ביאור על הנ"ל
והיה הוי"ה לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים.
להבין ענין תפלה ובקשה זו, שהוי"ה יהי' בבחי' אלקים, והאבן בבחינת בית אלקים?
וכדי להבין איך תהיה האבן במדרגה גדולה כ"כ להיות מכון ומשכן להשראת קדושה עליונה, עד שיהיה חל שם שמים על האבן, שתהיה נקרא בשם בית אלקים?
הנה צריך להבין ענין הפרשה כולה. "ויצא יעקב כו'"?
והענין, דכתיב "צוה ישועות יעקב". (תהילים מד, ה) בחי' יעקב נקרא "ישועות".
וביאור מלת ישועות. הנה שרש התיבה הוא ש"ע, ושאר אותיות הם נוספות בתיבה. כלומר, שע"י בחינת יעקב מתגלין ש"ע נהורין עילאין.
וגם ש"ע הוא מלשון "וישע ה' אל הבל",(בראשית ד, ד) שהוא לשון הפנה.
דהיינו שכל פינות והמשכות עליונות, פונות ונמשכות על ידי בחינת "יעקב" יו"ד עקב.
וענין נהורין והמשכות הללו - היינו גילוי ההארות והמשכות מאור א"ס עצמו. שכשמו כן הוא, אין לו סוף כו', ואינו בגדר עלמין כלל, וכולא קמיה כלא ממש חשיב, ולית מחשבה תפיסא ביה, ואין ערוך אליו כו'.
כי "מלכותך מלכות כל עולמים" (תהילים קמה, ג), ו"הודו וזיוו על ארץ ושמים כו'", זיו והארה בעלמא, המתלבשת ומתפשטת בתוך עלמין, להוותם ולהחיותם, להיות חיים וקיימים מאין ליש, בבחינת העלם והסתר אור א"ס ב"ה עצמו, שלא יבטלו העולמות במציאות ויחזרו להיות אין ואפס כמו שהיו.
דהיינו ע"י כמה צמצומים והתלבשות שונות בירידת המדרגות, כדרך וסדר ההשתלשלות.
אבל אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו רם ונשא כו' והוא למעלה מעלה מבחינת ההשתלשלות.
וע"י בחי' "יעקב", יו"ד עקב, נמשך אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' השתלשלות, שיאיר למטה בגילוי הנפש אלקות שבכל א' מישראל, להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש על נפשו.
והיינו ע"י שלקח "מאבני המקום, וישם מראשותיו" (בראשית כח, יא). "אבנים" הן "אותיות", כמו שכתוב בספר יצירה "שני אבנים בונות שתי בתים".
והטעם שנקראו אותיות בשם אבנים הוא?
כי כמו שע"י כמה אבנים נבנה בית לשבת אדם כו', כך ע"י כמה צירופי אותיות נעשים תיבות, ומכמה צירופי תיבות נעשה ענין שלם, שמתוכו מובן ומושג איזה השכלה והשגה.
והרי השכל שורה ומתלבש באותיות הללו, וכתפארת אדם לשבת בית ע"י צירופי אבנים.
ועוד טעם אחר, כי כמו שהאבנים הם דומם ואין להם ערך ויחוס לאדם הדר בבית שנבנה מהאבנים, כך האותיות הן בחי' דומם לגבי השכל השורה ומתלבש בהם, ואין להם ערך ויחוס אליו, ולכן בטלים הם לגבי השכל.
(ועיין מה שכתוב בפרשת בראשית בדבור המתחיל, להבין בתוספת ביאור ענין וייצר)
ולכן נקרא: "הוי' צבאות, אות הוא בצבא דילי'" (חגיגה טז, א). שכל העולמות והברואי' נתהוו מבחי' אותיות שבעשרה מאמרות שנברא בהם העולם, "יהי אור, יהי רקיע כו'".
וכל צבא השמים העליונים, אלף אלפין ורבוא רבבן, ולגדודיו אין מספר, הם בטלים לגבי אור א"ס ב"ה, כבטול האותיות שהן בחי' דומם לגבי השכל. מאחר שהם בחי' גבול ת"ק שנה כו' ונבראים ומחודשים מאין ליש, הרי אין ערוך אליו ית'.
וכנודע ענין הערך במספר. שמספר א' לגבי אלף אלפים כו' יש לו איזה ערך ויחוס, משא"כ אליו ית' שהוא א"ס ב"ה אין ערוך כלל.
ולכן נק' "אות הוא בצבא דילי'", שכל הצבאות אינן אלא בחי' אות א' לגבי אור א"ס ב"ה.
והנה באבני המקום שהם בחי' אותיות כתיב: "וישם מראשותיו", שהגביה והעלה אותם למעלה מעלה מבחי' ההשתלשלות, דהיינו לבחי' סוכ"ע. כי לפי שהאותיות הן בחינת דומם, לכך יש להם כח ויכולת לעלות למעלה מעלה.
כנודע שנעוץ תחלתן בסופן דייקא. וסוכ"ע הוא כמשל העיגול, שממטה נעשה מעלה.
וכמ"ש "ומתחת זרועות עולם" (דברים לג, כז).
והנה כתיב, "ויקח מאבני המקום", ולא כל אבני.
לפי שלא כל האותיות יש להן כח זה, אלא אות היו"ד שהוא בחינת כלי לחכמה, וחכמה הוא כח מ"ה, בחי' בטול.
ולכך שורה שם ומתגלה אור א"ס ב"ה הסוכ"ע.
כי "הוי' בחכמה כו'".
ואין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו'.
וזהו, "האבן אשר שם מראשותיו".
(ועיין מה שכתוב ע"פ מאמר הרע"מ פ' כי תשא בענין אבנא למשקל בה דא י')
ואח"כ "וישם אותה מצבה", וכתרגומו ושוי יתה קמא.
שהוא כמ"ש "קמה אלמתי וגם נצבה", שמה שהיתה האבן מונחת למטה בארץ אח"כ הקים אותה והגביה אותה עוד ממטה למעלה, והיינו עליי' אחר עליי' לבחי' ומקורות י"ג מדות רחמים עליונים.
שהן בחי' יודי"ן ווי"ן.
כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי' י', והשערה עצמה שהיא המשכה היא בחי' ו'.
וזהו "וישם מראשותיו, וישם אתה מצבה".
שמתחלה כאשר שם מראשותיו היא בחי' יו"ד, ואח"כ נעשה מצבה הוא בחי' וא"ו.
וכל בחי' הללו הם בחי' העלאה ממטה למעלה.
והיינו התעלות חכמה שבנפש, לאור א"ס ב"ה השורה ומתגלה בה.
כי הנפש היא בחי' נברא ומחודש מאין ליש בבחי' אותיו' כו', וצריך להעלות' ממטה למעלה לאור א"ס ב"ה הסוכ"ע, "וישוב אל ה' וירחמהו", מבחי' י"ג מדות הרחמים.
והעלאה זו היא בבחי' חכמה דוקא, כ"ח מ"ה:
הגה"הלכאורה אינו מובן, כי היודי"ן שבת"ד הוא גבוה מהוי"ו, כמ"ש לעיל, כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי' יו"ד, דהיינו מקום יניקתה ממו"ס שהוא הגבה מאד נעלה מהשערות עצמן שהן בחי' ו'.
והרי בחי' "וישם אתה מצבה", משמע שהוא עלייה אחר עלייה למעלה מבחי' מראשותיו שהוא בחי' יו"ד.
וזהו תרתי דסתרי?
אך פי' "מראשותיו" הוא בחי' חכמה דאצילות.
ואח"כ "וישם אתה מצבה" שנעשית בחי' ו', הוא בחי' אבא יונק ממזלא, שבחי' השערות דת"ד שהן ווי"ן גבוה מהיו"ד דח"ע.
אח"כ ויצק שמן על ראשה היינו המשכה ממו"ס ממש לתוך המזלות כו'.
ומזה ממש נמשך הגלוי למטה בהלכות שבתורה שבע"פ, ששרשן מנימין דמו"ס.
וע"ז נאמר, "סלסלה ותרוממך כו'" ( משלי ד, ח):
אך אין זה תכלית המכוון, רק שאח"כ "ויצק שמן על ראשה". (בראשית כח, יח).
שמן היינו המשכת חכמה עילאה, שהיא התורה ורצונו ית', שנמשכו ע"י בחי' יעקב, יו"ד עקב.
כמ"ש (תהילים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב, ותורה שם בישראל", להיות בעסק התורה שלמטה בגשמיות, "המחליף פרה בחמור כו'" (ב"מ ק, א) גילוי המשכת חכמה עילאה.
שכל פרטי הלכות שנפרדו הם, יסודתם בהררי קדש עליון, חכמה עילאה, שכך חייבה חכמתו ורצונו ית'.
ואי לזאת יהי' עסק התורה ג"כ עד"ז, להמשיך חכמה עילאה בנפשו, ועי"ז נעשה אתכפייא סט"א ואתהפכא כו'.
ולכן ארז"ל (ברכות כב, א) מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה כו', שתפול על האדם אימה ופחד בעסקו בתורה כמו בשעת קבלתו בהר סיני.
והנה שם בהר סיני, "כל העם ראו את הקולות ואת הלפידים וכו'". (שמות כ, טו). "פנים בפנים דבר ה' עמכם כו'" (דברים ה, ד).
והאיך ימשיך כל אדם יראה זו עליו בכל זמן?
אלא כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכת חכמה עילאה, ושם שורה ומתגלה אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות, וקמיה כחשיכה כאורה, מעלה ומטה, רוחניות וגשמיות שוין, א"כ אין כאן הסתר פנים כלל, ע"כ מה להלן כו' הכל שוה.
והנה להבין תכלית ירידת יעקב יו"ד עקב להיות הש"ע נהורין בגילוי למטה וליקח מאבני המקום להעלותם למעלה ולהמשיך אח"כ בחי' שמן הוא בחי' חכמה עילאה מלמעלה למטה.
וירידה זו הוא מ"ש: "ויצא יעקב מבאר שבע".
באר הוא מקור ומעיין הנובע ז' מדות עליונות: "לך ה' הגדולה והגבורה כו'" שהן בחי': "לך", בחי' ביטול.
"וילך חרנה", חר"ן (ע"ה[1]) בגימ' גרו"ן. רק בחי' גרו"ן היינו כשהקול יוצא כדרכו בלי עכוב ובלי מונעף אבל חר"ן אותיות נחר, היינו מ"ש: "יגעתי בקראי, נחר גרוני". והיינו כשגובר בו יסוד האש.
כי הקול כלול אש רוח ומים. רוח הוא עיקר התפשטות הבל הלב, ומים היינו לחלוחית הריאה, ואש הוא המחלק את הקול להיות ההפסק להתחלק בה' מוצאות הפה כלי הדבור.
וכשגובר יסוד האש ביותר, הוא המפסיק את הקול עד שאינו יכול לצאת במשך ההעברה כדרכה.
וכך הוא בחי' חרן, היינו בחי' המפסיק את הקול שהוא ההמשכה מחיות ואור א"ס ב"ה שלא להיות ההמשכה כדרכה בקדושה דוקא אלא שיש גם לקליפות וס"א יניקה ואחיזה בהמשכה זו. ואזי נק' בבחי': "נאלמתי דומיה", שנפסק הקול וההמשכה ונעשה בחי' נפרד.
ובחי' זו הוא בין בהנהגת העולמות, שהוא ענין גלות ישראל ושעבוד מצרים ובבל, מחמת תגבורת האש ותוקף הדין. ובין בכל נפש מישראל בעבודת ה', שעסק התורה שלו הוא בבחי' נפרד, ולא בבחי' ביטול לאור א"ס ב"ה להיות גילוי חכמתו כו' - מחמת תגבורת האש וחמימות שמצד גופו ונפש הבהמית אשר נמשך אחריהם.
אך הנה תכלית ירידה זו של בחי' יעקב מאגרא רמה מבאר שבע מקו' מדות העליונות שהן ביטול אליו ית' לך ה' הגדולה כו' לבירא עמיקתא מקום החרן המפסיק ומעכב את קול ההמשכה להיות בחי' נפרד.
הוא כדי להיות אתכפיא ואתהפכא ואזי נעשה מחרן רנה, כי החי"ת נפסק ונעשה ה"א. כמ"ש בזהר ע"פ גער חית קנה שמחמץ נעשה מצה.
וזהו: "ושבתי בשלום אל בית אבי". "ושבתי" מחר"ן. "אל בית אבי" - זהו בחי' יצחק. ויצחק נק' ע"ש: "צחק עשה לי אלקים", והוא בחי' רנ"ה שנעשה מחר"ן.
וכתיב: "כל השומע יצחק לי", יצחק הוא לשון עתיד. דהיינו בביאת המשיח ב"ב, שאז אהפוך אל עמים וגו'. דכד אתכפייא ואתהפכא אזי נעשה בחי' צחוק וחדוה.
כמו עד"מ צחוק המלך והשרי' מענין התהפכות דבר רחוק וזר כמו מצפור מדברת שזהו דבר חידוש, משא"כ מאדם המדבר שדרכו בכך לא שייך צחוק.
ולכן ארז"ל במקום שבע"ת עומדין כו' משום דאתהפכא חשוכא כו'.
וגם ארז"ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו' שזהו תכלית ביאת המשיח להיו' הצחוק והחדוה כד אתכפייא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו מארז"ל: שלעתיד יאמרו על יצחק כי אתה אבינו. שתכלית ירידת הנשמה בגוף בעוה"ז ותכלית ירידת ישראל בגלות ושעבוד ודוחק פרנסה הוא כדי שיעלו ויבאו ויגיעו לבחי' יצחק הוא הצחוק והחדוה כו':
אך כיצד ישוב מבחי' חרן לבחי' יצחק הנ"ל הנה לזה אמר הכתוב: "בשלום" - כי שלום הוא המחבר ומקשר ב' הפכים. כמ"ש: עושה שלום במרומיו בין מיכאל כו'. "שלום שלום לרחוק שנעשה קרוב כו'".
ובשלום ב', שלום ממטה למעלה וממעלה למטה כמ"ש במ"א.
והנה כשיתגלה הצחוק העליון לעתיד כד אתכפיא ואתהפכא דהיינו שלא יהיה שליטה ויניקה לקליפות וסט"א כלל. וכמ"ש: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אזי יזדכך חומריות העולם וגסותו שלא יהיה בבחי' יש ודבר נפרד בפ"ע רק הכל יוכלל בבחי' אין כי זהו תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחי' יש לבחי' אין ואזי והיה הוי' לי לאלקים.
כי הנה אלקי' היינו ההעלם והצמצו' להיות העולמות נבראים מאין ליש והוי"ה היינו בחינת פנימיות אור א"ס ב"ה המחי' ומהוה כו'. וכמ"ש כי שמש ומגן הוי"ה אלקים שאלקי' נעשה בחי' מגן לשם הוי"ה שהוא בבחי' השמש כו'.
אך כל זה הוא בבחינת ההשתלשלות וירידת המדרגות שהוא בבחי' זיו והארה שמאור א"ס ב"ה להוות ולהחיות נבראים כסדר ירידת השתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה. שמדרגות עליונים מקבלים אור היותר עליון ורוחני כו' וכל מה שלמטה מטה מתצמצם ומתלבש כו'.
אבל לע"ל כשיתגלה הצחוק העליון שהוא מבחי' אתהפכא כו' יהיה גילוי אא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו שלמעלה מעלה מבחינת השתלשלות כי עין בעין יראו כו' וראו כל בשר כו' ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' וגו'.
ואז יהי' בחי' הוי"ה שהוא אור א"ס ב"ה הנמשך ומתפשט להתלבש בתוך עלמין בסדר ההשתלשלות - נחשב בחי' אלקים דהיינו בחי' צמצום.
שבאמת אין זה אלא זיו והארה מצומצמת לגבי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו שלפניו מעלה ומטה שוין וכחשיכה כאורה.
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" - הוא בחינת יו"ד כלי החכמה שמבחי' אותיות בחי' דומם דהיינו בחי' התהוות מאין ליש, רק לפי: "אשר שמתי מצבה", שהגבהתי והעליתי כו' לכך יהי' לה כח ויכולת להיות בית אלקים שיהיה בחי' אלקים זה שהוא אוא"ס ב"ה שבתוך עלמין שורה ומתגלה בבחי' אותיות הללו והאותיות תהיינה בבחי' משכן ומכון לשבתו ית'.
וכל זה הוא ע"י בחי' יעקב יו"ד עקב צוה ישועות יעקב גילוי הש"ע נהורין שבהן וע"י נזכה לכל בחי' האלו.
"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". הענין הוא. כי הנה נודע שיהיה עילוי אחר עילוי לאין קץ ימות המשיח ותחה"מ כמה שמיטין ויובלות כו' וכל עילוי גדול מחבירו.
אך קודם העילוי שאחר העילוי צריך להיו' נשאר מעילוי הראשון בבחי' אתעדל"ת לאתעדל"ע שבעילוי הב' ואתעדל"ת זו הנשארת מן העילוי הראשון נק' בחי' מעשר.
וז"ש: וכל אשר תתן לי לעתיד, דהיינו כל העליות שיהיה עד אין קץ עשר אעשרנו ויהי' הרבה מעשרות לכל עילוי בחי' מעשר בפ"ע ותמיד עשר אעשרנו עד שיגיע לך לבחי' אור א"ס ב"ה עצמו וכמו שהוא ית' א"ס כך יהיו עליות עד א"ס והכל ע"י בחי' יעקב יו"ד עקב כו' כנ"ל וד"ל:
(ובענין מ"ש בפי': "עשר אעשרנו", ואתעדל"ת זו כו' נק' בחי' מעשר כו'. נראה, כי הכתר הוא הממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון, שהוא סוף בחי' עליונה ומקור וראש לבחי' תחתונה. כמו מלכות דאצי' כתר לבריאה, ומלכות דבריאה כתר ליצירה כו'.
ולכן, הנה להיות עליית העולמות, שיתעלה העשייה בקדוש' היצירה ממש, הוא ע"י אמצעות הכתר דעשייה, שהוא בחי' מעשר מע"ס דעשיי'.
והענין. כי כתר הוא לשון שתיקה. כמו: "כתר לי זעיר". ושתיקה הוא בחינת בטול. וע"ז נאמר: "יונת אלם כו'". והוא בחינת: "בעמדם תרפינה כנפיהן".
וע"י בטול זה יוכל להתעלות אח"כ ליצירה. כי א"א להיות עליי' ממהות למהות כי אם שיוכלל תחלה בבחי' אין ממש. וזהו ענין העמוד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון כו'.
וכמו צמיחת התבואה מזרע הנזרע בארץ הוא ע"י שמתחלה מתבטל מהות הזרע ונעשה בחי' אין, רק שנשאר כחו בכח הצומח ועי"ז אח"כ נעשה הגידול נפלא יותר מהיש שהי' תחלה כו'.
ועד"ז עליי' יצירה בבריאה, צ"ל תחלה בבחינת בטול ואין, והוא בחי' כתר דיצירה כו'.
וזהו ענין: "אשר שם שמות בארץ", בחי' וחד חרוב.
ומה שהוא בבחי' אלף השביעי ולא בבחי' עשירית - היינו כי היכל ק"ק שהוא היכל השביעי כולל ג"ר, אבל עיקר העליי' ע"י הכתר כו'. וע"ד זה יש עליות אין קץ.
ומ"ש: "עשר אעשרנו", ב' עישורין - היינו כי הכתר כלול מב' פרצופין: עתיק וא"א כו', שהוא בחי' תחתונה שבמאציל ושרש הנאצלים כו'. וב' בחי' אלו יחד נק' חומש כמ"ש: "ונתתם חמישית לפרעה". כמ"ש במ"א):