BIUR AL HANAL- ביאור על הנ"ל

ביאור על הנ"ל להבין שרשי הדברים הנ"ל.

הנה כללות כל הדברים הנ"ל הוא, ע"פ לשון הקבלה, ענין יחוד וזיווג דאו"א וזו"נ. 

ולבאר הדברים בפרטות הוא, שלמעלה בחי' מצרים הוא מצר מי. 

פי' כי מבואר בלק"ת פ' וישב (ד"ה ועתה נבאר סוד יוסף) כי הגרון נק' ארץ מצרים. כי הוא מקום יותר צר שבכל האדם. 

כי הלא ג' מוחין, ברדתן ובהתפשטותן למטה בגוף, שם מתרחבים לכל רוחב הגוף בג' קוים. 

אמנם בהיותם בגרון דהיינו ברדתם מהראש להגרון קודם התפשטותם בגוף, שם הם במקום צר עד קצה האחרון, ושם הוא סוד מצרים. 

ומהאחוריים היה יניקת מצרים. וזה ענין פרעה אותיות הערף. 

וזהו ופרעה עמד על היאור. כי היאור הוא יסוד דאימא הנמשך דרך הגרון עד חזה דז"א, ובו מלובש מוח הדעת. ופרעה שהוא הערף, בחי' גרון, עומד על היאר ממש. 

וענין יצ"מ הוא יציאת המוחין ממצר הגרון בהתפשטות בגוף, ומשם הם נמשכים בבחי' מל', שהיא "ארץ טובה ורחבה" מקום רחב. 

משא"כ הגרון הוא בחי' מצרים, מקום צר כנ"ל: 

וביאור הדברים, הנה תחלה צ"ל מהו ענין הגרון, הנקרא ארץ מצרים דקדושה?

וענינו הוא, שהוא בחי' ממוצע. שלהיות המשכת המוחין מן הראש ללב, הוא ע"י אמצעות הגרון דוקא. 

פי' עד"מ באדם, כשמתהפך מהשכל למדה. דהיינו שמהשכל שמבין איך שאותו דבר הוא טוב. נתהווה מזה אצלו אהבה ותשוקה לאותו הדבר. 

והנה האהבה שנתהוה אצלו, שיאהוב אותו דבר, הוא מחמת הבנת שכלו, שהשיג תחלה בשכלו איך שאותו דבר הוא טוב לפניו, ועי"ז נולדה אצלו מדת האהבה לאהוב לאותו דבר.

וזהו ענין התהפכות השכל למדה. דהיינו שמבחי' השכל שהשיג תחלה בשכלו, איך שאותו דבר טוב, נמשך המשכה ללב ונתהפך לבחי' מדה, היא מדת האהבה שנולדה בלב מהשכל שבמוח. 

שהולדה זו של המדה, הוא מהשכל שנמשך ממוח ללב ונעשה מזה אהבה. א"כ מתהפך השכל למדות. 

והנה זהו בחי' צמצום לגבי השכל, שיתהפך למהות אחר ממש, שנעשה מדה. וע"ז יש בחי' ממוצע המחבר המוח עם הלב, והוא הגרון, שהוא הממוצע הגורם שיהיה התהפכות השכל למדה, ויתחברו המוח עם הלב. 

והיינו שבגרון יש בחי' הקנה, שנק' שר המשקים, (והוושט הוא שר האופים כמ"ש במ"א) שממשיך שפע יסוד המים ולחלוחית שבמוח אל הלב. 

כי כל בחי' קנה הוא ענין המשכה מלמעלה למטה. כמו "קנה חכמה, קנה בינה". והוא בחי' הממוצע לחבר שפע השכל שבמוח להתפשט בבחי' מדה בלב. 

והנה ענין בחי' ממוצע הזה בין השכל למדה, הרי אינו לא מהות שכל ולא מהות מדה. 

רצוני לומר, דקודם שנמשך השכל בבחי' הגרון בהיותו עדיין במוח, הוא בחי' מהות שכל בתכלית, והוא רק היותו משיג איך שהדבר טוב. 

וכן לאחר שמתהפך השכל לגמרי למהות מדה, (שהוא לאחר שמסתיים יסוד אימא בחזה כדלקמן) אז השכל נעשה מהות מדה לגמרי, ומגדיל המדה. וזהו בחי' התפשטות והרחבה. 

אך בהיות השפע בחי' הממוצע, שהוא הגרון, דהיינו כשמתצמצם השכל להתהפך לבחי' מדה, וקודם התהפכותו שעדיין לא נתהפך ממש, כ"א הוא מתצמצם להתהפך, אז הוא בחי' גרון. 

שהגרון אינו לא ממהות מוחין שבראש. ולא ממהות מדות שבלב. 

שאינו מהות שכל, שהרי בהיות השפע בגרון היינו שכבר ירד ממהות שכל שבמוח להיות יורד ונמשך להתהפך למהות מדה. וגם אינו מהות מדה שלא בא 

נח,ג 

עדיין לכלל מהות מדה. 

וזהו בחי' הפסק בין מהות שכל למהות מדה, דהיינו ביני לביני. ונק' מקום החתך, כשירד ממהות הראשון שהיה מהות שכל, ולמהותו השני שהיא מהות מדה עדיין לא הגיע. 

(ולכן זהו המקום היותר צר שבכל הגוף. 

דהנה המדות הם בבחי' התפשטות ויש, יותר אפי' מן השכל המולידם. 

וכמשל המעיין שביציאתו הוא דק ואח"כ כשנמשך בהתפשטות נעשה ממנו נהר גדול כו'. 

כך אנו רואים שהמדה מתרחבת מעצמה בבואה בלב יותר מן השכל המולידה. כמשל הכועס על חבירו מאיזה טעם, שכשמתפשט הכעס בלב מתגדל יותר מכח הטעם שהולידו. וכן באהבה כו'. 

וזש"ש בלק"ת שבהיות המוחין בגוף הם בהתפשטות ומרחב יותר מבהיותן בראש. 

ועמ"ש בד"ה ששים המה מלכות בענין נהרא מכפיה מיברך. 

אמנם עכ"פ בעודן בראש הם ג"כ במרחב יותר מכשנמשכין בגרון, שאז הן בתכלית הצרות, להיות שירדו ממהות שכל ועדיין לא הגיעו למהות מדה, רק עומדין להתהפך כו'. ולפיכך הם בתכלית הצמצום שאינן לא מהות זה ולא מהות זה): 

והנמשל מזה יובן למעלה. דהנה ענין יסוד אימא שמסתיים בחזה דז"א. פי' שאימא הוא בחי' בינה שהוא בחי' השגת השכל. והז"א הוא בחי' המדות דאצי'. והתהוות המדות הוא מהשכל כנ"ל במשל. 

וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה, דהיינו מה שנתהפך שפע השכל להיות בחי' מדה. 

(ובמ"א נתבאר ענין עד החזה. להיות כי גם המדות אע"פ שעיקרן הן בחי' מדות לבד, מ"מ כלולים ג"כ מג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י. והוא בחי' הטעם והפנימי' של החסד, ועצם החסד, ובחי' ההשפעה שלו. ונק' ג' בחי' אלו ג"כ ג' שלישים. 

והנה שליש העליון, והוא בחי' חב"ד של עצם המדה ולא חב"ד ממש. וזהו ענין עד החזה. 

ובחי' עצם החסד זהו שליש האמצעי. והוא מהחזה עד הטבור. 

ובחי' נה"י של עצם המדה, זהו בחי' שליש התחתון, מהטבור עד הירכים. והוא מקור לנה"י של כללות הפרצוף שהן הרגלים. 

והשליש העליון הוא הפונה למעלה לקבל מעילתו. וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה. והיינו שמחב"ד האמתיים שהן המוחין שבראש נמשך להיות מוחין ובחי' חב"ד למדות שבלב, שזהו ענין השליש העליון. 

ומ"מ אנו אומרים שהשכל מתהפך למדה ממש. כי בחי' שליש העליון דהגוף הוא מהות מדה ממש, רק שנק' מוחין בערך המדות. 

אבל לגבי עצם השכל נק' זה שמתהפך למהות מדה ממש): 

אמנם צ"ל בחי' ממוצע, לחבר בחי' יסוד אימא עם המדות, שהוא בחי' ז"א. והוא בחי' הגרון ששם מתחילין המוחין להתהפך להיות חיות למדות, וירדו ממהותן הראשון שהיו בחי' שכל בחי' גדלות המוחין. ועתה בגרון נתצמצם בבחי' קטנות המוחין, בכדי להתהפך למדה, ולכך שם הוא בחי' מצרים, מצר מ"י. 

בחי' מ"י, הם נש"ב [נ' שערי בינה. גימטריא של מי הוא נ] הנמשכים במדות. כשהם בגרון הם בתכלית המצר והקטנות, שהרי הוא בחי' מצר וקטנות לגבי המוחין כשהן בראש כנ"ל. 

וגם לגבי המדות שבלב שכשנעשה מהות מדה, הנה אז השכל מגדיל המדה להיות בהתפשטות רב כנ"ל. 

משא"כ בגרון אינו עדיין מהות מדה בהתגלות וגם אינו בגדלות המוחין ע"כ זהו מצר יותר מבחי' השכל ומבחי' המדות. 

וזהו מה דאיתא בכהאריז"ל דגרון וחרן הוא ענין א', כמבואר בלק"ת ר"פ ויצא, ששניהם בגימטריא אחת. 

להיות כי בחי' הגרון הוא מצר וקטנות ע"כ זהו ענין בחי' חרן, כי הדינים והגבורות נמשכים מצד קטנות המוחין. 

כנודע ממשל התנוק, שאינו יכול כלל לסבול דבר שכנגד רצונו, מחמת ששכלו קטן ביותר. 

אבל סבא, דעתוהי סתים, שיוכל לסבול מה שנגד רצונו  

נח,ד 

מחמת שדעתו מתיישבת, מבחי' מוחין דגדלות. כמ"ש: "בישישים חכמה", לכן מבחי' גרון נמשך בחי' חרן: 

והנה בחי' זו, שהוא בחי' היות המוחין בגרון הנ"ל, הנק' מצרים, הוא בחי' עבור. כנזכר בפע"ח בשער הפסח, שבחי' עבור הוא, שז"א הוא כלול תלת גו תלת בבחי' עבור בבטן אימא. 

שזהו ענין העבור הוא, שהגרון מפסיק בנתיים, ואין המדות מתגלים בבחי' לידה וגילוי ממש בלב. 

והוא למטה ג"כ בעבודה ענין העבור ג"כ כנ"ל, שהוא בבחי' מצר הגרון. שהוא כשמשיג היטב גדולתו ית' ויש לו אהוי"ר בהעלם, ואינו מוציאן לידי גילוי שיהיו בהתגלות לבו. והוא מחמת שהם בבחינת מעצור הגרון שנשארים שם בבחי' עבור והעלם, ואינן באים לידי גילוי בלב כו': 

וזהו ג"כ ענין הפסוק: "ופרעה עמד על היאור". דהיינו כשהז"א הוא בבחי' עבור, שזהו סוד מצרים. אז נאמר: "ופרעה עמד כו'", כי היאור הוא יסוד דאימא, שבו המוחין בבחי' עבור והעלם. 

והיינו כשהם בבחי' מצר הגרון כנ"ל, ולשם פרעה, שהוא הערף עומד, ודורך על היאור הנ"ל, ומעכב שלא יהיה הלידה כו'. 

ובעבודת ה' היינו בחינת רצונות הזרות, המעכבים גילוי המדות כו': 

והנה, אחר שנתבאר ענין מצרים, שהוא הגרון, וגלות מצרים הוא, בהיות הז"א בבחי' עבור שם. מעתה יש לבאר, ענין יצ"מ, שהוא בחי' לידה. דהיינו שהמדות יוצאים לידי גילוי מן ההתבוננות, ואז הוא הגדלת המדות.

והנה המוציאן מבחי' ההעלם שהוא העבור לידי גילוי, שהיא הלידה, הוא ג"כ הגרון הנ"ל. כי הגרון ממנו נמשך הקול. והקול הוא המוציא את המדות מההעלם הנ"ל לידי גילוי. 

והנה מבואר לעיל, איך כי בחי' לידה זו וגילוי זה של המדות, הוא ג"כ בחי' שמחה. כי השמחה היא בחי' הגלוי, כשהמלך בשמחה הוא מתגלה. 

וענין שמחה זו היא, כמ"ש: "מה יפית ומה נעמת", אהבה בתענוגים. ומבואר שם שהיא בחי' כנס"י שנק' שמחה, שהיא בחי' גילוי, עלמא דאתגליא. והיא הנקראת ג"כ אהבה בתענוגים. 

וביאור שרש הענין הוא, דמבואר למעלה שהלידה הוא כשיוצא ז"א מבטן אימא לידי גלוי. 

והנה אז מתחיל בנין פרצוף המל', שהיא בחי' הנוקבא. כי היא מתחלת מאחורי ז"א. 

(כנזכר בע"ח שיש נקב כנגד החזה דז"א מאחוריו, שדרך שם יוצאת המל'. וזהו ענין דודי שלח ידו מן החור) 

והיינו שמאחורי ז"א שהוא בחי' החיצוניות, מתחיל בנין פרצוף הנוק'. 

וזהו דשמחה שהיא כנס"י, עלמא דאתגלייא, היא מתהווה לאחר לידת ז"א, שאז אח"כ בהתגלות יסוד אימא בחזה דז"א, שזהו לידת המדות, הנק' ז"א, אז מתחיל התהוות פרצוף הנוק'. 

אך תוכן הענין שיש ב' בחינות בהמל' בחי' חיצוניות ופנימיות. 

כנז' (בזוהר הרקיע) ר"פ בראשית על מאמר: "כשושנה כו' כן רעיתי".

שבחי' חיצוניות המל' דהיינו מה שיורדת לבי"ע להחיותן, זהו ענין "שושנה בין החוחים". 

ובחי' פנימית המל', שאינה יורדת כלל, הוא בחי' "רעיתי". 

והנה ענין הנז' בע"ח, דהתהוות המל' הוא מהנקב באחורי ז"א, זה קאי על חיצוניות המל', שהוא בחינת חיצוניות הדבור, שהתהוות בחי' זו הוא מהנקב מאחוריו, ששרש בנינה הוא מאחורי ז"א. 

אבל הפנימית שלה, שהוא פנימיות הדבור, שרש בנינה הוא מפנימיות ז"א. 

(ועמ"ש בזה ע"פ: "ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'"). 

ובחי' זו, ר"ל הפנימית שלה, נק' "כלת משה". 

שמשה הוא בעלא דמטרוניתא. והיא הנקראת ג"כ כנס"י. שמפנימיות דז"א, הוא מקור של כללות נשמות ישראל. 

ועליו נאמר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". וזהו ג"כ ענין בחי' שמחה:

נט,א

והנה נתבאר לעיל, שהמוציאן מן ההעלם, שהוא בחי' עבור, לידי גילוי, שהיא הלידה, הוא ג"כ הגרון, והיינו ע"י הקול שבו.

וזהו מה שנת"ל: "הקול קול יעקב", דהיינו קורא בתורה. 

שע"י הקריאה בתושב"כ, שנק' מקרא, מוציאן מן ההעלם לגילוי, שיהיה בחינת לידה.

שלכך נק': "מקרא", שהוא ע"ש הקריאה, שקורא בקול, להוציאן מן ההעלם, שהוא בחי' עבור, לידי גילוי, שהיא הלידה כנ"ל. 

ודוקא ע"י מקרא, שהוא תושב"כ. להיות כי ההפרש בין תושב"כ לתושבע"פ. שתושב"כ הוא בחי' מוחין דאבא, ותושבע"פ הוא בחינת מוחין דאימא. 

ולכן בתושב"כ, הקפידא על האותיות דוקא, שהם מנויים וספורים ושיהיו עשויין כדינן. 

והיינו שהאותיות שבתושב"כ הם הם רק רמזים על החכ', שאע"פ שמבין ומשיג בה בתבונתו יותר ממה שכתוב להדיא, אינו רשאי להוסיף אותיות לפי השגתו בה יותר. 

והטעם הוא, מפני שתושב"כ הוא מבחי' מוחין דאבא, שהוא בחי' חכמה, ולחכימא ברמיזא. שצירופי האותיות שלה הם רומזים על איכות המשכת החכמה. 

כמו אל"ף הוא יו"ד בראשו ויו"ד בסופו וקו באמצעיתו. והיינו בחי' רמז על ח"ע וח"ת, שהם יו"ד דהוי"ה ויו"ד דאדני. 

ולפעמים היו"ד שלמטה עושים במקומה דלי"ת, להיות כי המל' שהיא ח"ת נק' דל. והקו ההולך באלכסון כדמות ו' הוא בחי' ת"ת המחבר חכמה ומלכות. 

וכן בי"ת הוא ג' קוין מעלה ומטה וקו הימין, והוא ג"כ רומז על איכות ההמשכה. 

וכן גימ"ל, הוא קו א' שהוא וי"ו עם נקודה, שהוא י', תחתיו. וזה מורה על בחי' היסוד. 

ולכך נק' גימ"ל שהוא גומל דלים. פי' שגומל חסד ושפע למלכות הנק' דל. כמ"ש: "אשרי משכיל אל דל כו'". 

וענין הוי"ו יו"ד, [שבאות ג כנ"ל] הרי זה דוגמת אות וי"ו. אלא שתמונ' אות וי"ו הוא יו"ד וי"ו, להורות על פנימית הטפה, דהיא יו"ד בראשית השפע כו', ונמשכה בשפע הוי"ו אח"כ כידוע. 

משא"כ גימ"ל הוא בהפוך, הוי"ו למעלה והיו"ד למטה, להורות על סיום השפע במל', אחרי המשך האור והשפע מן המשפיע כו'. 

וכן כל האותיות והתגין שעליהם, הם הכל רמזים על איכות ההמשכה כו'. 

והחכמה שבהמשכת אורות אלו, זו היא חכמה שבתושב"כ. ואין התגלותה בהתושב"כ רק ע"ד רמז. ולא באה בגילוי ההשגה וההבנה ממש בהאותיות דתושב"כ. 

(כי הנה בספורי מעשיות שבתורה, כמו מעשה דלבן ומעשה בלק, הפשט הנגלה בהכתוב, המובן בגלוי מתוך האותיות, עם היותו תורה שלימה, מ"מ נקרא "לבושא דאורייתא", בזהר (ח"ג דקנ"ב). 

אבל גופי תורה, הם המתלבשים בהלבושים, ואינן מתגלים בהאותיות להדיא, אלא ע"ד לחכימא ברמיזא. 

ועל זה אמר דוד: "גל עיני ואביטה כו'", שיבין מתוך הרמזים את החכמה. 

ויש בבחי' התורה ג"כ נשמתא לנשמתא. 

ועמ"ש הרמ"ז שם עד"מ פסוק "ואלה המלכים", ודאי מעשה שהיה כך היה, אבל בה נגנזו סודות עולם התהו. לכן בקצתן נאמר שם עירו, וקצתם לא. ובאחרון נזכר שם אשתו. ועוד כמה שינויים. 

שלענין הספור לא מעלים ולא מורידים. וכפי הסוד, רומזים ענינים נפלאים. כמ"ש בכהאריז"ל בע"ח ואוצ"ח. 

נמצא האותיות והפסוקים דתושב"כ הם הכל בחי' רמיזות על החכמה, ולא בחי' גילוי שכל באותיות, ע"ד שהוא בתושבע"פ כדלקמן. 

שהרי גילוי השכל שבתושב"כ זהו נק' לבושא דאורייתא כנ"ל. והלבוש מתגלה. 

אבל אפי' גופי תורה, שהם פרטי הדינים, וכ"ש הסודות, הנק' נשמתא דאורייתא, ורזא דרזין, שהם נשמה לנשמה, אינן מתגלים כלל באותיות דתושב"כ, רק ע"ד לחכימא ברמיזא. 

והיינו לפי שתושב"כ נמשכה מח"ע, שהיא למעלה מבחי' גילוי בהאותיות ממש, שגילוי השכל באותיות זהו מבחי' בינה כדלקמן. 

אבל מהחכמה א"א להיות הגילוי רק בבחינת רמיזא וזהו לחכימא ברמיזא).

ולכן אין רשאי להוסיף אף אות א' לפי תבונתו והשגתו  

נט,ב

יותר כו'. מאחר שאין החכמה באה לידי גילוי ממש בהאותיות א"כ אין שייך להוסיף אותיות מחמת רבוי ההשגה כו' ויפסול עי"ז את התורה. 

שהרמז צ"ל דוקא כמו שהוא בתושב"כ שקבל משה מפי הגבורה. 

ויצא לנו מזה, שתושב"כ נמשכה מבחי' ח"ע הוא בחי' מוחין דאבא, ולכן נקראת "מוסר אביך". 

ותושבע"פ נק' "תורת אמך". 

ולכן דוקא ע"י מקרא שהוא תושב"כ בחי' מוחין דאבא, מוציא מההעלם לגילוי. שזהו ענין: "הקל קול יעקב" שבגרון, קול הקריאה דתושב"כ מוציא מן ההעלם לידי גילוי. 

אבל תושבע"פ הוא בחי' מוחין דאימא, שהוא בינה. 

(ע' ע"פ: "גן נעול" ענין "בינה יתירה ניתנה באשה") 

היא מקור לצירופי האותיות.

(שהם "פתוחי חותם") 

כמו למשל בנפש האדם, שהתהוות צירופי האותיות הוא מן השגתו והבנתו. שלפי ההבנה כמו"כ ממש מתרבים צירופי האותיות. 

שכשהשגתו והבנתו היא רחבה, אזי גם צירופי האותיות הן מרובים. ואם הבנתו קצרה, אזי האותיות מועטים. שהאותיות הן כלים לאור ההשגה וההבנה. שההשגה וההבנה מתגלה בהאותיות. לכך לפי ערך רבוי האור כך הוא רבוי הכלים. 

(משא"כ בחי' חכמה שלמעלה מההשגה, אינה מתגלית ממש תוך האותיות, רק ע"ד לחכימא ברמיזא. 

הילכך אין האותיות מתרבים כו', כנ"ל) 

וכמו"כ למעלה. שתושבע"פ נק' "מוסר אמך", להיותה מבחי' מוחין דאימא, דכמו שמטפת האב נעשה בבטן האם ולד ברמ"ח איברים כו'. 

כך מפסוק א': "בסכת תשבו" נעשה בתושבע"פ מסכת סוכה, ופירש"י ותוספות ופוסקים. 

והיינו להיותה בחי' אימא שהיא ההשגה. ולכן היא הנקראת ארץ טובה ורחבה: 

וזהו שנקראת ג"כ "ארץ הצבי", שדומה לצבי שאין עורו מחזיק את בשרו. שכשנלקח הבשר ממנו מתכווץ העור. אבל כל זמן שהבשר בו, אזי כל זמן שהבשר הולך וגדל כמו"כ מתגדל עורו. 

והוא המשל לתורה שבעל פה, שהיא מוחין דאימא, בחי' מוח ההבנה, המתלבש בהאותיות בבחי' אור וכלי בגילוי, הילכך כל מה שמתרבה ההשגה ממילא מתרבים האותיות. 

וכמו שאנו רואים, שבמשנה האותיות מועטים, לפי ששם עדיין ההבנה בקצרה. אבל בתלמוד שנתוסף ההבנה וההשגה בהרחבה גדולה, 

(כי תלמוד בבריאה ששם מתלבשים חב"ד דאצי' ומשנה ביצי' כו') 

לכך נתרבו שם צירופי האותיות מאד. 

וזהו שנק': "ארץ טובה ורחבה", שמתרחבת עד אין קץ. שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכלל תושבע"פ יחשב, ואזי מתרחבים האותיות כו'. 

ולכן אין בתושבע"פ הקפידא על האותיות כמו בתושב"כ. שהמשנה מדברת בלשון זה, וברייתא בלשון אחר. וכן גמרא בלשון אחר. 

והוא מטעם הנ"ל. שעיקר התושבע"פ היא ההבנה וההשגה, והאותיות הם מתרבים ומשתנים לפי ההשגה כו'. 

(וכ"ז להיות בתושבע"פ ההשגה בגילוי באותיות, והיינו מבחי' מוחין דאימא. 

משא"כ תושב"כ שהיא מבחי' מוחין דאבא, שאין מתגלים בהאותיות, רק שהאותיות הן רמיזות. ע"כ הרמיזות הם דוקא כך וכך, ולא ישתנו מחמת רבוי הבנתו וכנ"ל). 

(וזהו שבינה נק' ג"כ "רחובות הנהר". 

ועמ"ש בפ' לך לך גבי ה' דאברהם שכדי להיות ההרחבה וההתפשטות שרשו ממקום עליון יותר מהחכמה, דהיינו מבחי' קוצו של יו"ד, שהוא בחי' כתר שלמעלה מהחכמה. 

ועד"ז יובן ג"כ בתושבע"פ, שהוא בחי' הבינה להבין הענין בהרחבה, שרשה גבוה מתושב"כ, שהיא בחי' חכמה): 

 והנה כמו שבבינה שהיא נק' תושבע"פ נק' ארץ טובה ורחבה, מצד התרחבות צירופי האותיות. 

כמו"כ הוא ממש מבחי' מלכות, נוק' דזעיר אנפין, שהיא נקראת גם כן ארץ טובה ורחבה, שהיא היא עיקר בחי' תורה שבעל פה. כמאמר התיקוני זהר הידוע 

נט,ג 

"מלכות פה, תושבע"פ קרינן לה". 

כי תושב"כ ותושבע"פ ע"ז נאמר "חכמות בחוץ תרונה", ב' חכמות. חכמה עילאה היא בחי' תושב"כ. וח"ת היא בחי' תושבע"פ. והיא הנק' ארץ טובה ורחבה. שהיא מתרחבת מאד, לפי השראת האור א"ס ב"ה בתוכה. 

פי', כידוע בכהאריז"ל, שבזאת משונה המל' מכל הספירות, שיש בה שינויים רבים. שפעם מתרחבת מאד ופעם מתקצרת ביותר. 

ויש רבוי בחינות בענין התרחבות זאת, והשינויים האלו הן ממש בכלים דבחי' מל'. 

דהיינו פעם היא רק נקודה תחת היסוד. ופעם מתגדלת עד בחי' נה"י. ופעם עד חג"ת כו'. ולפעמים מתרחבת עד שהן שוין בקומתן. 

וכל סבת השינויים האלו בהכלים תלוי הכל מצד השפעת והמשכת האור מא"ס ב"ה בה. 

שבהתמעט גילוי האור אז גם הכלי מתמעט להיות רק נקודה חדא. וע"ז נאמר "שחורה אני כו'", בבחי' נקודה חדא. 

וכשמתרבה גילוי האור, אזי גם הכלי מתרבה ממש. הכל לפ"ע גילוי האור. 

וזהו שנקראת "ארץ צבי", שגידול והתפשטות העור הוא תלוי לפי גידול הבשר, שבהתמעטות והסתלקות הבשר נתכווץ העור. וזה מורה על ענין הנ"ל שבמלכות, שרבוי ומיעוט הכלים תלוי לפי רבוי ומיעוט האורות, ע"כ יש שינוים רבים בגידולה ובקומתה, עד"מ שהם הכלים. 

משא"כ בשאר הפרצופים שאין שינויים כלל בענין הכלים שלהם. 

והשינויים בשבת ויו"ט הוא בענין הוספת האור כו'. אבל הכלים אין בהם רבוי ומיעוט. כי או"א אינן מתרחבים ומתקצרי' לעולם כי אין בהם שינוי לעולם בהכלים. 

וגם המדות הנק' ז"א ג"כ אינו מתרחב ומתקצר, כ"א כשנשפע להם מוחין דיניקה מלמעלה מקבלים הם המוחין או לא נשפע להם המוחין. אבל הם המדות בעצמן אינן מתקצרים ומתרחבים כמו המל' שהיא בעצמה יש בהם שינויים. הרי הכלים דמל' תלוי התפשטותן בהתפשטות האורות. וזו מעלה יתירה בכלים דמל' שבטלים לגמרי לגבי האורות וזהו שנק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת לפ"ע רבוי האור כו'. 

וזהו היתרון בעסק התושבע"פ אפילו על בחי' אהבה בתענוגים. ששמחה ואהבה בתענוגים היא בחי' יש ודבר. שהשמחה הוא בהתגלות הלב שמרגיש השמחה והתענוג בלבבו והיא בחי' יש ודבר. אבל בתושבע"פ האור מוסתר ואין נרגש התענוג לכך היא נעלה שהיא בחי' מ"ה תכלית הבטול בלי הרגשה כלל. 

וזהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהיא היציאה וגילוי המדות מהגרון ע"י קול תורה שבכתב אזי אח"כ והבאתי אתכם אל הארץ תושבע"פ שיש בה מעלה ומדרגה יתירה בהיות' ארץ צבי כו' טובה ורחבה כנ"ל: 

ועתה יש לבאר ענין "ונתתי צבי בארץ החיים". והוא עוד מעלה בענין תושבע"פ. והיינו עוד טעם שני למה שנקראת ארץ צבי. 

כי פי' צבי הוא הרצון. 

(מלשון צביוני וכן לצביונן נבראו הקב"ה שאל להם רצונכם שאברא אתכם וכן ולא אביתם תרגום ולא צביתון כו'. וכן בלה"ק ג"כ פירושו חפץ או הדר ופאר כמבואר בספרים) 

והיינו שרצונו העליון ית' (וחפץ הוא פנימיות הרצון כנודע) הוא מלובש ומתגלה בארץ החיים דוקא שהיא התושבע"פ. 

וזאת עוד מעלת התושבע"פ על התושב"כ שתושב"כ מקרא הוא בחי' מוחין דאבא בלבד שהוא בחי' חכמה. אבל אין בה כ"כ גילוי רצון העליון ממש שלמעלה מהחכמה. שהרי א"א להבין ולהורות איזה פסק דין שהוא רצון העליון לזכות או לחיוב אסור או מותר כו' מן התושב"כ, שא"א להבין ממנה הפסק דין שהוא רק בחי' חכמתו ית' בלבד. 

אבל תושבע"פ בה מלובש ומתגלה רצון העליון ב"ה שהוא ענין פסקי הדינין שבתושבע"פ אסור מותר שזהו רצון העליון ב"ה. 

וזהו ונתתי צבי בארץ החיי' דוקא שגילוי הרצון העליון

נט,ד 

הוא בתושבע"פ דוקא. והוא מפני שסוף מעשה הוא דוקא במחשבה תחלה. ונעוץ תחלתן בסופן. ולכן נק' המלכות "א"ח עטרת בעלה", ונק' ג"כ ארץ חפץ ע"ש גילוי הרצון בה דוקא 

(וכמו בארץ הגשמית גילוי כח הצומח שהוא בחי' א"ס לברוא מאין כו'. 

כמ"ש באגה"ק איהו וחיוהי ובמאמ' א"ח עט"ב. 

והנה בתושבע"פ ג"כ יש אגדות ופסקי דינין ובאגדות ג"כ רק מלובש ח"ע. 

אבל בהלכות ופסקי דינין מלובש רצה"ע. 

ולכן לימוד דהלכות נעלה יותר טובא מלימוד האגדות כדאיתא בגמ' דסוטה דף מ'): 

אך עם היות שיש מעלו' ומדרגות יתירות בתושבע"פ על תושב"כ שנק' ארץ טובה ורחבה. וגם בה גילוי רצה"ע. עכ"ז מצד אחד היא למטה במדרגה יותר, שנשפלה מאד למטה בגשמיות, ומדברת רק בענינים גשמיים. 

(ועמ"ש בפרשת בראשית). 

אך על זה נאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי כו'". כמשל היד שמגביה בה החפץ המונח למטה ויכולה היא היד להגביה למעלה מן הראש ויכולה להניח על הראש. 

כמו"כ המלכות הנק' תושבע"פ, היא בחי' הארץ שעם היות שנתלבשה בגשמיות אבל נשאתי את ידי להגביה אותה למעלה ראש מבחי' ח"ע כי היא בחי' אשת חיל עטרת בעלה. שהיא בחי' עטרה וכתר לז"א. 

והיינו מטעם הנ"ל דונתתי צבי בארץ החיים שבה גילוי רצה"ע כו'. 

והכתר הוא למעלה מן המוחין שבראש כנודע. 

וזהו אשר נשאתי את ידי. פי' ידי הם הזרועות דא"א שהם חג"ת דא"א שהם מכינים את המל'. כמ"ש מקדש אדני כוננו ידיך: 

וזהו והיית עטרת תפארת וגו' וצניף מלוכה בכף אלהיך. פי' הצניף מלוכה שהוא המל' היא עטרת תפארת כנ"ל פי' עטרת בעלה. 

בכף אלקיך שזהו ע"י אשר נשאתי את ידי זרועות דא"א. 

וזהו לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. 

שהאבות הן חג"ת דז"א ומעלה יתירה היא להם שניתנה להם הארץ משום דהיא א"ח עט"ב כתר לז"א כנ"ל. 

והיינו מעלת ומדרג' התושבע"פ. ונתתי אתה לכם מורשה שיהיה מוסתר בה האור שזהו תכלית הבטול שאין נרגש כלל הבטול ובזה גבוה הוא אפי' מבחי' אהבה בתענוגים שהוא בחי' יש ודבר שנרגש השמחה בלב. 

אבל הלימוד כשהוא בבחי' בטול ע"ד אני המשנה המדברת בפיך הוא בטול ממש בלי שום הרגשה כנ"ל. 

וזהו מתניתין מלכתא כנודע. וזהו לתת אותה לאברהם. כי אברהם בחי' אהבה והארץ שהיא תושבע"פ גבוה יותר אפי' מבחי' אהבה בתענוגים. 

נמצא המתבאר בפסוק זה הוא למעל' כללו' ענין יחוד דאו"א וזו"נ. וכן בחי' אלו הן הן ממש בעבודת ה' בכל יום שהאדם יש בו כל בחינות אלו. 

ולכן בכל יום בבקר ובערב מזכירין יצ"מ כי תחלה יש בחי' גלות מצרים שהוא עבור ז"א בבטן אימא והוא בחי' מצרים מצר הגרון. ואח"כ ע"י אמר לבני ישראל אני ה' שהוא עסק התורה שבכתב הנק' תורת הוי' הוא הלידה. 

וזהו לשון מקרא שהוא קורא ומוציא אותן מההעל' אל הגילוי. 

אך כמו הלידה הגשמית א"א בלא חבלי לידה ויסורין. כמו"כ צריך להרגיש כאב וצער על מניעת גילוי שם הוי' בלבו. ועי"ז יהיה הלידה, שהוא השמחה ותענוג כמ"ש אם הבנים שמחה. 

ולמעלה היינו לידת ז"א. ולמטה בנפש, גילוי המדות אהוי"ר. 

ויוצא דם נדה שנדחין כל המחשבות זרות ע"י הלידה כו'. 

ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ ענין זה למעלה מה שמבחי' ז"א יורד ההשפעה למל' ונק' ארץ כנען שמכניע כל החיצונים ונמתקים כל הדינים מפני שע"י הלידה שהוא בחי' גדלות אין יניקה לחיצונים. 

אבל מבחי' עבור וקטנות יש להם יניקה כמבואר במ"א. 

ולמטה הארץ היא בחי' תושבע"פ. והיא אשר נשאתי את ידי, כי אשת חיל עטרת בעלה. והיית צניף מלוכה כו' וכנ"ל. 

ס,א 

ולהיות נודע שבכל יום נמשכין מוחין חדשים למעלה. 

וכן בנפש האדם כמ"ש חדשים לבקרים כו' שנעשה בריה חדשה, ע"כ צ"ל בכל יום יצ"מ, שההמשכה ממוחין למדות הוא ע"י מצר הגרון. 

והיינו ע"י תושב"כ ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ היא התושבע"פ הנק' ארץ חפץ כנ"ל: