מפני שלא היה בהם הארת המוחין, ולא היה בהם בחינת בטול.

אבל בחינת התקון, שהיא בחינת אד"ם, בחינת פרצוף, בחינת הארת שם מ"ה החדש, במילוי אלפי"ן, יו"ד לעילא יו"ד לתתא, וי"ו באמצעיתא, המחבר אותם להיות בהם בחינת התכללות.

(כששם הוי' כתוב יו"ד=20 ה"א=6 וא"ו=13 ה"א=6, סך הכל 45 בגימטריא שם "מה".

וזהו כשהמילוי של הַההי"ן הוא באל"ף, אבל אם המילוי של הההי"ן הוא בעוד ה"א, אז צריך להוסיף שמונה, (והוא"ו הוא בלי האל"ף אז יוצא 52 שם ב"ן), וזהו שכותב אדה"ז "במילוי אלפי"ן", ומסביר שהאל"ף הוא "יו"ד לעילא יו"ד לתתא, וי"ו באמצעיתא" שזהו ענין השם הוי' כשכותבין אותו במילוי אל"ף "המחבר אותם להיות בהם בחינת התכללות")

ועיקר בחינת התכללות הוא מצד בחינת הבטול.

דהיינו בחינת חלישת הגוף, הרגשת עצמותו.

והיינו מבחינת שם מ"ה שבחכמה, שהוא ענין הארת המוחין, להיות הנהגת המדות על פי שכל דוקא.

וכמו שכתוב, "לפי שכלו יהולל איש". (משלי יב, ח)

ומצד בחינת כח מ"ה שבחכמה, שהוא הבטול בחינת אין, נעשה בחינת התכללות, לחבר ב' הפכים, כמו חסד וגבורה יחד כו'.

והיינו מצד השתלשלות אור אין סוף בבחינת מ"ה שבחכמה, בחינת בטול הנזכר לעיל.

כמו שכתוב, "עושה שלום במרומיו" (איוב כה, ב), בין מיכאל וגבריאל, מיכאל שר של מים כו'.

ולכן אנו רואים בבחינת אדם הגשמי, שנשתלשל למטה מבחינת אדם דלעילא, יש בו גם כן בחינת התכללות מב' הפכים יחד, וחבור והתכללות מחסד וגבורה יחד.

ולכן אדם הוא פרצוף שלם, בבחינת התכללות, ברבוי קוין מבחינת שם מ"ה, בחינת אדם כנזכר לעיל.

וזהו מה שכתוב בזוהר," דא איהו רזא, לאכללא שמאלא בימינא".

והיינו מצד הארת שם מ"ה, בחינת בטול הנזכר לעיל שמאיר במדת חסד וגבורה, ויכולים להתכלל ולהתחבר ב' הפכים כנזכר לעיל.

והנה ידוע, שכל דומם צומח חי, נשתלשלו ברבוי מדרגות בעילה אחר עילה, עד שירדו למטה מטה, ונתהוו מהם דברים גשמיים.

ושרשם, הוא מבחינת התהו כנזכר לעיל.

היינו מבחינת מרכבה העליונה, "פני אריה פני שור כו'". (יחזקאל א, י)

והיינו, בהמות מפני שור, וחיות מפני אריה, ועופות מפני נשר כו'.

וגם כל העשבים יש להם שרש למעלה, כמו שכתוב "ועשב לעבודת האדם". (תהילים קד, יד)

והנה אף שבחינת מרכבה העליונה היא מבחינת תקון גם כן, כי יש להם בחינת בטול.

וכמו שכתוב "וצבא השמים לך משתחוים". (נחמיה ט, ו)

ואומרים, "קדוש" שמורה על הבטול, שהוא בחינת התקון כנ"ל.

וגם נאמר בהם, "ופני נשר לארבעתן כו'". (יחזקאל א, י)

שכל אחד ואחד כלול מכל הד' פנים?

מכל מקום, ברבוי השתלשלות מבחינת שמרים שבהם, כמו שמרי האופנים כו', נתהוו מהם דברים גשמיים של כל בחינת דומם צומח חי:

והנה על ידי אכילת אדם שהוא בחינת התקון בחינת שם מ"ה, שבו התלבשות אור אין סוף כו', מתעלה המאכל להיות בבחינת התכללות.

מפני שעל ידי אכילתו נתחזק כחו וחיותו, ויוכל להתפלל בכח האכילה, ולמסור נפשו באחד בבחינת בטול.

לכך גם המאכל מתעלה ומתכלל בבחינת בטול.

וזהו ענין בירור כלים דתהו, להעלות בבחינת התקון והתכללות כו'.

והנה מצד ששרש התהו קדם בהשתלשלות לבחינת התקון, וגם שנתעלו האורות דתהו בבחינת עצמות אור אין סוף למעלה ממקור מציאותם.

הנה אחר שנתעלו הכלים דתהו בבחינת התקון על ידי זה נתוסף אור וחיות יותר, גם בבחינת התקון.

להיות המשכת אור מאורות דתהו.

כי נתבררו ונתכללו בחינת כלים דתהו בבחינת התקון.

ומצד שרש התהו, הנה הוא קדם במעלה מבחינת התקון.

וכמו שכתוב "לפני מלך מלך כו'". (בראשית לו, לא)

וגם מצד שנתעלו האורות דתהו למעלה כו', הנה על ידי בירור כלים דתהו, נמשך תוספת אור גם בבחינת התקון מבחינת אורות דתהו, כמו שהם למעלה בבחינת עצמותו.

ומטעם זה צריך האדם למאכל, כי האכילה היא צורך גבוה.

וכמו כן באדם דלעילאף כמו שכתוב "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'" (יחזקאל א, כו) נמשך בו גם כן תוספת אור וחיות מבחינת אורות דתהו על ידי בירורי כלים דתהו.

וזהו, "וברכת את הוי"ה אלקיך כו'" (דברים ח, י).

לשון "ברכה" הוא בחינת המשכה.

שנמשך תוספת אור להוי"ה אלקיך.

שהוא בבחינת התקון, מבחינת אורות דתהו.

וזהו, "האדם" בה', דקאי על אדם דלעילא.

וזהו פירוש "לחם מן הארץ", כי בחינת ארץ, היא בחינת שם ב"ן, בחינת תהו, ולחם מן הארץ, היינו בחינת בירורים דתהו:

 

והנה יש עוד בחינת לחם, שנקרא "לחם מן השמים".

והיינו, לחם של המן.

כמ"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והוא ענין בחי' טל טלא דבדולחא. וכמ"ש ותעל שכבת הטל כו' והנה המן ירד בזכות משה שהוא מ"ה שבחכמה והיינו עצם שם מ"הסו,בשהוא למעלה מהארת המוחין שנמשכו במדות לצורך הנהגתם והיינו בחי' פנימית כמו שהוא בעצם ולכן נאמר במשה כבד פה כו'. ומבואר בזוהר שכבד פה היינו תושבע"פ. וכבד לשון היינו תושב"כ. כי שרש משה היה בבחי' פנימית אבא כמו שהוא בעצם למעלה מהארת המוחין במדות של התורה כשר פסול טהור כו' ולכך אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ולכן אמר ג"כ מי אנכי כו' וכי אוציא את בנ"י כו'. כלומר כי אוציא את בנ"י לקבל את התורה כי לא היה יכול להשפיל את עצמו למטה להיות נמשך ממנו שרש התורה. והשיב לו הקב"ה אנכי אהיה עם פיך אנכי מי שאנכי הוא עצמות א"ס ב"ה שהוא למעלה מעלה מבחי' אבא ומעלה ומטה שוין אצלו ולפניו ית' כחשכה כאורה ממש ולכן ירד המן בזכות משה כי שרש המן הוא למעלה מאתעדל"ת שבאתעדל"ת אתעדל"ע היינו כי מבחי' הבירורים דתהו נמשכו המ"ד מאורות דתהו. אבל שרש המן הוא למעלה והוא אתעדל"ע שלא ע"י אתעדל"ת רק ע"י בחי' מי שאנכי כשנמשך בבחי' פנימית אבא בחי' משה. אנכי אהיה עם פיך עי"ז יכול לירד ולהשפיל למטה ולהיות למטה כמו שהוא למעלה ממש כי שרש המן היה מבחי' עקודים שעקוד בכלי א' שבחי' התכללות שבבחי' עקודים אינה כמו התכללות שבבחי' התקון ששרשו הוא עולם הברודים שהוא רבוי הכלים בהתחלקות קוין שאופן התכללותם הוא ע"י בחי' בטול מהארת שם מ"ה שבחכמה שהיא הארת המוחין במדות ע"י התלבשות אור א"ס בחכמה מטעם שע"י הארת המוחין במדות מתכללים גם ב' הפכים כמו חו"ג יחד מצד חלישות המדות מהמוח השליט על הלב ומחליש את המדות שלא יהיו נרגשים בתקפם ומהותם. אבל בחי' ההתכללות שבבחי' עקודים הוא כי אף גם בהיות המדות בתקפם אעפ"כ מתאחדים ומתכללים יחד מצד גלוי אוא"ס בהם בבחי' השלימות דוקא ומצד גלוי אוא"ס שבהם לא שייך ב' הפכים כלל וגם לא בחי' התחלקות כי בחי' התוקף שלהם אינו מצד תוקף המהות אלא מצד גלוי אוא"ס שהוא שלימותא דכולא ולכן נק' עקוד בכלי א' שאינו מצד רבוי הכלים והתחלקות קוין שהוא ענין הבטול והחלישות כנ"ל אלא מצד גלוי אוא"ס ותוקף השלימות שבהם:

והנה עם כל זה יובן מה שארז"ל ברכת הזן תקן משה כי בברכת הזן נאמר הכל בלשון נסתר כי הוא נותן לחם לכל בשר כו'. והיינו מפני כי משה הוא בבחי' שם מ"ה כמו שהוא בעצם שאינו בבחי' גלוי והארת המוחין במדות רק בבחי' הבטול כו'. לכן נאמר הכל לשון נסתר כו'. ובברכת הארץ נאמר לשון נוכח נודה לך כו'. והיינו מפני שברכת הארץ קאי על לחם מן הארץ דהיינו לחם שע"י בירורי מ"ן ומ"ד שהוא הכל בבחי' ממכ"ע. ולכן נאמר בברכת הארץ ועל הכל אנו מודים לך כו' לשון הודאה כי ענין הודאה הוא ע"ד מודים חכמים לר"מ דהיינו ב' החולקים זע"ז כשא' מבטל דעתו נגד חבירו נק' בחי' הודאה. וכמו"כ מודים אנחנו לך. כי הנה יש ב' דעות וכמ"ש כי אל דעות הוי"ה יש דעת שמלמטה למעלה שהגשמיות הוא היש והרוחניות הוא אין כי אינו מושג כו'. ומלמעלה למטה הוא בהפוך שהרוחניות הוא היש אמתי מצד שהוא עיקר המהוה והמחיה וכמ"ש להנחיל אוהבי יש והגשמיות בטל לאין בתכלית. וזהו ענין הודאה שאנחנו מודים שהגשמיות בטל והאמת הוא כמו שהוא קמיה. וזו היא מעלת כל העוסק בתורה ומצות רק להעלותן מיש לאין. ולכן ארז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. שמעשה שמים וארץ הוא מאין ליש והוא מסתיר את האין. ומעשה צדיקים העוסקים בתומ"צ עושים מיש אין להיות הכל כמו שהואסו,גקמיה וזהו גדולים כו'. כי ידוע מארז"ל גמירא משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. והיינו שבחי' אור ושפע האלקית הנמשך מאין ליש להיות נמשך בבחי' ממכ"ע כח הפועל בנפעל לצורך התהוות העולמות וכמ"ש ואתה מחיה כו' המחדש בטובו כו'. פי' אתה אל"ף ותי"ו וה' מוצאות הפה. היינו שכל עיקר מציאות ההשתלשלות הוא מבחי' אותיות. וכמ"ש בדבר ה' כו' והוא ע"י ה' מוצאות הפה ה"ג מנצפ"ך. וזהו מיהב יהבי היינו שיהא נמשך תמיד אור ושפע אלקות מאין ליש להתהוות העולמות. וזהו דעה הא' שמלמעלה למטה שיהא נמשך תמיד אור וחיות כו'. וזהו מעשה שמים וארץ כו'. אבל בחי' צדיקים גדולה ממעשה שמים וארץ שמהפכים ומבררים ע"י בחי' התקון פרצוף אדם בחי' יש הגשמי להיות עולה לבחי' אין דלעילא שהוא יש האמיתי כו'. וזהו ענין אנחנו מודים לך. וענין ומברכים אותך הוא כי ההפרש בין ברכה להודאה כי הודאה הגם שמודים שהאמת הוא כמו שהוא קמיה מ"מ אינו בגלוי ממש. וענין ברכה הוא שתהיה המשכה בגלוי ממש כמו שהוא למעלה כו' כי אחרי העלאת מ"ן ממעשה הצדיקים נמשך אח"כ המשכת מ"ד בתוספת גלוי אור מאורות דתהו כו'. וזהו ומברכין כי ברוך ל' המשכה כו':

ואחר שנתבאר כל הנ"ל מעתה צריך לבאר ענין השבת. כי הנה כתיב כי ששת ימים עשה כו'. וביום השביעי שבת כו'. וישבת ביום השביעי כו'. וענין ששת ימים ידוע שהם ו"ק בחי' ז"א מדות דאצי' שבכל יום נמשכה המשכה מיוחדת מבחי' ז"א ע"י בחי' מל' דאצי' היינו ביום א' ממדת החסד וביום ב' ממדת הגבורה כו' לצורך התהוות בי"ע בבע"ג והאור משתלשל בצמצומים מעילה אחר עילה בכלים מכלים שונים עד שיוכל להיות בע"ג בתכלית כי רצון המאציל היה להיות לו דירה בתחתוני' דוקא. והענין מובן עד"מ מאדם שרוצה להעלות איזה שכל עמוק על הכתב הנה אור ההשכלה צריך לירד ולהשתלשל דרך צמצומים רבים דרך חו"ב ומחו"ב למדות כו' עד כח העשיה שביד המוגבלת באותיות הכתב. והנה אנו רואים אחר שנח ממלאכתו חוזרים כל האורות וכל הכחות אשר היו נמשכים בהשתלשלות דרך עילה ועלול ויש להם עלייה להיות נכללים בכח השכל ובעצמות הנפש. וכך עד"מ ששת ימים עשה בבחי' השתלשלות דרך עילה ועלול ברבוי רבבות מדרגות עד עולם השפל הגשמי הזה שהיא היותר תחתון במדרגה. וביום השביעי כתיב וישבת כו' שחוזרים האורות ונכללים בבחי' כח הכללי כי שם מעלה ומטה שוין שהוא כח כללי פשוט בתכלית הפשיטות. וזהו ענין מקיף מכל צד בשוה. וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות כו' שסובב ומקיף כל פרטי ההשתלשלות ונכללים בו בתכלית ההתכללות וכמו עד"מ אדם המרגיש עצמו בכל פרטי אבריו מראשו ועד רגלו בסקירה אחת. וזהו ענין שבת כי בו שבת הוא עליית העולמותסו,דבבחי' פנימית ונכללים בכח הכללי הפשוט בתכלית ההתכללות. ועיקר ההפרש שבין שבת למן כי במן ההתגלות הוא מבחי' מקור השייך להשתלשלות כמו בחינת עקודים שעקוד בכלי א' שיש בו מכל פרטי ההשתלשלות הכל בבחי' התכללות ואופן בחי' התכללותו אשר נכללים בו כל פרטי פרטים שבהשתלשלות הוא מצד שהוא מקור השייך להשתלשלות והוא בעצמו ג"כ מערך ההשתלשלות רק שהוא ראשית המקור שלהם לכן התגלות שלו הוא ע"ד התגלות הכלל אשר שייך להפרטים אשר נכללים בו (עיין בדרוש דור הפלגה מענין עקודים). אבל בחי' שבת הוא עליית ההשתלשלות לבחי' מקיף הכללי לבחי' עצמות א"ס (עמ"ש ע"פ שבתותי תשמורו שבת עלאה) אשר לא שייך בו לומר שהוא מקור וכלל השייך להשתלשלות מצד שהוא בבחי' א"ס ויכול להיות רבי רבבות השתלשלות באופנים אחרים. ולכן ההתגלות שלו הוא ג"כ עד"ז שנגלה הארת מקור הכללי הפשוט בתכלית הפשיטות. (ומטעם זה עצמו שהוא מקור כללי בתכלית בבחי' א"ס מוכרח לומר שגם בחי' השתלשלות הנכללים בו היינו מצד השלימות ולא מצד שהוא מקור השייך להם ולא שייך לומר בבחי' ההשתלשלות שהם כמו הפרט לגבי הכלל כי כל כלל הוא שייך להפרטים רק מה שנכללים בו ההשתלשלות הוא דבר שממילא מפני שהוא שלימותא דכולא והוא רק בבחי' זיו והארה וכמו שבחי' האור עצמו הוא ג"כ רק גלוי ממילא מבחי' א"ס כו'. ולכן הוא רק בבחי' זיו. מהרי"ל). ומטעם זה לא ירד המן בשבת כי בחי' המן שרשו מבחי' עקודים כמבואר לעיל ובחי' עקודים בערך השתלשלות הוא. ולכן שייך בו לומר שהוא עקוד בכלי א' מצד שהוא בערך השתלשלות וכל בחי' השתלשלות הוא בערך פרט לגבי הכלל כנ"ל ומצד שבשבת העלייה היא לבחי' מקיף הכללי הנ"ל אשר שם מעלה ומטה שוין ומקיף הכל בהשוואה אחת כו' לכך המן שהוא מבחי' עקודים לא ירד בשבת מאחר שבחי' עקודים היינו מערך ההשתלשלות כנ"ל. ואחר כל זה מובן ענין שתי הלחם שבשבת שע"פ נגלה צריך להניח זו ע"ג זו כי בחי' נגלה היא בבחינת השתלשלות בחי' או"י וכאשר יניח זו ע"ג זו מורה על בחי' השתלשלות בדרך עילה ועלול כו'. ובחי' נסתר הוא בחי' או"ח עליית אורות להיות עולות ונכללות בתכלית ההתכללות בבחי' מקיף הכללי כנ"ל מטעם זה צריך שיהיו זו בצד זו שתיהן בשוה שמורים על בחי' התכללות אמתי במקיף העליון שמקיף לכל פרטי פרטי ההשתלשלות בשוה כו' קמיה מעלה ומטה שוין כו' וד"ל. (ועמ"ש לקמן בד"ה זכור ושמור שהן זו"נ כי זכור לדכורא ושמור לנוקבא והן ב' חלות דלחם משנה. וע"פ סדר ההשתלשלות הרי המלכות מקבלת מז"א והוא למעלה ממנה במדרגה. וזהו כמו שהן באצי' אבל מצד עצמות א"ס ב"ה שניהן בדבור א' נאמרו כו' שכולל לשניהם בשוה וזהו שע"פ הנסתר צ"ל ב' חלות דלחם משנה זו בצד זו):