המאמר נמצא בגוף כתב יד קדשו כ"ק הצ"צ משנת תקע"א-ב.
להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים. כמו הצומח והחי, שכולם נברא גופם, על ידי מאמר ה'. כמ"ש ביום ג', "תדשא הארץ דשא, עשב מזריע כו' עץ עושה פרי כו' ויהי כן". וכן ביום חמישי, "ישרצו המים שרץ נפש חיה" כו'. וכן בכולם. הרי שהארץ הוציאה את העשבים ואת האילנות כל אחד ואחד כמו שהוא אחר כך, עם הנפש הצומחת שבו.
וכן גם הבעל חיים הוציאה הארץ גם כן כמו שהן חיים, את הדוב ואת הארי כו'. וגם המים שרצו כן שרץ נפש חיה, הם הם הדגים, גם כן כמו שהן. דהיינו, הגוף עם הנפש החיונית שבתוכו יחד. ע"י מאמר ה' שאמר, "תוצא הארץ כו' ישרצו המים" כו'. "והוא צוה ונבראו", כמו שהן עתה. וכמארז"ל, "בקומתן נבראו".
משא"כ בבריאת האדם, שנעשה גופו תחלה בפני עצמו, עפר בלי שום נפש חיונית בתוכו. וכמ"ש, "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וכמארז"ל, "שעה ראשונה צבר עפרו" כו'. ומתחלה היה גולם. כמ"ש, "גלמי ראו עיניך". עד שאח"כ, "ויפח באפיו נשמת חיים". הרי שלא יצא גופו מן הארץ על דרך שהוא עתה, בהיות בו נפש החיונית והמדברת. אלא שלקח עפר ועשה ממנו גוף. ואח"כ נפח נשמה באפו כו'.
וזהו בחי' שפלות לגבי האדם. שהרי הגוף שלו נמוך במדרגה יותר מגופות הבעלי חיים, שנתהווה בבחינת דומם, עד שאחר כך "ויפח באפיו" כו'. עם היותו מובחר בנבראים. וזהו שכתוב, "אחור וקדם" כו'. אך להבין זה, על מה ולמה נהייתה כן?
הענין הוא. כי הנה ד' בחינות דומם צומח חי מדבר, הם כנגד ד' אותיות דשם הוי"ה. הדומם הוא כמו עפר ואבנים ומתכות, שאין לו גידול. והצומח הם אילנות ועשבים, כו'. ובעלי חיים יש להם כל זה ונוסף על זה נפש החיה הרוחנית. ובמדבר נוסף עוד על כולם, נפש השכלית נפש המדברת כו'.
והנה דרך כלל, הבעלי חיים הם כלולים מב' דברים, הגוף שבו הוא בחי' צומח, שהרי נולד קטן ונעשה גדול, והנפש שבו היא נפש החיה למינה. ומה ששניהם יצאו ביחד מן הארץ, דהיינו הגוף עם נפש החיה שבו, על ידי מאמר ה' כו', היינו משום שבחינת צומח וחי, עם היותם ב' מדריגות זו למעלה מזו, אבל הם סמוכי' זה לזה. ולכן יכולים להתחבר יחד, דהיינו שיהיה התהוותם בבת אחת, כיון שבחי' צומח הוא סמוך לבחי' חי. ואין ביניהם הפסק עוד מדרגה אחרת. לכן נתהוו הבעלי חיים גופם ונפשם החיונית בבת אחת כנזכר לעיל.
מה שאין כן המדבר, רחוק בדילוג הערך מהצומח, ולכן לא היה יכול לצאת עם הגוף כאחד:
ואמנם מה שגופו היה דומם דוקא? הוא כי היות ידוע, דהאדם הוא תכלית הבריאה. והיינו להיות הוא מעלה הנצוצות, שנפלו בדומם צומח חי מדבר, על ידי שנטפלים לצרכיו, לחם לאכול ובגד ללבוש, והוא יש בו דעת לעבוד את ה' כו'. ועל דרך משל כשצריכים להגביה איזה דבר מן הארץ, על ידי כלי ההגבהה, הנקרא "ליווע"ר", צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא. כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגביה הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו. מה שאין כן אם היה מתחיל מאמצע הכותל, לא היה מגביה התחתונים.
כמו כן, נשמת האדם נתלבשה בגוף, שמבחינת דומם היותר תחתון מכולם, ויעלה אותו, וממילא יתעלה גם הצומח, שהוא למעלה מדומם כו'. ועל שם זה נקרא "מדבר", מלשון "ידבר עמים", כלומר שהוא המנהיג את כולם, בהיותו מעלה אותם על ידי עבודתו כו'.
והנה נשמת האדם דוקא, יען היותו בחינת מדבר הגבוה שבכולם, יתלבש בדומם דוקא ולא בצומח. כי צומח רחוק מבחינת מדבר, רק לבחינת החי הוא סמוך, כנזכר לעיל. שהם בחינת "ו'" ובחינת "ה'" עלאה דשם הוי"ה, הסמוכה ל"וי"ו".
אבל בחינת מדבר, הוא "יו"ד" וקוצו של יו"ד, שלמעלה מעלה מן הוי"ו. אלא בבחינת ה' תתאה, שהוא מקור בחינת דומם הוא מתלבש, כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא.
והענין, דכתיב "בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". ושמים וארץ, הם רוחניות וגשמיות, שהם דרך כלל דומם וצומח. כי הדומם הוא הגשם היותר אחרון, והצומח יש בו איזה רוחניות. ולמעלה היינו ז"א ונוקבא, שהמדות נקראים "צומח", שיש בהן קטנות וגדלות, אבל האותיות הם בחינת דומם, שאין בהם גידול כו'.
והנה, שמים עם היותם נעלים במדרגה הוא כוננם בתבונה שלמטה מהחכמה, ו"בחכמה יסד ארץ" שלמטה במדרגה משמים?! ולכאורה נהפוך הוא?
אבל הענין מטעם הנ"ל, כי היא הנותנת, שבחינת המדות מקבלים מהבינה, שמהתבוננות מתפעל, והוא בחינת חי וצומח. מה שאין כן החכמה היא למעלה מערך זה, אבל בה יסד ארץ, משום דנעוץ תחלתן בסופן כו'.
ולכן הי' גוף האדם מתחלה דומם דוקא, ולא כשאר בעלי חיים שנתהווה גופם בבחינת צומח מתחלתם ולא היה דומם. מה שאין כן אדם הראשון, דכתיב ביה "גלמי ראו עיניך", בחינת גולם ודומם, ואחר כך "ויפח כו'". לפי שנשמתו מבחי' חכמה עילאה, ו"בחכמה יסד ארץ".
ובזה יובן מ"ש בבריאת האדם, "וייצר ה' אלקים", בב' שמות. כי להיות התחברות נפשו וגופו, מדבר ודומם, הרחוקים זה מזה בערך, יותר מריחוק הגוף מהנפש שבשאר כל הבעלי חיים. כנזכר לעיל, שצומח וחי סמוכים יחד, מה שאין כן הדומם עם המדבר שרחוקים זה מזה מהקצה אל הקצה. ולכן כדי שיתחברו יחד, הוא על ידי ב' שמות: