004 - LACHEIN EMOR - לכן אמר לבני ישראל

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם. (שמות פרק ו, ו)

 

הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "מזכירין יציאת מצרים בלילות". 

פירוש, גם בלילות.

ולהבין, מה נשתנה נס יציאת מצרים מכל הנסים, שלא הוזהרנו עליהם להזכירם כל כך?

 

אך הנה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו", בכל יום, בבקר ובערב, כאלו הוא עת יציאת מצרים.

 

והענין, כי הנה נודע שיש זה לעומת זה.

ולעומת מצרים דקליפה, יש מצרים בקדושה.


וכשם שיש מצרים למטה, כך יש למעלה ברוחניות.

וכן ישראל לתתא, וישראל לעילא.


וכשם שיש ברוחניות למעלה בעולמות עליונים, כך הוא למטה בנפש האדם בעבודת ה'.

 

והנה בחינת כנסת ישראל דלעילא, הוא מה שכתוב "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים". (שיר השירים ז, ז)


ולמטה בנפש האדם, בחינת אהבה בתענוגים, היא שמחת הנפש בה' עושה.

וכמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". (תהילים ק, ב)

וכתיב, "אם הבנים שמחה". (תהילים קיג, ט)

שהשמחה היא מחמת התבוננות באור אין סוף.

וכדכתיב, "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא". (משלי ב, ג)

 

והיינו, על ידי שיתבונן בגילוי אור אין סוף ברוך הוא למטה, אזי "ישמח ישראל בעשיו". (תהילים קמט, ב)

ותהי' שמחת הנפש בהתגלות רשפי אש האהבה לצאת מנרתקה, היא מאסר הגוף, להות "חדות ה'" היא מעוזו. [ע"פ לשון הפסוק בנחמיה פרק ח פסוק י, "כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזכם"]


והנה כתיב, "תחת אשר לא עבדת כו' מרב כל כו'". (דברים כח, מז)

דהיינו, בחינת "כל", התענוגים הרוחניים, גן עדן עליון וגן עדן תחתון.

והוא מחמת שיתבונן, כמו שכתוב, "כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים". (תהילים קמח, יג)

פירוש, ששמו הוא מדת מלכותו, אשר, מלך שמו נקרא.

וכמאמר, "ומביא גואל לבני בניהם, למען שמו באהבה, מלך עוזר וכו'".

והוא בחינת שכינה. ששוכן בתחתונים.

וכמו שכתוב, "ושכנתי בתוכם". (שמות כה, ח)

ונקרא, "שמו" מלך על כל

נז,ג

העולמות.

וכמו שכתוב, "מלכותך מלכות כל עולמים".

וכמאמר, "יחיד’, חי העולמים מלך" כו'.

שעל ידי בחינת מלכותו, יש לו יחוס ושייכות להעולמות, שיקרא שמו מלך עליהם.

 

והנה, גם בחינת שמו מצד עצמו, הוא רם ונשא ונשגב בבחינת "לבדו".

שאין ערוך להעולמות עם שמו יתברך כלל.

אלא, "הודו" וזיוו של שמו, הוא המאיר על ה"ארץ", זה גן עדן תחתון. "ושמים", זה גן עדן עליוןששם הצדיקים נהנין מזיו השכינה.

אבל בשכינה, שהוא בחינת "שמו", הוא בבחינת "לבדו". שלא נמשך ממנה, להיות הנבראים נהנין ומתענגים בה בעצמה ממש.

 

אבל בבחי' תורה ומצות, הנה אומרים, "אשר קדשנו במצותיו". 

(יש שמברכים, ב"על". ויש שמברכים, ב"למ"ד")

במצותיו ממשכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, הקב"ה מתפלל".

וכתיב (ישעיה סג, א) "אני מדבר בצדקה", אני ממש.

דהיינו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

וכדאיתא בזוהר "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". "קודשא בריך הוא" ממש.

וקודשא בריך הוא, הוא בחינה, מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין לגמרי.

שאפילו בבחינת זיו והוד, לא היו עולמות יכולים לקבל חיות ממנו.

כי הנה כתיב, "כי ביה ה' צור עולמים". (ישעיה כו, ד)

שעולם הזה ועולם הבא, גן עדן תחתון ועליון, נבראו בב' אותיות משמו בלבד.

ובזוהר איתא, דבמחשבה אחת ברא את העולם.

והוא על דרך מה שכתוב "היוצר יחד לבם כו'". (תהילים לג, טו)

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, "כולם נסקרים בסקירה א', שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש כו'".

וכמו שכתוב במקום אחר, שכל הדורות, שהם שית אלפי שני דהוי עלמא, וימות המשיח, ותחיית המתים, כולם הם לפניו במחשבה אחת.

 

על דרך משל, כמו שאין ערוך למחשבה אחת נגד כל המחשבות שיכול אדם לחשוב כל ימי חייו.

ומכל שכן נגד עצמותו ומהותו, שאינה אלא התפשטות הארה א' בעלמא.

כך כל הדורות של שית אלפי שנין וימות המשיח ותחיית המתים, אינן אלא בחינת זיו והתפשטות הארה א' מבחינת שמו בלבד.

אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא רם ונשא למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, שאינו נתפס ונתלבש בגדר עלמין כלל.

מה שאין כן בתורה ומצות, הוא התלבשות אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו ממש.

וכאשר ישים האדם אל לבו כל הדברים והאמת האלה, ישמח לבו ויגל אף גילת ורנן, באור אין סוף ברוך הוא המתפשט ומתלבש בעסק התורה, ומעשה המצות, אשר יעשה אותם האדם.

וממשיך על נפשו אור ה' אין סוף ברוך הוא ממש, מה שאין כל העולמות כדאי לו:

 

אך אין השמחה בהתגלות אור ה' במוח מחשבתו ובינתו לבד, כי אם כאשר נגעה אל נקודת לבו, כי שמחה היא ההתגלות.

וכמשל המלך, שכל כבודו פנימה. אך בשעת השמחה, הוא מתגלהוזהו "עבדו את ה' בשמחה".

דהיינו, להיות גילוי אור ה' אין סוף ברוך הוא, שיהיה בבחינת "ונגלה כבוד ה'". (ישעיה מ, ה)

ולמטה בנפש האדם, ההתגלות הוא, כשבא לידי גילוי הלב. והיינו דכתיב, "אם הבנים שמחה".דהיינו כשנולדו הבנים, שהם המדות, ונתגלו בלב.

מה שאין כן כשהוא בהעלם ובהסתר תוך מוח מחשבתו ובינתו לבד, הרי הן בבחינת עבור עדיין, ואינה "אם הבנים".

 

והנה, המעכב בחינת הולדה, והתגלות אור ה', לצאת מהעלם והסתר שבמוחו, אל גילוי הלב, הוא בחינת, "גלות מצרים".

שהוא בחינת מצר הגרון, שהוא האמצעי, בין מוחין שבראש ללב.

ושם הוא בחינת, שר המשקים, שר האופים, ושר הטבחים.

שהוא בחינת קנה וושט וורידין, שהם הם בחינת כל תענוגי עולם הזה, ומחשבותיו, ועסקיו, ותחבולותיו, אשר ישתמש בהם כל אחד לפי ערכו.

והם הם, המונעים ומעכבים, ומסכים המבדילין, בין אור ה' שבמוח ובין גילוי הלב.

וזהו צער העבור, כעצמות בבטן המליאה. (פרי עץ חיים, שער חג המצות)

ולכן כל גליות, וצרות, נקראים בשם עבור.

כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "בכל פרשת העבור, יהיו צרכיהם לפני. אפילו בשעה, שאתה מתמלא עליהם עברה, כאשה עוברה כו'".

 

והגאולה נקרא בשם לידה, שהוא בחינת התגלות הולד

נז,ד

לאויר העולם.

 

וחבלי משיח, נקראים בשם חבלי לידה.

 

וכתיב, "הרינו, חלנו, מפניך הוי"ה". 

(ישעיה כו, יח, ה (יז) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְהֹוָה: (יח) הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל(

פירוש, שכל בחינת עבור וגליות, הוא כדי שיהיה גלוי אור ה' ברוך הוא.

וצריך לזה חבלי לידה.

דהיינו, להרגיש הכאב והמרירות, על מניעות התפשטות אור ה' בגלוי הלב, מחמת המונעים ומעכבים, שהם הם צרכי עלם הזה.

ואזי, כאשר יבא לבחינת לידה והתגלות, בבחינת שמחה, ו"ישמח ישראל בעושיו", יתפרדו כל המונעים ומעכבים, והמסכים המבדילין, יהיו כאין ואפס, בלא תפיסת מקום כלל, מחמת שמחת ה'.

וכשם שלמעלה, בחינת שמחה, הם המתקת הדיניןכך למטה בנפש האדם, היא מבטלת כל המונעים ומעכבים, מבית ומבחוץונק' בשם "ארץ כנען".

על שם שמכנעת החיצונים, שהם נדחים מפני ה' מאליהם וממילא, כחשך שנדחה מפני אור, וכמשל האשה, אשר חבלי לידה בא לה.

והנה בעת לידתה, יוצאים ממנה כל המכאובות, בדם לידתה שזב ממנה.

כך הנה כתיב, "ואראך מתבוססת בדמיך כו'". (יחזקאל טז, ו) שכל המונעים והמעכבים, נמסו, והיו לדם, דבר שאין בו ממש, ואין בו תפיסת מקום כללוכמו שכתוב "ותשליך במצולות ים כל חטאתם כו'". (מיכה ז, יט)

והנה כשם שגלות מצרים הוא בחינת מצר הגרון שהוא המבדיל ומפסיק בין המוח ללב כנזכר לעיל.

כך ענין הגאולה ויציאת מצרים הוא בחינת יציאתם ממצר הגרון על ידי הקול קול יעקב.

שהקול שהוא בגרון, הוא הוא המקשר ומחבר בחינת מוחין שבראש לבא לידי גילוי הלב.

והיינו על ידי קול קורא בתורה, שעל ידי קריאתו בתורה הוא קורא וממשיך אור ה', לצאת מההעלם שבמוח אל גילוי הלב.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "כל הקורא בתורה הקדוש ברוך הוא קורא כנגדו".

ונקרא "כנגדו", מפני שבחינת קריאתו בתורה הוא בחינת ממלא כל עלמין, ו"הקדוש ברוך הוא כנגדו", הוא בחינת סובב כל עלמין.

וזהו לשון "קורא בתורה" שקורא האור לחוץ.

והיינו על ידי תורה שבכתב בחינת הוי"ה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד.

וזהו, "לכן אמר לבני ישראל אני הוי"ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו'".

שעל ידי בחינת וגילוי הוי"ה, דהיינו על ידי בחינת תורה שבכתב, בחינת ה"קול קול יעקב", על ידי זה יהיה בחינת יציאת מצרים, וכל המונעים ומסכים המבדילים יבטלו, ולא יהיה עוד סבלות מצרים ועבודתם:

 

אך לא זו בלבד הוא תכלית המכוון, כי אם "והבאתי אתכם אל הארץ וגו'". (שמות ו, ח)

וביאור הענין, כי הנה כתיב, אל ארץ טובה ורחבה וגו'. (שמות ג, ח)

וארץ ישראל, (לעומת ארץ כנען הנ"ל) זו היא בחינת תורה שבעל פה.

ונקרא "ארץ רחבה", ע"ד מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "ארץ צבי צבאות גוים". (ירמיה ג, יט)

"מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'".

 

והענין כי תורה שבכתב עיקר יסודתה  הוא בחינת אותיות התורה.

ולכן מדקדקין באותיותיה שלא יהיה חסר או יתיר, ושיהיו צורתן עליהן כדמותן בצלמן, ושיהיו גולם אחד.

שאם נפסק היו"ד שעל גג האל"ף על דרך משל מעל גוף האות, הרי זו ספר תורה פסולה. ואין מברכין עליה.

אבל אין נראה בה גילוי ההשכלה כמו בתורה שבעל פה.

שעיקר גילוי השכלת הדינין והמשפטים שבתורה, אינו מפורש בתורה איך ומה לעשות. שכל התורה היא ספורי מעשיות.

וגם הדינין שבה הן דרך ספורי דברים, שכך אמר ה', שידבר אל בני ישראל, ושכך אמר משה.

ואין כוונתה לידע ממנה לבדה כל הדינין על בוריין ומתכונתן.

כגון על דרך משל ענין התפלין, אינו מפורש שיהיו ד' פרשיות, ושיהיה כתוב כך וכך, ושיהיו נכתבים על קלף דוקא, ככל משפטי תפילין והלכותיה המסורות לנו בתורה שבעל פה.

וכן שאר כל המצות.

והיינו לפי שעיקר יסודתה בהררי קדש בחינת חכמה עלאה, דאורייתא מחכמה נפקת.

ותורה שבכתב היא בחינת חכמה עלאה, ותורה שבעל פה היא חכמה תתאה.

 

"ולחכימא ברמיזא".

פירוש, שאינה רק כמשל הרב המרמז אל התלמיד באיזה רמז כל שהוא, בכדי שהתלמיד יבין מעצמו איך ללמוד, אבל לא זהו עיקר הלימוד עצמו.

כך הנה כל אותיות התורה שבכתב, הם רק רמזים והמשכות מחכמה עלאה בדרך רמז.

וכל ההמשכות נרמזים באותיות אלו דוקא, שיהיה

נח,א

הקרי כך והכתיב כך.

ולכן כל אותיותיה ספורים ומנויים, בל יעדוף ובל יחסור. וכל אות ואות צריך להיות בדמותו וצלמו, מפני שרומזים להמשכה עליונה מחכמה עלאה.

אבל עצמות ההשכלה, אינו מתלבש באותיות תורה שבכתב.

 

מה שאין כן בתורה שבעל פה הן עצמות ההשכלה מלובשת באותיות ההלכה.

ולכן אין מדקדקין באותיותיה כל כך, רק ההשכלה היא עיקרית המתגלה תוך האותיות.

גם, לפי רבוי ההשכלה, כך ירבו אותיותיה.

ולכן, מה שמשכילים בה יותר, כגון פירוש רש"י ותוספות ופוסקים, הכל בכלל תורה שבעל פה יחשב. ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.

ולכן נקרא "ארץ טובה ורחבה", שמתרחבת והולכת עד אין קץ.

וזהו, "מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'".

והיינו לפי שהבשר והעור גדול כל כך, שגידול העור הוא מחמת הבשר שבתוכו.

כך הנה בחינת תורה שבעל פה גם כן גדולים, עצם ההשכלה והאותיות כאחד, שהאותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה.

מה שאין כן בתורה שבכתב, אין האותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה, כי אם הארה בעלמא דרך רמז, כנזכר לעיל:

 

ובזה יובן מה שהתורה שבכתב נקרא בשם "מקרא" בלשון הגמרא, ו"קורא בתורה".

שעל ידיה הוא רק כמו קורא, וממשיך אור אין סוף ברוך הוא על נפשו, מההעלם שבמוח אל גילוי הלב, כנזכר לעיל.

אך עדיין הוא כאלו הוא דבר בפני עצמו, כאדם הקורא לזולתו.

 

אבל בתורה שבעל פה אמרו, "מתניתין מלכתא כו'", כמלך שמצוה, כמו שנתבאר במקום אחר.

מפני שנעשה יחוד גמור, חכמה בינה דעת, בחכמה בינה דעת כו'.

וכמו שכתוב: "ואשים דברי בפיך" (ישעיה נא, טז) "דברי" ממש.

וכמו שאמר המגיד להבית יוסף "אני המשנה המדברת בפיך".

שנעשה עצמות אחד בבחינת בטול ממש.

וזו היא בחינת דירה בתחתונים ממש.

 

והגם שמצד התפשטות עצם גילוי ההשכלה לאור ה' בתורה שבעל פה, הנה לירידה גדולה נחשבת אצלה, להתפשט ולהתלבש בעשיה גשמית, סדר זרעים כו'?

הנה על זה אמר הכתוב, "אשר נשאתי את ידי". (שמות ו, ח).

והוא על דרך משל שהיד יכול להרים הדבר הנופל ארצה, ולשום למעלה על ראשו.

כך הנה, "סוף מעשה במחשבה תחלה".

ו"אשת חיל עטרת בעלה". (משלי יב, ד)

ונעוץ סופן בתחלתן.

שנקרא "ארץ חפץ". (מלאכי ג, יב)

פירוש כלי, להשראת רצונו יתברך.

כי גילוי רצון עליון, הוא בסוף מעשה דוקא.

וכן בתורה שבעל פה, הוא התגלות רצון העליון יותר מבתורה שבכתב.

שאין לידע ממנה לבדה, מהות רצון עליון בכל הדינים והמשפטים, כי אם על ידי תורה שבעל פה דוקא.

וזהו ונתתי צבי בארץ החיים. (יחזקאל כו, כ)

פירוש שכל צביונו וחפצו, הוא בארץ החיים, בחינת תורה שבעל פה, ששם  הוא גילוי אור ה' ורצונו, ביתר שאת מבחינת תורה שבכתב.

והרצון הוא מקור החיים.

 

וזהו, "אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב כו'".

שהם המדות חסד גבורה תפארת.

כי "אשת חיל עטרת בעלה כו'" כנזכר לעיל.

"ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי"ה" (שמות ו, ח)

להיות בבחינת "ואשים דברי בפיך כו'" (ישעיה נא, טז) כנזכר לעיל:

 

 

אך כל גילוי אור ה' בבחינת המשכות אלו, הכל תלוי בלבו של אדם, כמו לכל אשר יחפוץ הלב יטנו. (על פי משלי כא, א)

לזאת, צריך לעורר תחלה האהבה מקודם, לעורר האהבה בלבו בתפלה, כדי שיהיה לבו חפץ באמת לגילוי אור ה'.

ולכן אמרו: "מזכירין יציאת מצרים בבקר ובערב".

והיינו פרשת ציצית, שכתוב שם "להיות לכם לאלקים, אני ה' אלקיכם". (במדבר טו, מא)

 

והענין, כי לא די בהתעוררות הלב בתפלת השחר לבד, אלא ליומו, מכיון שאחר כך פונה לעסקיו.

ואפילו מי שאינו בעל עסק, הנה בלימודו בבחינת עשיה, סדר זרעים כו', נמשך הלב אחר גשמיות הדברים, בבחינת הסתר וצמצום, בחינת אלקים.

וצריך לעורר עוד את האהבה ושמחה מנקודת הלב, להיות גילוי בחינת הוי"ה, כנזכר לעיל.

 

אך לא די בהתגלות האהבה בזה לבד, כי אם על ידי תורה שבכתב, "הקל קול יעקב" (בראשית כו, כב) כנזכר לעיל, להיות קורא וממשיך בתורה, גילוי אור ה' ממש.

ואחר כך בתורה שבעל פה בחינת בטול ממש, ולהיות בחינת "ואשים דברי בפיך" כנזכר לעיל, ודירה

נח,ב

בתחתונים ממש, כנזכר לעיל, להיות בחינת "הוי"ה אלקיכם כו'".

ודי למבין: