וללבן שתי בנות וגו'.

 

הנה לאה ורחל, הם אותיות המחשבה ואותיות הדבור,

שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.

 

(עיין לקמן, בדבור המתחיל בכ"ה בכסליו בפירוש "ושם ה' קטנה רחל")

וזהו ענין "בארצות החיים" (תהילים קטז, ב), ב' ארצות.

 

שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו שני הבחינות מאירים בארץ ישראל.

 

והעיקר היה בחינת רחל, (שנקראת "עקרת הבית"), כי המחשבה מתלבשת בתוך הדבור, והדבור היה מתגלה.

 

ולפי שרחל, שהוא בחינת הדבור, הוא עלמא דאתגליא, לכך היה אז בארץ ישראל גילוי אלקותו יתברך. שהיו חכמים גדולים, בעלי רוח הקודש, ונביאים.

(וכמו שפירש רש”י גבי יונה ויחזקאל, שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל)

ובפרט בית המקדש, והשראת השכינה בקודש הקדשים, ואורים ותומים, ועבודת הקרבנות, שהיה יורד אש שלמעלה.

מה שאין כן אחר חורבן בית המקדש, שגלו ישראל, וגלתה עמהם השכינה.

שהיא בחינת רחל, שהיא בבחינת גלות, בע' שרים, ואינה מאירה כלל, מערך הגלוי שהיתה מאירה בזמן הבית, שהיה הדבור מתגלה.

מה שאין כן עכשיו כתיב, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה".

והעבודה היא בדרך בירורים כו'.

(וכמו שכתוב על פסוק במדבר סיני.)

ומכל מקום נשאר מאיר בארץ ישראל בחינת לאה.

והיא מדרגה יותר גבוה מבחינת רחל וכמשל המחשבה, שהיא רוחניות ונעלית מן הדבור.

(שהיא אינה בגלות, כי רחל נקרא "מ"ם פתוחה", שיש ממנה פתח, ומבוא ליניקת החיצונים בזמן הגלות.

מה שאין כן מבחינת מ"ם סתומה.

ושם הוא שרש לאה.

עיין בזהר ראש פרשת תרומה דף קכ"ו ב' ודף קכ"ז)

 

אך לפי שהוא עלמא דאתכסיא והעלם, לכך אין הגילוי אלקות עכשיו בארץ ישראל, מערך הגילוי שהיה בזמן בית המקדש קיים.

ומכל מקום הצדיקים הגדולים אשר בארץ, יכולים להשיג עכשיו בארץ ישראל השגות עליונות יותר, אפילו ממה שהשיגו צדיקים כמותם, בזמן הבית.

(מאחר שההשגה היא בבחינת מחשבה עליונה, כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בעולם הדבור)

וכמו האר"י זכרונו לברכה, שהשיג השגות עצומות מה שלא השיגו צדיקים גדולים בדורות הקדמונים.

 

ולהבין מה שכתוב "כי שנואה לאה כו'".

הרי יעקב השיג ודאי בעלמא דאתכסיא?

אך הענין, כי יעקב נקרא "בריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה".

פירוש שהוא הממשיך אור אין סוף ברוך הוא, מן הקצה עליונה (היינו הקו הבוקע החלל, כמו שכתוב במקום אחר) מבחינת כתר, למטה.

ולכן נאמר בו תוספת וי"ו "ואלקי יעקב".

וכן "והנורא".

שמייחד ומחבר חסד וגבורה, על ידי המשכת והארת האין, והיינו על ידי בחינת בטול.

וכל ההמשכות שלו הוא עד הקצה התחתונה.

דהיינו בבחינת מלכות, עלמא דאתגלייא.

וזהו "ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה" שכל תשוקתו היה להיות גילוי אור אין סוף ברוך הוא למטה בעלמא דאתגלייא, שעל ידי זה יוכלו הכל לקבל, מה שאין כן מבחינת עלמא דאתכסייא כו'.

ולכן כתיב "וישק יעקב לרחל", על דרך שנקוד על "וישקהו".

דהיינו, שבחינת חכמה בינה דעת, שהוא זיווג נשיקין, ואתדבקוח רוחא ברוחא.

על דרך משל הנשיקין שבאין מפנימית האהבה.

(עיין מה שכתוב במקום אחר על פסוק "ישקני מנשיקות", ועל פסוק "אמצאך בחוץ אשקך")

וגם בחינת זו המשיך ברחל.

וזהו שכתוב "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה".

כי לבן הוא בחינת לובן העליון, מקור החסדים, שכולו רחמים פשוטים, דלית שמאלא בהאי עתיקא.

רק שלמטה, נשפל בלבן גשמי.

ומכל מקום, כתיב, "כלו הפך לבן, טהור הוא", אפילו הנגע כו'.

ועל לבן כתיב, "וישכם לבן בבקר", שבכל יום מתגבר ונמשך אור החסד עליון.

"וינשק לבניו ובנותיו", שנמשך בכל פרצופי האצילות, זכרים ונקבות.

ואחר כך "ולבן שב למקומו", למעלה מעלה.

"ויעקב הלך לדרכו", להמשיך בחינת לובן העליון הנזכר לעיל למטה מטה, ברחל בתו הקטנה, בחינת דבור כו'.

ולכן היתה רחל עקרה, כי ההולדה מבחינת הדבור הוא להיות הגילוי בבריאה יצירה עשייה, ואי אפשר להיות הולדה וגילוי בבריאה יצירה עשייה, שהרי הנבראים הם נפרדים ואי אפשר להתגלות להם בחינת לובן העליון הנזכר לעיל.

(ומה שכתוב לעי’ דרחל נקרא עלמא דאתגלייא? 

מכל מקום להיות הגילוי על דרך בחינת לידה הוא קשה ביותר כו'.

ויש חילוק גדול בין שארי השפעות לבחינת לידה שהוא גילוי עליון יותר ועמה שכתוב בזוהר פ' פנחס דרמ"ט)

אבל לאה שהיא המחשבה, ילדה ששה בנים שהם הספירות שבאצילות עצמו, ששם היה שרש השבטים, ולכן נקראו "שבטי יה".

"יהודה, הפעם אודה", בחי' בטול והודאה, הרי הוא נמשך ומסתעף מן המחשבה דוקא. 

וכן, ראובן ושמעון, ראיה ושמיעה, הוא ג"כ למעלה מבחינת הדבור אלא מן המחשבה הן נמשכים כו'.

(כמ"ש במקום אחר על פסוק יהודה אתה כו')

וגם לוי שהוא בחינת התקשרות, כמו שכתוב "הפעם ילוה כו'", נמשך ונולד גם כן מן המחשבה.

כנראה בחוש במי שהוא בעל מחשבה, שאינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו, מחמת גודל התקשרות שיש לו בהמחשבה.

וכמו שכתוב במדרש בעובדא דר' חייא רבה^[1].^[2]  

 

וכן גבי רבא (בפ' אר"ע^[3]) דהוה מעיין בשמעתי' כו'.

ולכן יצא ממנו משה, שהיה כבד פה וכבד לשון.

דהיינו שלגודל התקשרותו בבחינת בטול "ונחנו מה" לא היה יכול להיות משפיע כו', שהיא בחי' הדבור כו'.

ועיקר ההפרש בין התקשרות דלוי, שהוא בחינת בטול ובין הודיה דיהודה שהוא גם כן בחינת בטול, הוא.

כי יהודה הוא בחינת הבטול בגילוי, כענין מודים שכורע ומשתחוה.

ולכן יצאו ממנו מלכי בית דוד, שבטולם הוא בחינת הבטול שבהתגלות וחיצוניות.

אבל לוי שהוא בחינת ההתקשרות והבטול בפנימיותו ועצמותו, הגם שבחיצוניות אינו נגלה כלל, וכענין בטול ד"צבא השמים לך משתחוים".

שההשתחואה של המלאכים אינו ענין השתחואה גשמיות, אלא שמשתחוה ובטל בהשגתו ברוחניות.

ולכן יצא ממנו משה.

(ועיין מה שכתוב במקום אחר, ההפרש בין משה ואליהו שהוא גם כן על דרך זהז)

ואחר כך, "ותעמוד מלדת", שלא היה יכול להיות בחי' גילוי עוד.

(ועיין מה שכתוב על פסוק "טובה הארץ מאד מאד", דענין דור המדבר שהיה מבחינת לאה, עולם המחשבה, וטענו למה צריכים לירד בבחינת עולם הדבור, שהוא בחי' מלכות ארץ תתאה, לקיים המצות בדבור ובמעשה, הלא זה אפשר לקיים גם על ידי התורה ומצוות ברוחניות, דהיינו על ידי המחשבה כו'?

אך באמת היו בטעות גדול, דעל ידי דבור ומעשה דוקא נמשך גילוי אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת לאין קץ, כי "נעוץ סופן בתחלתן כו'".

ומשה רבינו עליו השלום התפלל תקט"ו תפלות ליכנס לארץ כו'.

ועל פי זה יובן עוד ענין "ויאהב יעקב את רחל" דוקא, שהיא בחינת דבור ומעשה, כי "שנואה לאה" ההפך מכוונת דור המדבר.

ואמנם צריך ביאור מה שאמרה לאה "הפעם ילוה אישי אלי" דוקא.

דודאי לא עלה על דעתה לאפוקי מבחינת דבור ומעשה.

אלא הענין כי באמת צריך להבין ב' הבחינות מחשבה ודבור ומעשה.

דהא בלא הא לא סגי.

ועיין מה שכתוב במקום אחר בענין לויתן ושור הבר, שהוא גם כן ענין ב' בחינות הנזכרים לעיל.

"לויתן" לשון התקשרות בחינת בטול, דנוני ימא, כמו "הפעם ילוה כו'".

ולאה רצתה שיהיה העיקר על ידי בחינה זו.

על דרך שאמרו בחסידים הראשונים שהיו שוהין ט' שעות בכל יום בתפלה, שהוא כענין בטול והתקשרות הנזכר לעיל דמחשבה כו'.

"ואימתי תורתן נעשית?

אלא מתוך שחסידים הן כו'"?

הרי רוב עסקם היה על דרך זה

(ומבואר ענין זה לקמן בדבור המתחיל "ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'")

ואמנם יעקב ידע שזה אי אפשר, רק לבני עלייה שהן מועטים, אבל כל ישראל עיקר רוב העסק הוא על ידי דבור ומעשה.

 

ולכן היה באהל רחל עיקר קביעותו שהוא בחי' דבור ומעשה, ומכל מקום צריך להיות גם כן מחשבה, שמזה נמשך ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', ו"כל האומר אין לי אלא תורה כו'" אלא צ"ל רצוא ושוב, רק כי אז "נעוץ סופן כו":