007 - VAYOMER MOSHE ICHLUCHU HAYOM - ויאמר משה אכלהו היום

'

ויאמר משה אכלהו היום כו'. (שמות טז, כה)

 

להבין, למה לא ירד המן בשבת, והלא כל השפעות שבעולם הזה הגשמי אינן נעצרין אפילו בשבת?

והכל נשפע מלמעלה, "אין לך עשב כו'"?

וגם מהו, "אכלהו היום", והלא כל הימים אכלו?

אך הנה כתיב,"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו'. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (שמות טז, ד)

 

ולהבין, למה הקדים המן לקבלת התורה, "למען אנסנו" אם יוכל להיות קבלת התורה?

ואיזה שייכות יש לנסיון זה, על התורה?

וגם, מהו לשון "הילך בתורתי?", היה לו לומר "היקיימו תורתי"?:

 

אך הנה זאת התורה היא בחינת אותיות.

ס' ריבוא אותיות, כנגד ס' רבוא נשמות.

והענין, כי אותיות מלשון, "אתא בקר", (ישעיה כא, יב)

שהוא לשון המשכה מלמעלה למטה.

מבחינת סובב כל עלמין בבחינת ממלא כל עלמין.

כי לכן נקראים אותיות סוסים, "כי תרכב על סוסיך כו'". (חבקוק ג, ח)

כי ידוע שהתהוות העולמות מאין ליש, היא בחינת הארה דהארה.

"כי נשגב שמו לבדו". (תהילים קמח, יג)

"שמו", היינו בחינת מלכותו, שהיא מחשבה הקדומה, "אנא אמלוך". שממנו נבראו העולמות.

ו"שמו" הוא גם כן בבחינת "לבדו".

רק "הודו" מבחינת שמו "על ארץ ושמים".

שבריאת שמים וארץ, אינו כמעשה בשר ודם, שהכח הפועל הוא בנפעל, והשכל המלובש במעשה זה, לא היה בו קודם שהתחיל לעשות. ומכל שכן האותיות.

אבל בהשם יתברך לא שייך זה.

כי, "אני ה' לא שניתי" כתיב. (מלאכי ג, ו)

"ואתה הוא קודם שנברא העולם" בלי שינוי.

 

והנה ההמשכה להיות הארה דהארה זו, הוא על ידי "וירם קרן לעמו, לבני ישראל עם קרובו", (תהילים קמח, יד) שהם הממשיכים כו'.



וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה "במי נמלך".

ונקראים "בנאים" שעוסקים בבנינו של עולם.

 

ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך כו'.

ולהבין איך המשל דומה לנמשל?

אלא הענין כי רוחות הם ו' קצוות, צפון ודרום כו'.

שהם עיקר העולם, שזהו גבול המקום.

ואם לא הרוחות לא היה בחינת מקום כלל.

אלא כמו שכתוב "הנה מקום אתי" (שמות לג, כא) שהוא בבחינת בטול כו'.

כך אי אפשר לעולם, בלא ישראל.

שהרי המשכת אור אין סוף להיות מתלבש בבחינת מקום, הוא על ידי ישראל שהם הממשיכים כו'. 

והיינו על ידי "ששה משמותם על האבן האחת כו'", בחינת ו' קצוות.

וגם להיות כל אחד כלול מיו"ד, ויו"ד מיו"ד, עולה עד ס' רבוא, כנגד ס' רבוא נשמות ישראל.

וכל נשמה יש לה אות אחת בתורה, שהיא ממשכת אותו אות.

ועל זה נאמר' "ה' בצאתך משעיר כו' ארץ רעשה כו'". (שופטים ה, ד)

"שעיר", היינו בחינת שערות, שהן הארה בעלמא.

כי אף שגדילות מהמוח, מכל מקום אם יחתוך אותו אינו כואב.

"והוי"ה" הוא המחיה ומהוה תמיד מאין ליש.

"בצאתך" בבחינת גילוי במתן תורה הוא מבחינת "שעיר".

כי כדי להיות המשכה מסובב כל עלמין למטה, אין לזה דמיון ומשל אחר, רק כמו השפע היוצא בבחינת שערות. 

וכל התגלות זו היה ע"י מתן תורה, כמו שסיים: "ארץ רעשה"' שנעשה בחי' בטול. והוא ע"י ישראל שהם הממשיכים ה' משעיר, להיות ארץ רעשה, זה סיני, היינו בקבלת התורה:

אך הנה גם המלאכים בקשו: "תנה הודך על השמים", אלא שישראל שבאותו הדור זכו לזה ע"י שיעבוד מצרים בחומר ובלבנים, שעי"ז אתכפיא סט"א.

אך הנה בכל יום אנו מברכין: "נותן התורה". ו"בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאלו יצא ממצרים". ועד"ז תקנו סדר התפלה, להיות אתכפייא ובטול רצון נה"ב לאהבה את ה' בק"ש: "בכל לבבך ובכל נפשך" ממש. ונק' בזוהר: "לאשתאבא בגופא דמלכא".

כי לכן נאמר: "אכלתי יערי עם דבשי", אכילה שנכלל באברים, כמו המאכל שמתעכל ונהפך לדם הוא הנפש, וכך צ"ל התהפכות הנפש לאלהות ממש.

והנה כמו שבמאכל המובחר מתעכל ונהפך לדם והפסולת נדחה לחוץ. והיינו כי המאכל נלקח מהע' שרים כו' וצריך לברר. כך הנה כתיב: "מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו", שבמהללו בתפלה מצרף, שהגו סיגים מכסף, והמובחר נבלע באלקות ואהבת בכל לבבך כו'. והפסולת נדחה לחוץ בשמ"ע: "סלח לנו, ואשמנו" להעביר פסולת ולדחותו:

אך הנה יש ב' מיני אכילות: של חול ושל שבת: "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר".

כי אכילות של חול הוא להיות בירור: "ובטן רשעים תחסר", ובחכמה אתברירו. כי להיות מן המאכל נעשה דם הוא הנפש, ובכח זה מתפלל, ונמצא שהמאכל שהיה תחת ממשלת השרים נתהפך, ולכן יש בו פסולת.

ואכילת שבת: "לשובע נפשו", "וקראת לשבת ענג", "אז תתענג על ה'", "דא היא סעודתא דע"ק כו'". ואין נמשך בו פסולת כלל, וא"צ בירור.

וכך יש הפרש בין תפלת החול שהוא בבחי' בירור כנ"ל. אבל בשבת התפלה הוא שנמשך ענג: "וקראת לשבת ענג".

כי ענין השבת: "כי בו שבת". כמשל האדם שנח ממלאכתו, שחוזר השכל למקורו. שבשעת מלאכה היה השכל טרוד במלאכתו, ואח"כ כשנח חוזר כו'.

וכך כתיב: "שבת להוי'", כי בחי' ה' שהוא בצאתך משעיר כו' להיות מאין ליש, הנה בשבת חוזר למקורו: "אז תתענג על הוי"ה" למעלה מבחי' הוי"ה. ולכן אין אומרים סלח לנו בשבת שאין בו בירור כו':

והנה להיות בחי' אלו בחול ובשבת, הוא ע"י המן. כי במן נאמר: "ותעל שכבת הטל", שהוא מבחי' טל שאין לו הפסק. והוא מבחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, ומזה נמשך הכח בנפש להיות אתעדל"ת. כי "מוריד הטל" ירידה זו צורך עליה היא, להעלות הנשמה.

והנה במן נאמ': "דבר יום ביומו למען אנסנו הילך כו'". והנסיון הוא: "איש אל יותר ממנו עד בקר". כי ארז"ל: "כי מי שיש לו פת בסלו ודואג על למחר - הוא מקטני אמנה", שהוא בבחי' קטנות.

אבל להיות: "הילך בתורתי", בבחי' הליכה ממטה למעלה ומלמעלה למטה בתורתי באותיות התורה. כי כמו שיש אותיות התורה הממשיכות מלמעלה למטה. כך יש בחי' אותיות שממטה למעלה ונק' סוסים. סוסים זכרים וסוסים נקבות. וכמו דאיתא בס"י באותיות א"ב שיש אותיות כך ויש כך כו'.

והליכה זו בבחי' אותיות שממטה למעלה הוא עד רום המעלות עד א"ס ממש. ולכן צ"ל: "דבר יום ביומו", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", "כי נער הייתי גם זקנתי", שרו של עולם אמרו.

משא"כ קמי קוב"ה מי איכא זקנה מאחר שהוא אני ה' לא שניתי.

ולכן: "עיני האדם לא תשבענה", עיני האדם היינו עיניך יונים, שהוא בחי' לאסתכלא כו':

 

וזהו ענין המן, שהיה מבחי' טל העליון, בחי': "אני ה' לא שניתי שלמעלה מהזמן כו'". ולכן היה צ"ל: "דבר יום ביומו", ולכן: "היום לא תמצאוהו בשדה". שדה היינו בחי' עולם, ו"ק מעלה ומטה מזרח כו': "כי שבת היום לה'", שבחי' שם הוי"ה הוא ג"כ בבחי' שבת שחוזר למקורו. אלא: "אז תתענג על הוי"ה", שהוא אתעדל"ע שאינו תלוי באתעדל"ת. וכמ"ש: "ישא ה' פניו אליך", כי למטה יש בחי' פנים ובחי' אחוריים. משא"כ כשישא ה' פניו שם אין בחי' אחוריים כלל. ולכן: "אכלוהו היום", שהוא בחי' אכילה לשובע נפשו: "וקראת לשבת ענג".

אבל בחול, הגם שנמשך הטל: "ברדת טל על המחנה לילה", היינו בחי': "קוצותיו רסיסי לילה". קווצותיו בחי' שערות, כמו קוצותיו תלתלים. והיינו בחי': "ה' בצאתך משעיר".

אבל בשבת: "ותעל שכבת הטל" שהיה ביום. וזהו: "אכלוהו היום". ולכן דוקא המן לבד לא ירד בשבת, משא"כ שאר השפעות שבעוה"ז - להיות כי בחי' עליית העולמות שבשבת זהו רק בפנימיות העולמות, משא"כ בחיצוניות העולמות הרי אין שום שינוי בשבת מבחול.

וזהו ההפרש בין המן לשארי השפעות, ששאר השפעות נמשכים למטה בעוה"ז מחיצוניות העולמות, מהמזלות והשרים. משא"כ המן הוא נמשך ממקום גבוה מאד מבחי' טל.

ולכן נאמר: "ברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו", שנמשך ע"י בחי' רסיסי לילה, שהוא מבחי' שערות, שזהו לפי שנמשך ממקום עליון שלמעלה מהשתלשלות עילה ועלול, שלכך נמשך רק בבחי' שערות.

וע"ד דוגמא מעין מה שנאמר במ"ת: "הוי"ה בצאתך משעיר". משא"כ שארי השפעות שנמשכים ע"י המזלות, בהן שייך השתלשלות עילה ועלול, כי הם בחי' חיצוניות, ובבחי' זו אין שום שינוי בשבת מבחול. שחיצוניות העולמות אין להם עלייה. דהעלייה בבחי' פנימיות. וכמ"ש: "כי שבת היום להוי"ה".

וענין שביתה זו, הוא מבחי': "בצאתך משעיר", שהוא ירידות וצמצומים, למעלה מהצמצומים.

ולכך המן שנמשך מבחי' זו א"א לו לירד למטה בשבת, כי כדי שיומשך מבחי' המן למטה בשדה בגשמיות ממש א"א כ"א ע"י צמצומים גדולים הנק' רסיסי לילה, שעי"ז יומשך השפעה עליונה זו למטה בגשמיות, והרי בשבת היא השביתה ועלייה מבחינת צמצומים הנ"ל: