Enjoying this page?

בעצם היום הזה

Short review

בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים[1]

הנה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, על חנה[2]"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא: 'צבאות' עד שבאת חנה כו'" - דהיינו, שהיא פתחה תחלה לקרות הקדוש ברוך הוא: "הוי"ה צבאות".

ואמר הקדוש ברוך הוא עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה כמו שכתוב[3]:  "ויאמר שמואל.. כה אמר ה' צבאות פקדתי כו". והנביאים האחרונים נבאו בשם זה. ובפרט חגי, זכריה, ומלאכי, יותר מכולןוקיימא לן[4]: ד"צבאות", הוא מן השמות שאינן נמחקין.

והנה מתחלה יש להקדים ענין השמות מהו? גם, מעלת שם המיוחד, שם "הוי"ה" על שאר השמות?ואחר כך יתבאר, אם ירצה השם, ענין שם: "צבאות".

הנה ידוע, שמהותו ועצמותו של האין סוף ברוך הוא, הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולא שייך כלל במהותו ועצמותו ענין התוארים שנמצאו שכינו לו יתברך בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רבותינו זכרונם לברכהכמו: "חכם", "חסיד", "רחמן" כו' וכיוצא בהן - כי הוא יתברך מרומם ונשגב ומובדל מכל גדרים אלו. שהחכמה, שהיא המעלה הראשונה בנבראים, היא נחשבת כעשייה גשמית לגבי מהותו ועצמותו יתברך. ומכל שכן בחינת המדותוכמאמר: ד"לאו מכל אלין מדות איהו כלל", וכנודעואף על פי כן יש מציאות ענין התוארים הללו שבאו בתורה נביאים כתובים ובדברי חכמינו זכרונם לברכה?

דהיינו על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "במקום שאתה מוצא גדולתו כו' שם אתה מוצא ענותנותו". שהוא יתברך משפיל את עצמו להיות מתלבש בעשר כלים דאצילות, שהן בחינות חסד וגבורה כו' וג' ראשונות: חכמה בינה דעת, ואז שייך לקרותו בתוארים. שנקרא: "חכם", מצד התלבשותו בחכמה. וכמאמר אליהו: "אנת חכים" - פירוש שמספר בענותנותו, שמשפיל את עצמו להתלבש בבחינת כלי החכמה, עם היות שהחכמה אין ערוך אליו כלל, כנזכר לעיל, וכן משפיל את עצמו להתלבש בבחינת חסד, ונקרא אז "הגדול" או "חסיד". וזהו, שהגדולה היא ענותנותו, שעל ידי ענוה והשפלה, שהשפיל את עצמו להתלבש במדת חסד, אז דייקא שייך לקרותו גדול. מה שאין כן מהותו ועצמותו, מרומם מגדר זה, כנזכר לעיל.

והנה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, הם הכלים דעשר ספירות דאצילות, שמתלבש בהן אור אין סוף ברוך הוא, ומתייחד עמהן בתכלית היחוד. על דרך ד"איהו וגרמוהי חד". היינו, שם: "אל" הוא בבחינת כלי החסד. ושם: "אלקים", בבחינת כלי הגבורה ושם, "אדנ"י", בבחינת מלכות.

אמנם שם, "הוי"ה", הוא הפנימיות של כל השמות, שהם הכלים, כי הוא בבחינת האורות המתלבשים בתוך הכלים. דהיינו בבחינת "אל", שהוא השם שבכלי החסד, הנה בחינת האור הנמשך מאין סוף ברוך הוא להתלבש בו - הוא בחינת שם הוי"הוכן גם בבחינת שם אלקים שבכלי הגבורה, מתלבש בתוכו שם הוי"ה, שהוא בבחינת האור מאין סוף המתלבש בתוך הכלים הנזכרים לעילועל דרך זה בכל השמות שאינן נמחקין, שהם בבחינת הכלים, ושם הוי"ה הוא בבחינת האורות המתלבשים בהן.

ולכך, שם הוי"ה מצטרף עם כל השמותכמו שכתוב[5]: "ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים" כו'.

וכתיב: "הוי"ה צבאות" כו'. - מפני שבחינת שם הוי"ה הוא הממשיך את האור אין סוף להתלבש בשמות: אלקים וצבאות, שהם הכלים כו', שהוא הממוצע בין אורות וכלים, ולכך הוא המחבר האורות עם הכלים:

ב והנה כתיב[6]: "זה שמי לעלם וזה זכרי" כו'. ופירש בתיקוני זהר: "'שמי עם י"ה, שס"ה לא תעשה'זכרי' עם ו"ה רמ"ח מצות עשה". והיינו, שכללות התורה, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, הם מושרשים בשם הוי"ה, שהוא בחי' ז"א דאצילות. רמ"ח מצות עשה נמשכים מבחינת החסדים שבז"א, ושס"ה לא תעשה מבחינת הגבורות שבז"אובהם נכללים כל פרטי הדינים דאסור והיתר, כשר ופסול, חייב וזכאי כו'. שההיתר והכשר נמשך מבחינת החסד דז"א, והעובר אלא תעשה, ממשיך עליו מבחינת הגבורות, להיות נענש כו'. ואור אין סוף ברוך הוא מלובש בכלים דז"א עד "דאיהו וגרמוהי חד", כדלעיל. וזהו בחינת שם הוי"ה.

ובזה יובן מה שבכל התורה לא נזכר שם: "צבאות" רק שם "הוי"ה" לבדו, רק חנה אמרה: ה' צבאות. כי משה רבינו עליו השלום, שזכה שתנתן התורה על ידו, היינו, לפי שהמשיך התלבשות אור אין סוף בכלים דז"א, ומשם נמשך התורה, כנזכר לעיל.

(ומשם היתה נבואתו. כי עיקר נבואתו היתה מאצילות, רק דרך מעבר נמשך על ידי הבריאה. כמו שכתוב בשער הקדושה להרב חיים וויטאל, חלק ג' שער ו')

אבל לא המשיך שיהיה גם כן התלבשות אור אין סוף בבריאה יצירה עשייה, על דרך שהוא מתייחד עם כלים דאצילות, כך יהיה מתייחד עם כלים דבריאה יצירה עשיה - זה לא המשיך משה. ולא הוצרך לזה. כי המשכת התורה המשיך מבחינת אצילות ממש. ושם מתייחד אור אין סוף עם הכלים, עד דאיהו וגרמוהי חד כנזכר לעיל. מה שאין כן בבריאה יצירה עשייה, אין הגילוי כלל בהכלים. (ולאו "איהו וגרמוהי חד" בהון כנודע)

אבל הנביאים שאחריו, המשיכו את אור אין סוף ברוך הוא שיתלבש גם כן בכלים דבריאה יצירה עשייה, מה שלא היה כן בימי משה רבינו עליו השלום. והיינו שחנה פתחה תחלה בשם: צבאות, ואחריה נמשכו כל הנביאים. שענין שם זה, הוא מורה על ענין התלבשות אור אין סוף בכלים דבריאה יצריה עשייה, להיות מתייחד עמהם גם כן, וכמו שיתבאר אם ירצה השם.

והוצרכו לזה. כי בימי משה רבינו עליו השלום, שהיתה נבואתו מאצילות, על כן המשיך להם למטה התורה משם, מבחינת אצילות. והוא היה דבר ה' בפי משה, וקיימו ישראל התורה כו'. אבל בימי הנביאים שאחריו, שלא היו ישראל עושין רצונו של מקום, והוצרכו הנביאים להוכיחם.

וענין ההפרש בין תוכחה שאומר הנביא, לשאר מוכיח הוא. כי בהנביא הנה התוכחה היא דבר ה' המתלבש בדבורו של הנביא, ונמצא הוא יתברך הוא המוכיח. ולזאת הוכרח להיות המשכת התורה מאצילות, לבריאה יצירה עשייה, כדי שיקיימו ישראל התורה. כי בהיותה באצילות כבימי משה, לא היו מקיימים אותה ישראל שבימי הנביאים, אחר דורו של משה, מצד שנשגבה מהם, והיתה התורה בפני עצמה והאדם בפני עצמו.

ולכך היה צריך להיות התלבשות התורה מאצילות לבריאה, ונמשך שם דבר ה' בפי הנביא להזהיר את ישראל שיקיימו התורה כו'. והגיע להם על ידי זה, התוכחה מדבר ה' ממש המתלבש בכלים דבריאה יצירה עשיה, ומשם בפי הנביא כו':

ג והנה, הגם שאין נביא רשאי לחדש דבר? - אך אין זה חדוש ותוספת על תורת משה רבינו עליו השלום, רק המשכת התורה, בלי תוספת וגרעון, מאצילות לבריאה.

וזהו ענין שם: צבאות שנזכר בנביאים, כי צבאות הוא לשון חיילות. והם גדודי נשמות ומלאכים דבריאה: אשר אין מספר לגדודיו. והם נבראים ומחודשים מאין ליש ממש. ואינן אלהות כלל כמו אצילות, שהוא בחינת אלהות ממש.

ואף על פי כן, הנביאים המשיכו שיתלבש בהם אור אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד, כמו שנתלבש בכלים דאצילות, עד דאיהו וגרמוהי חד, עד שיהיה נקרא האור אין סוף המלובש בהם, בשם: "צבאות", שהוא שם התואר - שהוא עצמו, הוא בחינת הצבאות ממש. כענין: "איהו וגרמוהי חד" שבאצילות. שהוא עצמו הוא הדעה כו, כך מתייחד בכלים דבריאה יצירה עשיה, עד שהוא עצמו הוא הצבאות כו'. 

לא שהם נפרדים בפני עצמם רק שבטלים אליואלא שמתייחד עמהן ממש. וכמשל יחוד וחבור הנשמה עם הגוף, שהגם שהגוף הוא הכלי והעיקר היא הנשמה - עם כל זה מתאחדת עם הגוף שנקרא אדם, הנשמה שבגוף, ואין להגוף שם בפני עצמה, כו'. ו"כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה".

וכמו שקורין לאדם שלמד חכמה בשם חכם - הנה החכמה קודם שלמדה היא מהות בפני עצמה, זולת האדם שלמדה, והאדם מהות בפני עצמו. וכשקנה החכמה נקרא: "חכם", על שם החכמה שהוא שם התואר.

כך על דרך משל למעלה. עם היות הכלים דבריאה יצירה עשיה הם מהות בפני עצמם, בחינת נשמות, ומלאכים נבראים, רק שבטלים אליו יתברך. אך עם כל זה, על ידי שהמשיכו הנביאים, להיות גלוי אור אין סוף ברוך הוא בהם על דרך יחודו באצילות, אז נקרא הוא יתברך:  "הוי"ה צבאות", שהוא שם התואר. שהוא יתברך הוא אחד עם הצבאות הנזכרים לעיל, ואינן נפרדים כו'.

ולכן שם הוי"ה מצטרף לשם צבאות. כי שם הוי"ה הוא באצילות, והוא המשכת אור אין סוף בכלים דאצילות, ואם כן, כדי שיתמשך אור אין סוף בבריאה יצירה עשיה, הוא על ידי שם הוי"ה בתחלה, וזהו: "הוי"ה צבאות".

ולאחר שהמשיכו הנביאים בחינה זו, אזי הוכיחו את ישראל בשם זה. כי מבחינה זו שבבריאה, נמשך הנבואה להנביא דבר ה' ממש, הוא המוכיח את ישראל. ולא דמי כלל לשאר מוכיח כו', שהיא תוכחת הנברא, וזוהי תוכחת הבורא יתברך ממש.

והכח להמשכה זו, שיהיה אור אין סוף מתלבש בבריאה יצירה עשיה, על דרך הנזכר לעיל, כבאצילות - המשיכו הנביאים מבחינת העיגול, והסובב כל עלמין, אשר שם: "כחשכה כאורה" שוין. "השוה ומשוה קטן וגדול". שהוא דוקא יכול לישפל את עצמו למטה מטה, גם בבריאה יצירה עשיה, כי קמיה יתברך כולם שוים. וכמו שכתוב[7]: "ומתחת זרועות עולם".

(ובזה יובן מה שכתוב בחנה: "ותתפלל על ה' כו' ותאמר הוי"ה צבאות". שכדי להמשיך בחינת צבאות, הוצרך להמשיך מבחינת: "על הוי"ה", היינו למעלה משם הוי"ה. כמבואר הפירוש בזה במקום אחר. עיין בפרשת משפטים על פסוק "לא תהי' משכלה ועקרה" כו'):

ד וזהו שכתוב: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות וגו'". - פירוש: "צבאות הוי"ה" הוא לשון סמוך, שהצבאות נטפל לשם הוי"ה, אבל אינו לשון שם התואר כמו: "הוי"ה צבאות". והיינו בחינת הנצוצים שנתבררו בגלות דמצרים ונתעלו ליכלל בשם הוי"ה - הם הנקראים "צבאות הוי"ה". כי רפ"ח נצוצים נפלו בשבירת הכלים, ומזה נתברר בגלות מצרים ר"ב נצוציםועל זה נאמר[8]: "וינצלו את מצרים". וזהו שכתוב[9]: "וגם ערב רב עלה אתם". וכתיב[10]: "רב לך" כו'.

ופירוש וענין שנקרא: "צבאות הוי"ה", בחינת טפל וסמוך לשם הוי"ה - הענין, כי מספר רפ"ח נצוצים הם מבחינת שמות: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כו'. וכאשר נתבררו מבריאה יצירה עשיה לחזור לשרשם, אז אינם נקראים בשמות אלו כלל, מפני שנתכללו במקורם בתכלית היחוד, לכך אינם עולים בשם כלל.

והמשל בזה, כשהאדם משכיל בגדולת ה' בהתבוננות והשגה, אזי נרגשת ההשגה בבחינת יש ודבר, אבל כשנתבטל במציאות לגמרי, אז אינו מרגיש ההשגה והבטול בבחינת יש ודבר מה, כי אם הוא בטל לגמרי בתכלית הבטול בלי הרגשה כלל.

כך על דרך משל, הנצוצים דתהו שנפלו בשבירה יש להן שמות, שזה מורה בחינת יש ודבר עד שנקרא בשם, שזהו הגילוי לזולתוכמו האדם, שבפני עצמו אין צריך לשם, רק שחבירו קוראו בשם. וכיון שנתבררו וחזרו למקורם בתכלית הבטול להתכלל באלקות - אזי אין להם שמות כללולכן נקראו אז: "צבאות הוי"ה", שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי"ה.

ופירוש: "הוציא ה' את בני ישראל על צבאתם". היינו שנשמות ישראל הן למעלה מבחינת ניצוצין הנזכרים לעיל: 

  1. 1 (שמות יב, מא)
  2. 2 (ברכות לא, ב)
  3. 3 (שמואל א' טו, ב)
  4. 4 (סוף פרק ד' דשבועות)
  5. 5 (בראשית ב, ד)
  6. 6 (שמות ג, טו)
  7. 7 (דברים לג, כז)
  8. 8 (שמות יב, לו)
  9. 9 (שמות יב, לח)
  10. 10 (דברים, ג, כו)