ביאור על הנזכר לעיל
להבין הענין שתפלת הבעל עסק יהיה במדרגה גבוה כו'.
צריך להבין ענין ירידת הנשמה, שהיא הניצוץ אלקות, בעולם הזה, בגוף ונפש הבהמית. להיות טרוד תמיד במחשבות ודאגות הפרנסה בהבלי עולם הזה. וזהו ירידה גדולה.
מההכרח לומר, שירידה זו היא צורך עליה. שלאחר שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית, תוכל לעלות למעלה מעלה, על ידי אהבת: "בכל מאדך", שהוא בלי גבול.
כמאמר אבותינו זכרונם לברכה "'טוב', זה מלאך חיים, 'מאד', זה מלאך המות כו'". וזהו דוקא על ידי האהבה הבאה מנפש הבהמית.
כמו שאנו רואים למטה, שכח הבהמה גדול מכח האדם. כמו כן למעלה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים כו'".
והיינו מפני שבחינת בעלי תשובה הוא בחילא יתיר, ובכח והתגברות גדול. והיינו, מפני שבחינת נפש הבהמית הוא מבחינת עולם התהו: "ואלה המלכים אשר מלכו וכו'". ובחי' התהו הוא למעלה מבחי' תקון. כמו שכתוב: "אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל". שהוא בחי' התיקון.
ולהבין כל זה: הנה איתא במדרש, "בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים כו'".
ואין הפירוש כמו שהעולם סוברין, שמדת הדין הוא בחינת צמצום, ומניעת ההשפעה. כי הרי בחי' גבורה היא אחת ממדותיו ית'. כמ"ש: (ד"ה א' כ"ט) "לך ה' הגדולה והגבורה". שהם עשר ספי' דאצילות המחיים ומהוים מאין ליש.
ועוד, הנה כתיב: (דברים יב) "כי הדם הוא הנפש", שעיקר חיות האדם הוא הדם, ודם נמשך מבחי' גבורה, מדת הדין.
אלא הפי', מדת הדין הוא בחי' גבורה - לשון תגבורת. שכח החיות מאור א"ס בא בהתגברות, יותר מבחי' החסד, שהוא נמשך למטה מטה, אבל הוא בא בבחי' קרירות - מה שאין כן בחי' גבורה, שבא החיות מאור א"ס בהתגברות רב למאוד.
ע"כ ממילא, כשבא בדרך השתלשלות למטה נעשה בחינת דין. מי שאינו ראוי לקבל ההשפעה, אינו יכול לקבל, מפני שהחיות נמשך בהתגברות רב.
מה שאין כן בחינת חסד, שבא החיות בקרירות, יוכל למשוך ולהתפשט למטה מטה.
אבל בחי' גבורה, הוא החיות בהתגברות, בחינת ז' מלכים, והוא עולם התהו. שלכן נק' י' ספירות בעולם התהו, בשם "מלכים":
ועל פי הקבלה מבואר, שבחינת התהו הוא רבוי האור ומיעוט כלים. ובחינת התקון הוא בהיפוך.
פירוש: רבוי אור - שהאור והחיות בא בהתגברות רב. כי כל הי' ספירות היו בתגבורת רב. כמו בחינת "חסד", הי' מדת חסד בהתגברות רב. וכן כל הי' ספירות.
וגם, לכן לא היה התכללות המדות, להיות כלול חסד וגבורה. מפני שכל בחינה ומדה היה בכח והתגברות רב, לכן לא היה יכול להתכלל עם הפוכו, והיה כל מדה בפני עצמה.
וזהו, ש"ראה שאין העולם מתקיים". כי מזה אינו יכול להיות תקון עולם. ולצורך תקון עולם, הוצרך להיות בחי' תיקון - היינו בחינת קוין, התכללות המדות זה בזה.
והוא בחינת רבוי כלים ומיעוט האור. שהאור וחיות אינו בא בהתגברות, רק בחינת חסד, בקרירות. ולזה יוכל להיות התכללות חסד וגבורה, שני הפכים.
וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: (בפ"ה דאבות) "להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו כו'". שמחמת שאין המדה בא בהתגברות, נמשך להיות ארך אפים וסבלנות. ואדרבה, יכול להיות שני הפכים בתכלית.
כמו שמצינו בבנין בית המקדש, שהיתה השמחה גדולה עד מאד, כשאמר שלמה: "שיר השירים", שלא היתה מיום בריאת העולם.
וכמו שכתוב, (מלכים א' ח, ) "כי מלא כבוד ה' את בית ה'". שבא האש מלמעלה, היינו בחינת גילוי השכינה למטה. נמצא שהי' השמחה רבה מאד.
ועל אותו הפרק, נאמר: (ירמיה לב) "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה, ממה שלקח בת פרעה כו'".
נמצא שהיו ב' הפכים יחד בעת ובזמן אחד. והיינו על ידי ששיתף מדת הרחמים ונעשה עולם התקון, יכול להיות התכללות המדות זה בזה.
שמאחר שאין המדה והתגלותה הולך ברבוי ובתגבורת האור, אם כן הכלי היתה יכולה להכיל גם ב' הבחינות יחד.
והנה נשמת האדם הוא מבחינת אצילות, עולם התקון. ולכן הנשמה כלולה מכל המדות, כמבואר בתניא. מה שאין כן המלאכים, שרשם מבחינת עולם התהו: מחנה מיכאל, מחנה גבריאל, כל א' קו בפני עצמו.
מחנה מיכאל הוא רק בחינת אהבה, בהתגברות מאד, ומחנה גבריאל הוא רק בחינת יראה, בהתגברות רב. שר של מים. שר של אש. ומזה נמשך בחי' מרכבה. "פני אריה אל הימין, פני שור וכו'".
והנה בנשמת האדם, אמרו רבותינו זכרנום לברכה: "ג' שותפין באדם, הקדוש ברוך הוא נותן בו נשמה".
וחיות נפש הבהמות ועופות, הם מבחינת "פני אריה פני שור כו'". ומקורם מעולם התהו.
ולזה נאמר על האדם: "אחור וקדם צרתני". שמצד בחי' התקון, בהשתלשלות - בחי' אדם הוא במדרגה גבוה יותר. שבחינת הבהמות נפלו למטה מטה מאד מאד.
מה שאין כן במקורם, הם במדרגה גבוה יותר. שהם מבחינת עולם התהו: "לפני מלך מלך כו'" כנודע.
ואי לזאת, האהבה הבאה מצד נפש הבהמית, הוא למעלה מעלה. בחינת "בכל מאדך". שלמעלה מהכלי, מפני, שהוא בחילא יתיר, שבאה בהתגברות רב.
ששרש נפש הבהמית הוא מבחינת התהו, כנזכר לעיל. רק שנפלה בשבירת הכלים למטה מטה מאד, בעבודה גשמית, להיות נפרדים.
אבל כשנברר ועולה למעלה בתפלה, אזי הוא בהתגברות רב, אהבת "בכל מאדך".
וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "והאי דלא אמינא לך באורתא, דלא אכלי בישרא דתורא כו'". נמצא, שמאכל הבשר נותן כח ותוספת מוחין באדם. וכמו שכתוב, "ויין ישמח לבב אנוש".
ועם כל זה, למטה, האדם במדרגה גבוה יותר מהם, ואין ערוך כו'. אבל בשרשם, הם למעלה מבחינת האדם, שהם מעולם התהו.
ועל פי הקבלה, נקרא: "יתרון האור מתוך החשך" דוקא.
והיינו, על ידי ההתבוננות בתפלה, איך שטרוד כל היום, ורודף אחר פרנסתו, מזון ולחם, שחיותן הוא מהמזלות. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "אין לך עשב למטה, שאין לו מזל" כו'. והמזלות, נמשכים מבחי' הע' שרים. והשרים מקבלים משמרי האופנים. והאופנים מקבלים מבחי' מלכות. כמו שכתוב, "מלכותך מלכות כל עולמים". אבל לגבי מהותו ועצמותו, אין ערוך, שהוא רק בחי' זיו והארה בלבד.
וזהו ענין מאמר ר' עקיבא: "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". ששם הוא התענוג עד אין קץ.
וכמו שכתוב, "הודו על ארץ ושמים". שבחינת "ארץ ושמים", ממלא וסובב, הם רק בחינת הוד וזיו. מה שאין כן: "לבני ישראל עם קרובו", לבחינת מהותו ועצמותו יתברך.
מזה, תתלהב נפשו בהתגברות, בחילא יתיר, בתשוקה וחפיצה לדבקה בו יתברך. וכמו שכתוב "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי" כו'.
וזהו, "ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו כו'" .
שמה שנשפע ונמשך למטה, להיות ממלא וסובב, הוא בחינת "מלך העולם", "ומלכותו בכל משלה". אבל אהבת ותשוקת נשמות ישראל, לדבקה בו יתברך, במהותו ועצמותו.
"אשר קדשנו". "אשר" הוא בחי' תענוג העליון עד אין קץ. לשון, "באשרי" כו'.
"קדשנו במצותי כו'" . שעל ידי המצות, הם ממשיכים מענג העליון. כמו טלית וכו'.
וזהו "כי מי נח זאת לי". כי שעבוד הפרנסה, כנזכר לעיל, הוא בחינת "מי נח", כמו שהי' במבול.
שאין הפירוש, שהיה המבול להעביר הרשעים מן העולם. כי לזה לא הי' נצרך המבול מים, כי ברגע אחת היה נעשה. וכמו שכתוב בפרעה, "ותכחד כו'" [שמות ט, טו] . רק המבול הי' כדי לטהר העולם.
כי בתחלה, "ותמלא הארץ חמס" כו'. שהם המשיכו קליפות כו'. שלזה הי' צריך לטהר העולם, על ידי בחינת מים המטהרים. והוא בחי' גשם, גבורות גשמים, שהוא מבחינת התהו.
שכשנמשך הגשמים בסדר והדרגה, הוא בחינת חסד, ומצמיח זרעים כו'. מה שאין כן המבול, שהיו יורדים בגבורה, היינו בהתגברות רב ובכח גדול, שהוא מבחינת עולם התהו, חסד דתהו, לטהר הארץ, הוצרך להיות הארה מבחינת עולם התהו שלמעלה מבחי' תקון.
רק שהיה הארה רבה ועצומה בהתגברות רב מבחינת התהו, ולזה: "וימח את כל היקום", שלא היו ראוים לקבל.
וזהו "ויכסו ההרים חמש עשרה אמה" כו'.
פי', "הרים" הוא בחינת תקון, התכללות המדות. כ"אברהם שקראו הר" כו'.
והטרדות ומחשבות עולם הזה מנפש הבהמית הם גם כן מבחינת עולם התהו, ונקראים "מי נח" כו':
וזהו "ויאמר ה' לנח, בא אתה וכל ביתך אל התבה".
"תבה", הוא בחי' צירופי אותיות.
כי "נח", הוא בחי' שבת. כתרגומו: "וישבת", "ונח" כו'. ואין הפי' שביתה בעצם, רק כאדם ששובת ממלאכתו. וכמ"ש, "ונוח בחמשה עשר" כו', שביתה אחר מלחמה כו'. בחי' "נח", נייחא דרוחא.
ויש ב' בחינות נח, ב' בחי' שבת: שבת תתאה. ושבת עלאה, יום שכולו שבת.
ובחינת תפלה נקרא גם כן בחינת נח, בחינת שבת. וכל תפלות החול מתעלים בשבת. כי בשבת הוא עליות העולמות.
שכל ששת ימי המעשה הוא בירורי רפ"ח נצוצין, בחינת מלכות שיורדת בבי"ע: "ורגלי' יורדו כו'". ויש בזה עתים שונים, כמו חצות לילה.
וכל ו' ימי המעשה, הוא בחינת השפעות: "ויאמר אלקים יהי אור", כו' "יהי רקיע". ובשבת, מתעלים בי"ע בבחינת אצילות, בחינת תקון.
"כי איהו וחיוהי חד, [איהו] וגרמוהי חד". פי', "חיוהי" אורות, ו"גרמוהי" כלים, הכל חד בהון.
וכמ"ש: "לך ה' הגדולה והגבורה", שבבחינת אצילות, בחי' גדולה וגבורה הם בבחינת "לך", ומיוחדים בתכלית בחינת תקון.
וכמו כן, בתפלה גם כן. כל המעשה אשר יעשה בכל יום, במזון, או אפי' תלמוד תורה, מתעלה בתפלה על ידי אהבת "בכל מאדך".
וזהו שבת תתאה. שמתעלים בי"ע בבחינת אצילות.
אך לעתיד לבא יהיה "יום שכולו שבת".
פי', שיתעלה בחינת אצילות למעלה מעלה. ולא כמו עתה, שאחר שבת נצרך להיות חול. היינו שבחינת אצילות מברר בי"ע.
ולעתיד לבא יתעלה בחי' אצילות, ולא יהיה נצרך עוד לברר בי"ע. כי "רוח הטומאה אעביר, ויבולע המות", כו'. "אשת חיל עטרת בעלה". "ונקבה תסובב גבר". וכמבואר במ"א, וד"ל:
וזהו פי' הפסוק. "מים רבים", הם טרדות עוה"ז, שהם מבחי' עולם התהו. "ונהרות", הם המחשבות שנמשכו, כמי נהר דניידי ואזלי. כי בבחינת התהו יש גם כן ב' בחינות, מים ונהרות.
"לא יוכלו לכבות את האהבה", הבאה מכח נפש האלקית בהתגברות, "ועמך לא חפצתי" וכו':
"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
פי' "ביתו", הוא בחי' חכמה. "בחכמה יבנה בית". "הון ביתו", הוא פנימיות. כמ"ש, "בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". והוא בחינת טעמי התורה. והוא בחינת גן עדן העליון ותחתון. ו"אורייתא מחכמה נפקת".
"ואם יתן איש", בחי' "איש מלחמה". שלהיות בחינת חכמה, להיות נהנין מזיו השכינה. בבחינת השגה, הוא רק בחינת זיו והארה בלבד. והוא על ידי בחינת "איש מלחמה", הוא רבוי הצמצומים עד שיוכל להיות בחינת חכמה, זיו השכינה.
אבל בחינת אהבה הנזכר לעיל, "ועמך לא חפצתי" כו'. "שלא על מנת לקבל פרס", היינו עולם הבא, גן עדן העליון וכו'. כי אם: "ועמך", למהותו ועצמותו ית'. "אליו ולא למדותיו".
ואיך יוכל למשוך בחינת מהותו ועצמותו? הוא על ידי המצות. כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן, הם תר"ך עמודי אור, גימטריא כתר.
שכמו שהעמוד הוא מלמעלה למטה, כמו כן המצות הם מבחי' "גלגלתא", בחי' "כתר" הממוצע בין מאציל לנאצלים.
כי איך יכול למשוך ממהותו ועצמותו ית' למטה, הוא על ידי המצות, רמ"ח אברין דמלכא. וכמו שכתוב "וימינו תחבקני". כמשל החובק את האדם מחמת אהבת פנימיותו, שהוא חכם ביותר, וכדומה. רק שאינו יכול לתפוס אותו כי אם על ידי הגוף ואבריו.
כמו כן כביכול, על ידי המצות, רמ"ח פקודין, יכולים להמשיך מהותו ועצמותו, שהם רצונו יתברך.
וזהו, לאשתאבא בגופא דמלכא, הוא בחי' המצות.
וזהו שאנו אומרים בקריאת שמע: "שמע ישראל הוי"ה אלקינו" - יחוד אב ואם, תרין ריעין כו'.
"ה' אחד" - יחוד ז"א ונוקבא.
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - יחודא תתאה.
וזהו הכל בחי' יחוד, היינו כשנמשך למטה והיו לאחדים.
משא"כ מעשה המצות, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום".
"אנכי" הוא בחי' כתר, על ידי "ודברת בם", כי בחינת הדבור בתורה הוא גם כן מצות עשה.
וזהו, "אם יתן איש את כל הון ביתו", בחינת גן עדן העליון ותחתון, בחינת חכמה, טעמי התורה, "בוז יבוזו לו".
שהוא רק בחי' זיו והארה בלבד. אבל "באהבה", "ועמך לא חפצתי" כו'. שהוא "אליו ולא למדותיו", למהותו ועצמותו ית':
פירוש, כי עתה נקרא זה "דודי כו'".
אבל כשמתעלה למעלה מעלה על ידי המצות במהותו ועצמותו, נקרא: "אחותי" לשון "ולא מאחין איחוי אלכסנדרי". שהיו לאחדים ממש. "אשת חיל עטרת בעלה".
ושם נק' בחי' "קטנה", נקודה חדא. כי כשמקבלת מבחינת חכמה, נק' "רבה אמונתך". וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה "אימתי גדול, כשהוא בעיר אלקינו". היינו שיש השפעות והמשכות רבים.
מה שאין כן כשיתעלה בחינת מלכות למעלה מעלה להיות עטרת בעלה, אז היא בחי' נקודה חדא.
(וע' ברעיא מהימנא פרשת תרומה דף קנ"ח ע"א, "ואיהי עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא")
וכידוע שנקודה אחת עליונה כולל כל בחינה התחתונה. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "רגלי החיות כנגד כולם, שוקי החיות" כו':
ושדים אין לה.
פי' שעתה נמשך ונשפע למטה בהיכלות דבי"ע: "ומלכותו בכל משלה". מה שאין כן למעלה, "איידי דטריד למיבלע לא פליט" אינו נמשך ונשפע כלל:
מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה.
פירוש, כי למטה: "וידבר ה' כו'", "דבר מלך שלטון". היינו שבחינת הדבור, פרצוף בפני עצמו, מנהיג וממשיך לזולתו. מה שאין כן למעלה, "שידובר בה", בחינת נפעל, שהדבור אינו בפני עצמו, רק בה, שאינו נמשך למטה: