לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.
כתיב: "כי שמש ומגן הוי"ה אלקים". פי', הוי"ה הוא גילוי והמשכת ההארה, להיות מקור להתהוות העולמות - כי הוי"ה מלשון התהוות כנודע.
אך אם היה הארה זו מתגלית ונמשכת להיות חיות לנבראים כמו שהיא בעצמותה, לא היו הנבראים כלל על אופן שהם עתה, כי לא היה יכול להיות מציאות יש ונפרד כמו שהוא עתה, מאחר שאור וחיות המהוה היה מאיר עליו בגילוי, אלא היו בבחי' ביטול המציאות מכל וכל, כמו שהוא קמי' ית', דכולא כלא חשיבי.
ולזאת עשה השי"ת מגן ונרתק לשם הוי"ה, והוא בחי' שם אלקים, שמעלים ומסתיר תוקף ההארה. והיינו ע"י גבורות וצמצומים, ואז יכול להיות התהוות היש ונפרד.
וזהו פי' שם: "אלקים" - לשון שררה, כי אין מלך בלא עם. ובחי' זו' הוא הנק' ג"כ בשם שכינה. כי שכינה הוא מלשון: "ושכנתי בתוכם", שע"י מדה זו הוא מתלבש בנבראים.
משא"כ אם היה ההארה מתגלית כמו שהיא בעצמותה, לא היו הנבראים יכולים להכיל אותה כלל וכנ"ל.
והנה נז' בדרז"ל ענין גלות השכינה. כמו שאמרו: "גלו לאדום שכינה עמהם, גלו לבבל כו'".
וענין גלות זה הוא כך - בהיות כי תכלית ירידת והמשכת אור אלקותו ית' שנמשך להתלבש בנבראים ולהחיותן ע"י צמצום דשם אלקים כנ"ל, עד שיהיו מתהוים באופן שהם בחי' יש ונפרד - הוא בשביל שאח"כ יתבטל היש לאין. ע"ד מ"ש: "וצבא השמים לך משתחוים" - שכל המלאכים צבא מעלה, מיכאל וגבריאל כו'' עם שהם בחי' יש ודבר אבל הם בטלים אל האין.
וזהו נח"ר לפניו ית' שיהיה יש ושיתבטל, ובזאת דוקא הוא חפץ. ובשביל זה היה ירידת הארת אלקותו ע"י העלמים והסתרים עד שיהיה התהוות היש כנ"ל. וכדכתיב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'".
אבל בחי' גלות השכינה, הוא כשנמשך הארת אלקותו ית' הנק' בשם שכינה ומתלבשת בע' שרים להחיותן, והם יש ודבר בפ"ע: "לי יאורי כו'", רק דקרו ליה: אלקא דאלקיא. אשר זהו בחי' גלות ממש, מאחר שלא נעשה בחי' ביטול אח"כ מירידה זו, וזהו הפך הכוונה כנ"ל. והוא סוד גלות השכינה. שהארת אלקות מקור חי העולמים נשפלת ונגלית עד תחתית המדרגות, שהם מדור הקליפות והיכלות החיצונים וכנודע:
[ב] והנה השכינה נקראת בכתוב בשם מראה. כמ"ש: "במראה אליו אתודע".
והענין, שהוא עד"מ כמו המראה הגשמית, שפעולתה להראות לאדם מה שמלאחוריו. והיינו ע"י שהזכוכית מצופה בצפוי כסף, שהוא מכסה ומסתיר על הזכוכית, ומונע את הראות בלתי תוכל להתפשט עוד להלאה. ומחמת העכוב והמניעה נעשה אור חוזר עד שתפול הראות גם לאחוריו. (והוא מכח הזכוכית והצפוי) מה שלא היה יכול לראות אם לא היה צפוי זה.
אך מ"מ, היינו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכסוי דק וקלוש כמו הכסף, אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשוך - לא יראה בה כלום.
וכך יובן הנמשל. והוא, כי הנה שם הוי"ה הוא בבחי' המשכה מלמעלה למטה כנ"ל. ובחי' מל' ית' שהוא הנק' בשם אלקים, היינו בחי' צמצום והסתר, שבה מסתתר' ומתעלמת ההארה בלתי תתפשט ותתגלה עוד כנ"ל.
ומחמת צמצום והעלם זה, נעשה אור חוזר, שהוא חוזר ועולה למעלה מעלה יותר מכפי ערך כח מקור ההארה המתפשטת דשם הוי"ה. וכמ"ש: "אשת חיל עט"ב", וכתיב: "והיה אור הלבנה כאור החמה כו'". והיינו כמשל המראה, שע"י הכיסוי המסתיר ומונע התפשטות ההארה נעשה או"ח עד למרחק וד"ל.
וז"ש: "עולת שבת בשבתו". וכן מ"ש רז"ל (כתובות סא) ע"פ: "בעולת בעל", בעלייתו של בעל עולה עמו כו'. ועמ"ש ע"פ הראיני את מראיך כו'. שזהו ג"כ ענין ירידת הנשמה בגוף המסתיר, שהוא צורך עליה לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה' כו'.
והוא ג"כ מ"ש: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", שהוא בחי' לבוש המכסה ומעלים. וע"י לבוש והעלם זה, נעשה אח"כ הכאת האור חוזר כנ"ל.
וזהו: "לא טוב היות האדם לבדו". פי' וענין היות האדם לבדו, היינו להיות הכל המשכה בבחי' גילוי מלמעלה, שז"ס אדם העליון, שם מ"ה: "על הכסא דמות כמראה אדם כו'", שיהיה בבחי' גילוי מאליו ומעצמו למטה, שאז היה הכל בבחי' ביטול כמו שהוא למעלה בבחי' יחו"ע, דכולא כלא חשיבי כאין ואפס.
וזהו: "היות האדם לבדו", ר"ל שהי' הכל בביטול אליו ית'.
"אעשה לו עזר כנגדו", שיהיה עזר וסיוע מבחי' כנגדו דוקא, דהיינו מבחי' הצמצום וההסתר המנגד להתפשטות ההארה כנ"ל, שמחמת זה מתהווה הגוף ונפש הבהמית, שהם בחי' יש ונפרדים כנ"ל. ומזה דוקא יהיה העזר. כי מהעלם זה נעשה אח"כ או"ח למעלה מעלה.
וכמ"ש: "צחוק עשה לי אלקים", שעיקר הצחוק והתענוג לע"ל: "ישמח ה' במעשיו", נמשך משם אלקים, כמ"ש במ"א. שעי"ז יהיה אח"כ הגילוי מבחי' שלמעלה משם הוי"ה. כמ"ש: "עד יעבור עמך הוי"ה". והוא בחי': "אשר לא ישב אדם שם". כמ"ש: ע"פ בעטרה שעטרה לו אמו כו'.
והנה אחר חטא אדה"ר כתיב: "כתנות עור" בעי"ן. כי מקודם החטא היהה כסוי וההעלם דק ביותר, דהכתיב: "ויניחהו בג"ע כו'". אבל אחר החטא הוא בחי' הכנגדו ביותר, שהוא בחי' קליפת נוגה.
וזהו ענין כתנות עור. כי הנה עיקר ענין יניקת החיצונים הוא ע"י העור, כי יניקתם הוא מבחי' השערות. כמ"ש: "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". (עמ"ש פ' פנחס ע"פ צו את קרבני כו')
ועיקר צמיחת השערות הוא ע"י העור שיש בו גומות שמהם השערות צומחות כו'. כמ"ש גבי פרה אדומה: היו בה שתי שערות בתוך גומא א' - פסולה כו'. ובפרק העור והרוטב נקב שאין הדיו עובר עליו כו'.
ולכן העבודה הוא עד"מ עבוד עורות. וזה נק' עובד אלקים, שמתקן הסתר בחי' העור הנ"ל הנמשך משם אלקים, להיות אתהפכא חשוכא לנהורא כו'.
ולכן נאמר: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור", שני שמות כו'. וגם הפי' דשני שמות קאי, לאדם ולאשתו. לאדם - עשה שם הוי"ה. ולאשתו - שם אלקים.
וחנוך היה תופר מנעלים. פי', לאחר שנתקן בחי' עור הנ"ל ע"י כתנות עור דאדם וחוה, תפר מהם חנוך מנעלים. כמ"ש ענין זה ע"פ: מה יפו פעמיך בנעלים כו' ע"ש.
ומ"מ, גם אילו לא חטא אדה"ר ולא היה קליפת נוגה, מ"מ היה שייך עזר מבחי' כנגדו, רק שהיה בחי' הכנגדו בדקות יותר, והוא, שהיתה העבודה להעלות מתחת הפרסא.
כי יש בחי' פרסא בכל העולמות, שמה שתחת הפרסא אינו ממהות שלמעלה מן הפרסא. כמו באדם יש בחי' פרסא, שהוא חצר הכבד, המפסיק ומבדיל. והרי כל בחי' האדם, המוח והלב וכל החושים הן למעלה מן הפרסא. ומה שלמטה מן הפרסא אינו ע"ד מהות הכחות המעולים שלמעלה מהפרסא.
ועד"ז יובן למעלה בענין בחינת פרסא שיש בעולמות דקדושה עצמן, בין אצי' לבריאה כו'. לכן היה שייך להעלות מתחת הפרסא אף גם בבחי' היותו קודם החטא. וזה היה ענין העזר כנגדו בכוונת הבריאה.
אבל אחר החטא הוא עזר כנגדו, ענין בירור קליפת נוגה. וזהו ענין: "ויגרש את האדם כו'".
ומ"מ גם בחי' זו נמשל לצפוי דק וקלוש, שיוכל להיות ממנו אור חוזר - כי ק"נ היא כלולה מטו"ר, והוא חיות כל דברים המותרים כו', שנק' היתר, שאינו אסור וקשור בידי החיצו', ויוכל להעלות הטוב בבחי' אור חוזר כו'.
ובכ"ז יובן, מה שאומרים בברכת חתנים, בברכת שמח תשמח: "משמח חתן וכלה", ובברכה אחרונה שהיא אשר ברא אומרים: "משמח חתן עם הכלה".
פי', כי הכלה היא בחי' מל'. תחלה היא מקבלת האור מהחתן, שנמשך מעלמא דדכורא בעלמא דנוקבא. וזהו חתן וכלה.
אמנם אח"כ הוא משמח חתן עם הכלה, שע"י הכלה הוא משמח את החתן, שהרי נעשה לו עזר ממש, ותוספת אור מבחי' כנגדו כנ"ל. וזהו שנעשית עטרה לבעלה: