ויאמר ה' הן עם אחד ושפה א' לכלם כו' ועתה לא יבצר מהם וגו'.
ולכאורה תמוה, איך לא יבצר מהם נגד רצונו ית'? ומי זה אמר ותהי, אם ה' לא צוה?
גם מה הי' מחשבותם לעשות מגדל וראשו בשמים, שכל זה תמוה?
אך הנה בלקוטי תורה להרב חיים וויטאל זכרונו לברכה כתב בענין דור הפלגה, שכוונתם היה להמשיך להם השפעת טובה בהכרח, בכח שמוש השמות, אף אם לא היו טובים כו'. ע"ש.
וביאור הענין יובן במה שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה, ובפרדס, בענין ז' שמות שאינן נמחקין, שם אל בחסד, שם אלקים בגבורה, ושם הוי"ה בתפארת.
ופירוש, דהיינו בהכלים דחסד גבורה תפארת, כי האור הוא בכולם משם הוי"ה, ורק בהכלים הוא בחסד שם אל כו'. ובתפארת אפי' בהכלי מאיר שם הוי"ה.
(ועיין מה שכתוב בפרשת בא בפסוק בעצם היום הזה).
ולהבין זה, מפני מה בתפארת הוא הכלי גם כן מבחינת שם הוי"ה, מה שאין כן בשארי הספירות?
ויש להבין מה שכתוב במאמר דפתח אליהו: "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן. חסד דרועא ימינא כו' חכמה מוחא בינה לבא כו'. וכל ספירה אית לה שם ידיעא כו' ואנת לית לך שם ידיעא, אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא".
דהנה תחלה הזכיר חכמה ובינה, "חכמה מוחא ובינה לבא", ומהו שאמר אחר כך: "אנת הוא חכים"?
דאין רצונו לומר, אנת הוא חכים שמתלבש באותו בחינת חכמה שהזכיר תחלה שהוא מהעשר ספירות. דמדקאמר: "וכל ספירה אית לה שם ידיעא, ואנת לית לך שם ידיעא אנת הוא חכים". זה מורה דפירוש אנת הוא חכים הוא גם כן בבחינת דלית לך שם ידיעא.
ואלו בהתלבשות אור א"ס ב"ה בעשר ספירות דאצילות אזי נקרא הוא יתברך בשם, לפי הספירה שמתלבש בה, כמו שכתוב בפרדס שער השמות באריכות, וכנזכר לעיל שם אל בחסד כו'.
ואם כן איך יתכן בחינת אנת הוא חכים, וגם לית לך שם ידיעא?
אלא הפירוש: דמתחלה אמר: "אנת הוא חד ולא בחושבן" ואף על גב, "דאפיקת עשר תקונין שהם עשר ספירות" דתקון דאצילות, אשר כל ספירה היא בחינה מיוחדת מזולתה, חכמה חסד כו'. ואם כן הוה סלקא דעתך שגם בהעצמות יש חס ושלום גם כן בחינות מיוחדות חכמה חסד כו'.
לזה אומר, שאינו כן, כי בחינת אנת הוא חכים הוא ולא בחכמה ידיעא.
רצונו לומר: כי חכמה דאצילות נקרא: "חכמה ידיעא" אף על פי שהיא גם כן באמת למעלה מעלה ממהות חכמה דבריאה יצירה עשייה. מכל מקום כיון שהיא מקור ושרש להן, נקראת "חכמה ידיעא". והיינו ששם הוא בחינת כלים ממש. חכמה יש לה כלי בפני עצמה, בינה בפני עצמה. וזהו דייקא בעשר ספירות דאצילות.
אבל מה דאנת הוא חכים, הוא לא בחכמה ידיעא כלל, עד שהתהוות חכמה דאצילות מבחינת אנת הוא חכים, הוא על דרך התהוות יש מאין ולא בחינת עילה ועלול כלל.
ולא על דרך התהוות חכמה דבריאה יצירה עשייה מחכמה דאצילות, שזה נקרא גם כן השתלשלות. שלכך נקרא חכמה דאצילות "חכמה ידיעא", ואיך היא ידיעא?
אלא שלפי שחכמה דבריאה יצירה עשייה נתהווה ממנה על ידי השתלשלות והיא גלויה וידועה, לכך גם החכמה דאצילות נקרא חכמה ידיעא. וכמו על דרך שנקרא אדם דאצילות, אדם דעשייה.
מה שאין כן בחינת אנת הוא חכים, הוא לא בחכמה ידיעא.
וזהו הנקרא בלשון הפרדס: עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שעל זה אמר: אנת הוא חכים כו'.
וענין זה עולה בקנה אחד עם מה שכתוב בעץ חיים, שיש עקודים נקודים וברודים.
והיינו שבעקודים כל העשר ספירות הם עקודים בכלי אחד, ואין שם שום התחלקות כלל לעשר ספירות.
ובנקודים הוא שנחלקו לעשר נקודות.
וברודים הוא עולם התקון, בחינת פרצופים כו'.
וזהו שאמר אליהו: "אנת הוא דאפיקת עשר תקונין", שהם עשר ספירות דברודים.
אמנם שרשם ומקורם שהם בחינת עקודים, הרי הם בכלי אחד ממש, כל הבחי' חכמה ובינה כו'.
והיינו, לפי שהם למעלה מעלה ממהות בחינת חכמה ובינה הידועים דאצילות.
(והתהוות חכמה ובינה דאצילות, הוא יש מאין, היינו על ידי צמצום אדם קדמון, וצמצום הדיקנא, עד דאב ואם יונקים רק מבחינת שערות כו'.
מה שאין כן מאצילות לבריאה אינו רק על ידי פרסא, שאינו מערך הצמצומים אלו שבין אדם קדמון לאצילות, ולכן נקרא השתלשלות)
ולכן נקראים בשם עשר ספירות הגנוזות.
ויובן על דרך משל. כי הנה כחות הנפש המתלבשים באברי הגוף הרי הם מתחלקים כל כח מהות בפני עצמו ובאבר מיוחד בפני עצמו. כח הראיה בעין וכח השמיעה באוזן וכח המעשה בידים. וכן בכחות עליונים מהן כח השכל במוח וכח המדות בלב.
והנה כל כחות אלו נמשכים ומתפשטים מן הנפש האחת שהיא עצם אחד, ואם כן החילוקי כחות הנזכרים לעיל כשהיו עדיין כלולים בהנפש ודאי היו כולם בהתכללות אחת ממש בלי שום התחלקות וכמו שהנפש היא עצם אחד. ואיך הוא זה? והלא אנו רואים ראיה ושמיעה הם שני בחינות שונות זו מזו?
אלא ודאי משום כשהיו בחינת כחות אלו בנפש הם בבחינה דקה ורוחנית יותר לאין שיעור מכשהם אחר כך בגוף החומרי, עד ששם הם כולם מיוחדים כאלו הם רק דבר אחד ממש.
ועל דרך זה יובן הנמשל, שענין עשר ספירות דאצילות שהם כל בחינה בכלי בפני עצמו, חכמה בחינה בפני עצמה וחסד בפני עצמה כו'. אבל בשרשן בבחי' עשר ספירות הגנוזות הם בעילוי יותר דק ונעלה לאין קץ, עד ששם הם כולם רק דבר אחד ממש. וזהו, שהן עקודים בכלי אחד ממש.
וזה שבאצילות חכמה וחסד הם שני דברים שונים זה מזה, היינו לפי שחכמה דאצילות אינה בערך כלל מהות החכמה דעקודים, וכנזכר לעיל שהיא הנקרא חכמה ידיעא.
והנה אחר כך נמשך בחינת עולם הנקודים, ושם כל ספירה בפני עצמה, והן עשר נקודות. והיינו שכבר ירדו בירידה גדולה ממדרגת עשר ספירות דעקודים שהן כולם דבר אחד כנזכר לעיל. מה שאין כן בעשר ספירות דנקודים, וזהו כמו בחינת "חכמה ידיעא" כו'.
(והרי מובן גודל הצמצום והירידה. כי מלבד זה שבעקודים ועשר ספירות הגנוזות היו בעילוי רב יותר עד שנק' "חכים ולא בחכמה ידיעא" כנזכר לעיל.
הרי עוד זאת, כי התם כיון שכולן בכלי אחד ואין בהם שום התחלקות, אם כן בהמשכת בחינת חכמה על דרך משל הרי יש בזה כל העשר ספירות הגנוזות יחד, ולא בחי' חכמה בפני עצמה. כיון דהתם אין חכמה בחינה בפני עצמה כלל לבדה. כי אם כל העשר ספירות הגנוזות הם דבר אחד ממש. אם כן אין שייך כלל לומר המשכת חכמה בפני עצמה, כי אם המשכת דבר הנקרא עשר ספירות הגנוזות כו' יחד.
מה שאין כן בבחינת עשר ספירות דנקודים נתצמצם להיות חכמה נמשכת בחינה אחת לבדה ממש וכן חסד כו'.
והרי מובן שאין ערוך כלל בחינת חכמה כשהיא בפני עצמה לבחינה הכוללת כל העשר ספירות יחד ממש.
וכמו שאין ערוך אות אחת הנפרדת מתיבת "למשפחותיכם" על דרך משל, לגבי התיבה כולה כשהיו כל האותיות יחד.
מלבד מה שבחינת החכמה זו כשהיא בפני עצמה נקראת חכמה ידיעא, מה שאין כן החכמה דעשר ספירות דעקודים נקרא חכים ולא בחכמה ידיעא.
וגם על זה שייך אנת הוא חד ולא בחושבן, כיון שאין שם בחינת התחלקות עשר ספירות כנזכר לעיל. ומכל מקום אור א"ס ב"ה עצמו הוא למעלה מעלה מבחינת עקודים. כי גם עקודים נקרא אדם דבריאה לגבי א"ס ב"ה.
ועיין מה שכתוב על פסוק את שבתותי תשמרו בענין שבת תתאה ושבת עלאה).
ועל דרך זה ההפרש בין הארת הקו להרשימו שנשאר אחר הצמצום ומקום פנוי.
דהנה הארת הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו, אך הרשימו היא בחינה הכוללת לכל העולמות.
(וצריך עיון דמבואר בכמה מקומות דהקו גבוה הרבה מהרשימו.
וע' באגרת הקודש מאמר איהו וחיוהי, הארת הקו והארה דהארה והארה דהארה דהארה כו'):
והנה בעולם הנקודים הי' שבירת הכלים, שזהו ענין עולם התהו. והיינו לפי שהיו רק בבחינת נקודות, כל אחד בחינה בפני עצמו.
ואחר כך עולם הברודים הוא עולם התקון שנעשו בבחינת פרצופים שהוא להיות בחינת התכללות. שלא יהיה חכמה בפני עצמה כי אם תהיה כלולה גם כן מכל העשר ספירות. ונקרא פרצוף אבא, וכן פרצוף זעיר אנפין, שעיקרו בחינת המדות.
אך כולן היו כלולים יחד וגם המוחין דאב ואם מאירים בהם. והרי זה מעלה יתירה מבבחינת נקודים שהיה רק כל בחינה בפני עצמו חסד לבדו וגבורה לבדו.
אבל בתקון יש בחינת התכללות והתחברות
(כמו על דרך משל חבור האותיות שנפרדו להיות מצטרפין יחד לתיבות.
ומכל מקום אין זה כמו בחינת עקודים שהיו כולן דבר אחד ממש עד שהיו רק בכלי אחד, מה שאין כן בברודים שכל ספירה יש לה כלי בפני עצמו רק שמתכללים מכל העשר ספירות וכו'.
ומכל מקום על ידי התכללות זו מאיר בהן הארה עליונה מא"ס ב"ה. כי אור א"ס ב"ה מאיר ונמשך דוקא במקום שיש חבור והתכללות. וכמו למטה "זכר ונקבה בראם" ועל ידי זה "ויברך אותם" על ידי ההתכללות כו'.
וכמו בצירוף עשרה אומרים דבר שבקדושה, ד"אכל בי עשרה שכינתא שריא". מה שאין כן אם היו אלו העשרה כל אחד בפני עצמו כו').
וזהו על ידי שם מ"ה המאיר בעולם התקון, ששרשו למעלה מבחי' נקודים, כי הוא שם מ"ה דאדם קדמון, שהוא בחי' האור הכללי על דרך הנזכר לעיל בעקודים, על כן ממנו נמשך התקון שיהיה נעשה ההתכללות בברודים.
והיינו כי שם מ"ה הוא בחי' בטול, מלשון "ונחנו מה" וההתכללות נמשך מחמת הבטול לאור א"ס ב"ה. ולכן על ידי שם מ"ה נעשה גם כן ההתכללות בעשר ספירות דתיקון כו':
ומעתה יובן מה דבתפארת בהכלי גם כן הוא מבחינת שם הוי"ה, מה שאין כן בכלים דחסד וגבורה.
כי הנה עיקר ההתכללות הנעשה בעולם התקון, הוא על ידי קו האמצעי, שהוא בחינת תפארת, מדתו של יעקב, שלימו דאבהן. "ישב אוהלים", שמחבר בחי' חסד וגבורה.
ולכן יעקב המשיך בחינת עקודים נקודים וברודים, שהמשיך מבחינת עקודים גם בברודים על ידי שם מ"ה להיות התכללות כו'. ולכן תפארת נק' אות אמת, (עי' בזוהר ריש פרשת ויקרא) מפני שמחבר ועושה התכללות שלא יהיו המדות חסד וגבורה נגדיים זה לזה.
והנה: "הגדול הגבור" הוא בחי' חסד וגבורה: "והנורא" הוא בחי' תפארת. ויש בו תוספת וי"ו, "והנורא". שנמשך המשכה עליונה, שעל ידי זה נעשה ההתכללות.
וכענין הנזכר לעיל, דהתקון וההתכללות הוא על ידי המשכת שם מ"ה. וכן ביעקב נאמר, "מה נורא המקום הזה".
וזהו דבכלי התפארת הוא מאיר שם הוי"ה, שהוא הארה גדולה ונעלית יותר מבכלים דחסד וגבורה. והיינו כי על ידי שם הוי"ה נמשך בחינת ההתכללות. וזהו שכתוב: "הוי"ה אחד".
(ועיין מה שכתוב על פסוק לתת נקמת הוי"ה במדין).
והנה התורה נק': "תורת הוי"ה", כי בתורה כתיב: "וכל נתיבותיה שלום". וכמו שכתוב: "או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי וגו'". "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", שיהיה בחינת ההתכללות ויחוד הספירות וההיכלות, ועל ידי זה יומשך גילוי אור א"ס ב"ה.
והתכללות זו הוא על ידי הבטול. וזהו יסוד כל התורה להיות בטול היש לאין. וכל השלשה דברים שעליהם העולם עומד, היינו תורה ועבודה וגמילות חסדים כולם ענינם בטול היש לאין. ועל ידי הבטול נעשה ההתכללות, מה שאין כן בבחינת יש כו'.
[מבאר ענין דור הפלגה ע"פ חסידות]
והנה דור הפלגה אמרו: "ונעשה לנו שם פן נפוץ כו'". פי', שרצו גם כן שיקבלו השפע מבחי' שם הוי"ה, שהוא המשכה עליונה.
וזהו "ונעשה לנו שם פן נפוץ", פי' שלא רצו שיומשך להם ההשפעה מבחי' שלמטה במדרגה, שמשם יניקת החיצונים, שיניקתם מאחוריים דשם אלקים. ונק' לכך אלקים אחרים כו'.
כי זהו כל עיקר מעלת עולם התקון שהוא בחי' ההתכללות. ולכן נאמר גבי יעקב: "שבעים נפש" לשון יחיד, מה שאין כן בעולם התהו מחמת שלא היה התכללות נמשך שבירת הכלים.
ואמנם הם ידעו אשר לקבל מעולם התקון הוא על ידי בטול היש, כנזכר לעיל בענין התקון על ידי שם מ"ה, והם לא רצו בזה.
וכמו שכתוב בלקוטי תורה להרב חיים וויטאל זכרונו לברכה, שרצו לילך בשרירות לבם, ושאף על פי כן יומשך להם השפעת טובה כו'. על כן נתחכמו לעשות המגדל והעיר.
והוא שנתייעצו שעל ידי האחדות שיהיה ביניהם להיות חבור עצבים, על כן, על ידי זה, ימשיכו להם טובה והשפעה גשמית על כל פנים, אף אם לא יהיה להם הבטול ועבודת השם יתברך.
והיינו כי ידעו בכח שמוש השמות עליונים שבבחינת התכללות מאיר אור עליון ביותר. וכמו שנתבאר לעיל בענין עקודים בכלי אחד, שהוא בחינה ומדרגה גבוה מאד שהוא למעלה מעולם התהו ומעולם התקון.
ועל כן אמרו: "ונעשה לנו שם", שימשיכו גם כן משם הוי"ה, דהיינו ממקום הכולל לכל ההשתלשלות בשוה, שהוא אור כללי כנזכר לעיל, ולא יצטרכו להיות נכנעים תחת יד הקדושה דעולם התקון דאצילות, שמשם אי אפשר להם לקבל רק מבחינה חיצוניות כו'.
והיינו על ידי האחדות וההתכללות שיהיה ביניהם. ולכן עשו העיר ומגדל, דהיינו שהיה סימן להם שלא יתפרדו איש מעל אחיו.
כי רועי צאן היו זה הולך אנה וזה אנה, על כן עשו עיר ומגדל גבוה, כדי שיתקבצו כולם שם ולא יפרדו איש מעל אחיו, וכמו שכתב הרב אבן עזרא. וגם על פי רוחניות גם כן ענין העיר והמגדל היה לתועלת החבור והיחוד. (ע' בזוהר פ' נח דף ע"ד ע"ה).
וזהו מה שאמר הקב"ה: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם כו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
פי', כי לפי שבאמת על ידי ההתכללות והחבור נמשך ממקום עליון ביותר. וכמ"ש: "חבור עצבים וגו'", ואם כן: "לא יבצר מהם כו'", ואם כן הרי חס ושלום ימשיכו המים היוצאים מבית ה', לבית הכסא כו', אשת הזמה כו', כיון שהם היו הולכים בשרירות לבם כו', ולא רצו לקבל הבטול והעול.
(וזהו כעין מה שכתוב: "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואין זה ראוי כיון שכבר נפגם על ידי עץ הדעת, אם כן ימשיך תוקף זה דעץ החיים בסטרא אוחרא, ויגביר הרע, וכמו שכתוב במקום אחר. וכך הוא כאן).
ועל כן: "הבה ונבלה שפתם כו'", פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. וכנוס לצדיקים, שיש בהם הבטול להשם יתברך, הנאה להם והנאה לעולם. כי על ידי ההתכללות נמשך ממקום עליון כנזכר לעיל. ולכן השלום הוא הכלי המחזיק ברכה: