אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו[1].
כי הנה מבואר למעלה, איך, ש"מים רבים" שהם טרדות הפרנסה, ו"נהרות", שהם המחשבות בענינים גשמיים, שנקראו בשם "נהרות", דניידי ואזלי, מה שאין כן "מים" הם מכונסים ועומדים. וכל זה, "לא יוכלו לכבות את האהבה".
ואדרבה, בהם ועל ידם דוקא, תבא לבחינת האהבה היותר גדולה, היינו בחי': "בכל מאדך" הנזכר לעיל.
ולזה אומר אחר כך: "אם יתן איש את כל הון ביתו" כו'.
"הון ביתו", נק' חכמת התורה, שהן פירוש וטעמי המצות, שנמשך מבחי' חכמתו יתברך. וכמו שכתוב, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". כי מ"עדן" שהוא בחי' חכמה, שנקרא "עדן", יוצא נהר, לשון המשכה, "להשקות את הגן", שהם ג"ן סדרים דאורייתא, שהן פירוש וטעמי המצות, ונעשה מהם בחי': גן עדן עליון וגן עדן תחתון, עד שנשתלשל מטה מטה. ששרשם מבחינת חכמתו יתברך שנקרא ראשית ההשתלשלות. ואינו ערוך כלל לגבי מהותו ועצמותו יתברך, שהוא למעלה מההשתלשלות:
וזהו: "אם יתן איש", שהוא לשון גבורות וצמצומים - כמו שכתוב: (שמות טו) "ה' איש מלחמה" כו'. שכדי שיומשך מעצמותו יתברך, להתהוות בחינת חכמה, שאינו אלא זיו והארה בלבד, אי אפשר להיות כי אם על ידי צמצומים וגבורות רבים.
וזהו: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה", שהוא אהבת "בכל מאדך" המבואר למעלה, שהוא לאשתאבא בגופא דמלכא. וכמו שכתוב: "מי לי בשמים ועמך לא חפצת כו'". שלא יחפוץ לא בגן עדן כו', שהם אינם רק זיו והארה בלבד, רק לאשתאבא בגופא דמלכא, שהוא מהותו ועצמותו ית'.
ואי לזאת: "בוז יבוזו לו", "הון ביתו" הנ"ל, שאינו אלא זיו והארה כו'. וד"ל.
אכן כל זה הוא הפירוש וטעמי המצות, שהוא בחינת חכמת התורה, שנמשך מחכמתו ית' כנזכר לעיל. אבל גופי המצות מעשיות, כמו תפלין וסוכה ומצות צדקה, שנאמר: (ישעי' לב) "והי' מעשה הצדקה" וכדומה, שהן הם רצונו ית' שלמעלה מהטעם והדעת הנמשך בבחינת חכמה.
ולהיות ששרשם גבוה מאד ממדרגת התורה כו', על כן נתלבשו בדברים גשמיים דוקא, שאי אפשר לבא לבחינת השגה כו'.
וכמו שאמרו זכרונם לברכה: "לחכימא ברמיזא" שדבר העמוק מאד אי אפשר לגלותו בדבור כי אם ברמיזא, שמראה לו באצבע כו'.
כמו כן מצות מעשיות, מפני ששרשם מאד נעלה, שהן פנימיות רצונו יתברך כביכול, שלמעלה מהשגה. לזאת אי אפשר לבא לידי גילוי למטה כי אם בהתלבשותם בדברים גשמיים דוקא, כי: "נעוץ תחלתן בסופן" דוקא.
וזהו, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" כו'.
כי הנה כל פרשת קריאת שמע: "שמע ישראל", הוא רק התבוננות מבחינת שמותיו כו'.
ועל ידי זה, "ואהבת בכל לבבך" כו' עד שיגיע לבחינת אהבת "בכל מאדך" הנזכר לעיל, שהוא ליכלל ולדבקה בו במהותו ועצמותו ית' ממש.
ואי אפשר זאת כי אם על ידי קיום מצותיו יתברך דוקא. שהן פנימיות רצונו יתברך, ו"נעוץ סופן בתחלתן".
וזהו: "אשר אנכי", מי שאנכי, שהוא מהותו ועצמותו ממש, ולא בבחי' אור וזיו בלבד, "מצוך". על ידי קיום מצות מעשיות דוקא כנזכר לעיל.
"היום" כו'. שהיום דוקא, שהנשמה מלובשת בתוך הגוף, מה שאין כן קודם התלבשותה בגוף, היתה רק נהנית מזיו השכינה כו'.
וזהו, "ודברת בם", שהוא מצות הדבור של התורה. וכמו שכתוב "והגית בו" כו'. ועקימת שפתיו הוי מעשה כו'.
וזהו: "אחות לנו קטנה"[3]. שנעשה בחינת אחות. והוא לשון אחת. שמתאחדת בתכלית עם מהותו ועצמותו יתברך כביכול ממש, על ידי קיום המצות מעשיות כנזכר לעיל.
וכמו שכתוב: "וימינו תחבקני", כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו, כו'.
וזהו: "מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה". וד"ל: