short review
בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני[1].
הנה נאמר סתם: "ביום הזה", ולא פירש באיזה יום, רק חכמינו זכרונם לברכה דרשו - שהוא בראש חודש, כתיב הכא: "ביום הזה", וכתיב התם[2]: "החדש הזה לכם". ולהבין למה נקרא ראש חודש בכתוב בלשון: "ביום הזה"?
יובן בהקדים ענין מעלת קבלת התורה. והלא קודם מתן תורה היו כמה צדיקים, והאבות, הן הן המרכבה, גם כן קודם שנתנה התורה?
אך הענין, כי הנה מעלת אברהם הוא שהיה[3]: "הולך ונסוע הנגבה" - פירוש, שהיה הולך ונסוע ממדרגה למדרגה עד שבא "הנגבה", הוא בחינת ומדת אהבה העליונה. וכל כך היה הולך מעלייה לעלייה, עד שהיה בבחינת מרכבה ממש לאהבה זו העליונה, עד שהיתה בבחינת גילוי בנפשו ממש.
והליכה זו, היא ממטה למעלה, מבחינת מצרים. כמו שכתוב[4]: "ויעל אברם ממצרים", דהיינו בחינת מצר וגבול שמצד הגוף, ונפש הבהמית, המגבילים ומלבישים את נפש האלקית שבאדם. עד שאף על פי שנפשו האלקית היא משכלת ומתבוננת בגדולת אין סוף ברוך הוא, והתפשטותיו על הנבראים, שהוא חיי החיים[5]: "ואתה מחיה את כלם". [6]"את השמים ואת הארץ אני מלא". [7]"ומלא כל הארץ כבודו" - אף על פי כן, אינו בכח נפשו לצאת מנרתקה, הוא מאסר הגוף, להיות בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו'. רק הגוף עומד על עמדו בתקפו ובגבורתו כתולדתו, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה[8]: "גנבא אפום מחתרתא כו'".
ומעלת אברהם היתה, שעלה מבחינת מצר זה לדבקה נפשו באהבה עליונה עד שתחפוץ להתפשט מלבושים שבנגה שמצד הגוף, להיות בבחינת בטול אליו יתברך לבדו בבחינת כלות הנפש ממש.
והנה אהבה זו באה מחמת התבוננות באור א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע, דלית מחשבה ת"ב כלל. כי: מלכותך מלכות כ"ע[9] - בחי' מלך לבד, שהוא בחי' דבור, כמ"ש[10]: דבר מלך שלטון[11]. וכמאמר: ברוך שאמר והיה העולם - אמירה בלבד. שמזה נמשך חיות כל העולמות וקיומם והתהוותם מאין ליש, שאין זה אלא בחי' הארה בעלמא.
וכמ"ש: תתברך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על כל שבח מעשה ידיך - שכל העולמות שמים וארץ, מן הארץ לרקיע ת"ק שנה אינה אלא בחי': מעשה ידיך - שכמו במעשה ידי אדם עד"מ אינו מלובש אלא כח המעשה, שהוא לבוש החיצוני של הנפש. כך החיות המלובש בכל העולמות אינן אלא בבחי' כח המעשה, שהוא כח החיצוני והארה בעלמא שאינו נוגע לעצמות ומהות הנפש כלל. "ובורא קדושים ישתבח שמך לעד כו'" - שהקדושים שהם מלאכים ונשמות, הם בחינת שם בלבד, שהוא ג"כ אינו אלא זיו והארה כו', אלא שאינם בבחי' מעשה ידיך כמו חיצוניות העולמות.
כי הנה כח המעשה המלובש באיזה כלי או שאר דבר מעשה ידי אדם עד"מ, הנה הכח ההוא אין לו שייכות כלל עם עצמות ומהות הנפש, כי נעשה נפרד מובדל ממנו, וע"י אחיזת הכלי עם הכח המלובש בו אין נמשך עצמות אדם אחריו. משא"כ בקראו שמו, נמשך ג"כ עצמות האדם, שהשם הוא זיו והארה הנוגע לעצמות הנפש ועודנו קשור ומיוחד עמה, אך עכ"ז[12] אין זה אלא בחי' זיו.
אבל הוא ית' בכבודו ובעצמו רם ונשא כו'. והוא הוא הסוכ"ע ומעלה ומטה שוים לפניו כו'. וכמ"ש[13]: אני ה' לא שניתי. ואי לזאת תשפך הנפש אל חיק אביה ממש, להיות[14]: נכספה וגם כלתה נפשי - להיות בבחינת בטול ממש אליו ית' לבדו. וכמ"ש[15]: מי לי בשמים. וז"ש[13]: אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם - פי' שהנביא מתמה על ישראל, הרי אני ה' לא שניתי, ומפני מה לא כליתם - שאין לכם כלות הנפש.
אך דבר הגורם להיות מונע ומעכב את הנפש מבחי' בטול זה, כמו שהעיד הכתוב ואתם בני יעקב לא כליתם - הגם שיתבונן בגדולת א"ס ב"ה: כי אני ה' לא שניתי, ולא כל האדם זוכה למעלת ומדרגת אברהם שנעשה מרכבה בבחי' בטול ממש באהבה עליונה מחמת התבוננות זו - הנה הסבה היא חלישת כח הנפש, שאין בכחה לצאת מנרתקה ומאסרה.
והוא מ"ש[16]: כשל בעוני כח[17] - שע"י העונות נכשל ונתחלש כח הנפש. וכמ"ש[18]: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם - ולא עונות ממש אלא גשמיות הגוף וחומריותו הוא שנעשה מסך מבדיל, שהוא הוא המצר וגבול שמגביל ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחריה ואינה יכולה לעלות ולצאת ממנה. וע"ז נאמר[19]: ותרא את עני אבותינו - היינו מדות אהוי"ר כו', אברהם מדת האהבה כו':
ב ולזה נתנה התורה לישראל, שהתורה נק': עוז, שהיא הנותנת כח ועוז לנפש האלקית להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית וגסותן, לצאת ממסגר אסיר.
וזהו[20]: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום - כי ע"י התורה שנק' עוז נעשה: בשלום - פי' ב' שלום, כמארז"ל[21]: עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. שלום היינו התקשרות, בפמליא של מעלה - היינו בחי' גילוי אור א"ס ב"ה ממש בנפש האלקית, להיות קשורה ומיוחדת בבחי' בטול ממש.
ובפמליא של מטה - היינו הארת כחות נפש האלקית המלובשת בגוף ונה"ב שלא יהיה מונע ומעכב מצד הגוף ונפשו הבהמית, רק שיהיו כולם מסכימים ומתרצים ליחוד זה: כד אתכפייא ואתהפכא חשוכא לנהורא. כי התורה שנק'" עוז נק' ג"כ: תושיה - שמתשת כח הס"א שמצד הגוף[22]: כי לאום מלאום יאמץ וכשזה קם זה נופל.
אך להבין כיצד הוא העוז של התורה ליתן כח לנפש האלקית ולהתיש כח גשמיות הגוף וחומריותו - הלא גם התורה נתלבשה בענינים גשמיים תרומות ומעשרות כו'?
אמנם הנה נודע כי מקור התורה ויסודה בהררי קדש עליון, מאא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו הסוכ"ע[23]: אני ה' לא שניתי - אורייתא וקוב"ה כולא חד. והנה עיקר קבלת התורה הוא מ"ש בעשרת הדברות[24]: וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי - דלכאורה מלת לאמר אין לה הבנה, ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו. משא"כ בעשרת הדברות א"א לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו[25] ופב"פ דבר ה', [26]את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כו'.
אך פי' הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה, מה שכבר נאמר למשה מסיני. כי כל מקרא ומשנה הלכות ואגדות כולם נאמרו למשה בסיני. הגם שבגמרא הוזכרו שמות תנאים ואמוראים שאמרו הלכה זו - כמו: ב"ש אומר כך כו' - היינו דבר ה' זו הלכה שנאמרה למשה מסיני שיצא מפי אותו תנא ואמורא. וכענין[27]: דברי אשר שמתי בפיך.
וכח זה ניתן לישראל, להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני, ניתן בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות, לאמר מה שכבר נאמרה. דהיינו בחי' בטול אליו ית', שאין הדבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו, כאלו הוא שלו, רק כמ"ש[28]: תען לשוני אמרתך - שהתורה היא אמרתך, אלא שלשוני תען - כעונה אחר האומר מה שהוא אומר.
ויו"ד הדברות הן כללות כל התורה, שבקבלתן עשרת הדברות מפי הגבורה, קבלו כל התורה להיות בחי' בטול אצלם לדבר ה' המדבר בפיהם, ולהיות רק כעונה אחר האומר, שהוא ענין גילוי אור א"ס למטה כמו למעלה בבחי' בטול ממש.
ומזה יתבונן המשכיל ויפול עליו אימה ופחד בעסק התורה, בשומו ללבו כי דבר ה' הוא ממש שנאמרו למשה מסיני. וזה שארז"ל ע"פ[29]: והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה[30]: יום אשר עמדת כו'[31]: מה להלן באימה ויראה כו' אף כאן כו' - שלכאורה אינו מובן דמיון זה: מה להלן אף כאן כו' - שהרי במעמד הר סיני[32]: וכל העם רואים את הקולות, ופב"פ דבר ה'. משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו?
אלא הענין הוא כמש"ל כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן, הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני. ועל ידי זה תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני:
ג והנה עסק התורה בבחי' בטול זה, הוא הנותן עוז ותעצומות לנפש האלקית ותושיה לסט"א. וזהו: אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כי בקבלת התורה נמשך בחי': אנכי, דהיינו אנכי ממש, עצמותו ומהותו ית' הסוכ"ע כו'. וכמ"ש[33]: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו'.
ובחי' אנכי זה נמשך לישראל בבחי' הוי"ה, דהיינו ע"י צמצום והתפשטות כנ"ל עד שנעשה בבחי': אלקיך ממש. ואזי: אשר הוצאתיך מארץ מצרים - מבחי' מצרים וגבולים שמצד הגוף ונה"ב המגבילים ומלבישים את נפש האלקית ומעכבים לצאת מנרתקה.
וכמ"ש[34]: ואעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה - כי ע"י קבלת אנכי, דהיינו בחי' סוכ"ע: ואני ה' לא שניתי בעסק התורה בבחי' בטול כו '- הוא הנותן כח לנפש האלהית. ותושיה לתאוות הגוף כו'.
וזהו ענין[35]: אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד ואהבת - כי ע"י קבלת בחי' אחד, דהיינו בחי' יחודא עלאה שהוא בחי' בטול ממש לאור א"ס ב"ה הסוכ"ע כנ"ל - תגדל האהבה ביתר שאת, עד שתהיה[36]: בכל לבבך, בשני יצריך - דאתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, שמבחי' בטול זה נמשך עוז ותושיה כנ"ל.
משא"כ: בשכמל"ו[37] הרי כתיב[38]: מלך אלהים על גוים - כי שם זה הוא חיות העולמות ואפי' עכו"ם בכלל. וכענין שארז"ל[39]: לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', אלא שאנו אומרים בשכמל"ו בחשאי - כי ועד הוא ג"כ אחד אלא שהוא בחילופי דאתוון, כמ"ש בזוהר[40]:
ד ובזה יובן מה שישראל מונים ללבנה - כי הלבנה לית לה מגרמה כלום, רק שמקבלת האור שלה מאור השמש להאיר על הארץ. ולכן בכל חודש וחודש מתמעטת קודם חידושה עד שנעשית בבחי' נקודה - מפני שבאה תחת אור השמש ממש לקבל ממנה ולכן אינה מאירה על הארץ, והולכת ואור עד מילוי הלבנה. והכל מאור השמש ממש שהלבנה לית לה מגרמה כלום. ואחר מילוי הלבנה חוזרת ומתמעטת להיות בבחינת נקודה בסוף החדש עד שחוזרת ומתחדשת.
וככל הדברים האלה וכמשל הזה, כך הוא ענין ישראל שהם בחי' בטול לאור א"ס ב"ה הסוכ"ע, ותורתם ועבודתם הם בבחינת: דלית להון מגרמיהון כלום. שאינו בבחי' יש מי שלומד, יש מי שאוהב כו'. אלא הכל בבחי' בטול לאור א"ס ב"ה ממש, ואור א"ס ב"ה ממש הוא השוכן בתוך תורתם ועבודתם. ודבר ה' זו הלכה היא המדברת בפיהם. וזו היא בחי' שמש, כמ"ש[41]: כי שמש ומגן הוי"ה אלקים - שבחי' הוי"ה נק' שמש, ובחי' אלהים נק' מגן כו', כמ"ש במ"א. והתורה נמשך משם הוי"ה.
וזהו ענין: תורה ועבודה וגמ"ח, שצריך להיות שלשתן דוקא - כי גמ"ח היינו צדקה. וצדקה היא כללות כל התורה שנק' בשם צדקה. ובפרטות מעשה הצדקה ממש, שהצדקה היא להחיות רוח שפלים היא בחי' שמש. כמ"ש[42]: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה - כי כמו שהצדקה היא להחיות רוח שפלים. וכן אור השמש הוא להאיר במקום חשך שאין בו אור, שהיא בחי' השפעה מלמעלה למטה.
והשפעה זו היא ע"י בחי' עבודה, שהוא בחי' בטול ממטה למעלה אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, להיות השפעת אוא"ס ב"ה ממש שורה ומתגלה למטה כמו למעלה, דהיינו כמו בטול הלבנה לאור השמש ממש:
ה וזהו: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה כו' - כי בצאת ישראל ממצרים התחילו לספור ספירת העומר, כמ"ש[43]: שבעה שבועות תספר לך. והם הכנה להיות קבלת התורה בשבועות, דהיינו להיות גילוי אוא"ס ב"ה למטה כמו למעלה, בבחי' בטול אליו ית',לאמר אחר מה שיאמר הוא, ולהיות דבר ה' ממש בתוך בני ישראל בעסק תורתם.
ובשבוע הז' ביום ג' בו[44], הוא כאלו כבר נכנסה כל השבוע, ונעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל בחי' בטול זה. והיה אז מולד הלבנה[45], שהוא גילוי אוא"ס ב"ה אחר בטול הלבנה אליו. ולכן נק': ביום הזה סתם - כי יום היינו אור וגילוי, כמ"ש[46]: ויקרא אלהים לאור יום, והיינו גילוי ואהבה שבבחי' בטול אליו ית'.
(שבחי' אהבה זו נק': היום הזה - כי פי' זה הוא בחי' יחו"ע, שלכן משרע"ה נתנבא בזה. ובר"ח מקבלת כנ"י מוחין מחכמה. עמ"ש בד"ה והיה מדי חדש. לכן האהבה היא בבחי' בטול)
כי: ואהבת - ב"פ אור, ואזי באו למדבר סיני[47]: שירדה שנאה כו' דהיינו ענין תושיה שמתשת כח הס"א כו'.
ומדבר מלשון דבור, כמו[48]: ומדברך נאוה. ונק' מדבר בתוספת מ' - כי המ' הוא מאותיות האמנתי"ו[49] שהן להקטין הענין, כלומר שאין בזו בחי' דבור בפ"ע, רק בחי' שכבר נדבר, דהיינו שהדבור הוא בחי' בטול בדבר ה' המדבר בו. (ועמ"ש בד"ה הנ"ל)
ואזי[50]: ויסעו מרפידים. בחי' רפיון ידים, כמארז"ל[51]: למה נק' שמה רפידים כו' - דהיינו בחינת חלישת כח הנשמה, רק שניתנה להם עוז ותעצומות לנשמה ותושיה לס"א כו':