video part 1 video part 2 video part 3 video part 4 video part 5
ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו'.[1]
הנה יש להבין לכאורה למה קראו ימים האלה דוקא ע"ש הגורל שעשה המן, והלא לא הי' זה עיקר הנס? וגם מהו ענין הגורל שעשה המן כו'.
אך הנה כתיב: ראשית גוים עמלק ואחריתו כו'[2]. כי הנה את זה לעו"ז עשה האלקים[3] ונמשך שרש לז' אומות עובדי כוכבים שהם בחי' ז' הפרות רעות שנק' ז' מדות רעות הכנעני החתי כו'.
אך קליפת עמלק נק': ראשית גוים - להיות שרשו למעלה מן המדות וכמשי"ת.
אך הנה צריך להקדים תחלה מ"ש בזכריה סי' ה': ואומר אני רואה מגלה עפה ארכה עשרים באמה כו'[4] וארז"ל פ"ב דעירובין[5]: שהיא כתובה פנים ואחור. כמ"ש ביחזקאל סי' ב' מגלת ספר כו' והיא כתובה פנים ואחור[6] והיינו שזה נאמר על התורה שנק' ג"כ מגלה והיא כתובה פנים ואחור בבחי' פנימית ואחוריים.
ולהבין כי הנה כתיב: חכמת אדם תאיר פניו בקהלת (סי' ב'[7])[8] וארז"ל במד"ר שם[9]: דפי' אדם היינו מ"ש: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה כו'[10]. ויש להבין זה הלא אין לו גוף ואין לו דמות הגוף כו'? וגם הרי כתיב: כי לא אדם הוא להנחם כו'[11]
אך הענין הוא כמו שארז"ל במדרש ר"פ בראשית[12]: שבעה דברים קדמו לעולם תורה ותשובה ובנין בהמ"ק כו' ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דכתיב בראשית ברא כו' בשביל ישראל שנק' ראשית כו'. והיינו ג"כ מארז"ל: ישראל עלה במחשבה - פי' עלה שקדמו ועלו בתחלת המחשבה. וכמו שאמר במדרש: דמחשבתן של ישראל קדמה לכל כו'.
וביאור הענין הנה באמת להיות כי א"ס ב"ה רם ונשגב בערך מכל ההשתלשלו' דאבי"ע כידוע דאין ערוך כלל וכלל לו וכולא קמיה כלא ממש חשיבי כו' - א"כ לא היה אור ושפע נשפע ונגלה מא"ס למטה כלל. רק ע"י שישראל עלו במחשבה תחלה לכל כנ"ל ירד ונתלבש להיות בבחי' אדם. והיינו בהתלבשותו בשורש נש"י למעלה כמ"ש במ"א ע"פ: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ועיין בפרדס ערך ישראל. ועל בחי' אדם זה אמר: חכמת אדם תאיר פניו כו'. פי': חכמת אדם - היינו בחי' חכמת התורה שקדמה ג"כ לעולם, ונקראת בחי' שעשועים. כמ"ש: ואהיה אצלו אמון שעשועי' כו' וכתיב: משחקת לפניו בכל עת כו'[13]
כי הנה עד"מ אדם התחתון למטה כשממציא ומחדש בשכלו איזה סברא ושכל חדש צהבו פניו ויאירו בהארת פנים, כי מתענג הרבה מזה השכל שהמציא, ויאירו פניו מחמת העונג. וכמו שאמרו בר' אבוה שצהבו פניו מפני שמצא תוספתא חדתא כו'[14]. וכיוצא בזה.
ויובן למשכיל למעלה בבחי' ח"ע דאור א"ס חכים ולא בחכמ' ידיעא כו', שבחכמת התורה שחידש אותה, מתענג בה כבי' ומשתעשע בה הרבה מאד, עד שיש בחי' הארת פנים העליונים למעלה עי"ז. וזהו: חכמת אדם העליון, בזה שנאמר: על הכסא דמות כמראה אדם וכו', תאיר פניו מרוב עונג ושעשועים שמשתעשע בחכמות שבתור'. שהרי בכל פ' ופרשה שבתור' ידוע שיש בה אור חכמה עליונה ונפלאה רק שנתלבש הדבר למטה בענין גשמי.
וכמו פ' חושן ואפוד העשוי מאבנים ידועים: אודם פטדה כו' וכיוצא, שבודאי יש בזה למעלה חכמה נפלאה שהוא ית' משתעשע בה מאד. וכבר קדמו לעולם הנאצל והנברא כו'. וכדכתיב: ואהי' אצלו אמון שעשועים כו' - בבחי' תענוג נפלא. וכמ"ש: משחקת לפניו בכל עת - פי', שעושה בחי' חכמה זו לפניו שחוק ותענוג גדול. וכענין: צחוק עשה לי אלקי' כל השומע יצחק וכו'[15] וד"ל.
אך הנה בחי' הארת פנים הללו העליונים הוא שנמשך מלמעלה למטה ג"כ. וכמ"ש: יאר ה' פניו אליך[16] - פי' בחי' הארת פנים העליונים שנאמר על זה: חכמת אדם תאיר פניו כנ"ל: יאר אותו האור גם אליך דוקא ולא לעובדי גילולים. וכמו שאמר משה: ונפלינו אני ועמך כו'[17]
וזהו פי' מ"ש: משחקת בתבל ארצו[18] - כי בתחלה משחקת רק לפניו. כמ"ש: תאיר פניו כו', ואח"כ ירד העונג גם למטה ומשחקת גם בתבל ארצו, להיות נמשך בחי' העונג העליון מחכמת התורה גם לבני האדם למטה. וכמ"ש: ושעשועי את בני אדם כו'[19]
וכמו ענין משלי שלמה כמ"ש: וידבר שלשת אלפים משל[20] - פי' כדי שיומשך אור העליון שבחכמת התורה מלמעלה למטה הוצרך להמשיך בג' אלפים משל דוקא כי בחי' חכמה שבעולם העליון כשצריכה לבוא למטה הימנו א"א בלתי הלבשה במשל. וכאשר יבא אור השפע לתחתון הימנו צריך משל למשל הראשון. ועד"ז יורד והולך האור ממשל למשל עד ג' אלפים משל כו'. וכ"ז לעוצם רוממת מעלת שורש חכמת התורה למעלה בבחי' חכמת אדם הנ"ל עד שצריך לבא למטה לידי גילוי ע"י ג' אלפים משל כו'. וד"ל.
וזהו ג"כ פי': הליכות עולם לו[21] וארז"ל (סוף נדה) אל תקרי הליכות אלא הלכות[22] - פי' הליכות בחי' המשכה והולכה מבחי' חכמת התורה של מעלה לבא לידי גילוי למטה בענינים גשמיים וכנ"ל בענין שלשת אלפים משל ולכך נק' בשם הלכה וכמ"ש: הליכות אלי כו'. וד"ל.
וזהו ג"כ פי': אשר קדשנו במצותיו - פי' אשר לשון עונג כמו: באשרי כו'[23] והוא בחי' תענוג העליון שקדשנו בבחי' רצון ותענוג העליון המלובש במצותיו. והיינו ענין שמחה של מצוה. כדכתיב: תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל[24] - פי' רוב כל היינו חיי העוה"ב שנק' רוב כל ששם הנשמות נהנין מזיו השכינה.
והנה כתיב: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן[25] - הרי הגן למטה מן העדן כי בעדן כתי': עין לא ראתה כו'[26] - כי בחי' עונג העליון המלובש בחכמה עילאה נק' עדן והוא בחי' שעשועי' הנ"ל שהוא מקור התענוגים שמתענגים הנשמות ובחי' ההמשכה מעדן זה נק' נהר וז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ג"ן סדרים דאורייתא כו' והיינו מה שהנשמות נהנין מזיו ואור הזה בג"ע לכאו"א לפום שיעורא דילי' אחר המירוק ויסורים בגיהנם כידוע וא"כ מה שהאדם עוסק בתורה ובמצות בעוה"ז ששרשם בבחי' עדן עצמו גבוה הרבה מכל חיי עוה"ב שאינו אלא בחי' זיו והארה בעלמא מגן שבעדן כנ"ל וזהו תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה של מצוה בעוה"ז יותר מרוב כל שהוא חיי עוה"ב ולכן אמרו רז"ל דיפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וד"ל. והנה אף מי שאינו צדיק יוכל להתענג בעדן המלובש בחכמה שבתורה הנ"ל כמ"ש היום וארז"ל היום לעשותם כו' ובבחי' המעשה יוכל כל אדם:
ותוכן הדבר שכדי להבין ענין פורים ע"ש הפור יש להקדים ענין ראשית גוים עמלק ענין כתובה פנים ואחור פנים ע"ד חכמת אדם תאיר פניו. איך שייך כמרא' אדם ע"ד נעשה אדם בצלמנו דהיינו בחי' ישראל עלו במחשבה וכן התורה נק' אדם כי המצות רמ"ח מ"ע נקראו רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת שס"ה גידים וחכמת אדם שהיא התורה תאיר פניו מחמת כי בהחכמה מאיר עונג העליון וזהו ענין והחכמה תחי' בעליה כמ"ש במ"א ובחי' הארת פנים הללו נמשך בבחי' יאר ה' פניו אליך. באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים. וזהו ושעשועי עם בני אדם והמשכה זו מבחי' אור פניך להיות נמשך בתורה שלפנינו יובן זה ע"ד וידבר שלשת אלפים משל. וזהו ענין הליכות עולם לו. וזהו פי' אשר קדשנו במצותיו לכן צ"ל בשמחה ובטוב לבב מרוב כל והוא עדן שנאמר בו עין לא ראתה יפה שעה א' כו':
ב. אך הנה בבחי' הארת פנים שבחכמת התורה שנמשך מלמעלה כנ"ל בפי': חכמת אדם תאיר פניו, וכמ"ש: יאר ה' פניו אליך כו' - זהו א"א שיוכלו הכל לקבל כ"א מי שיגע נפשו בעבודה שבלב זו תפלה בתחלה, שנק' בחי' אחור לבחי' הארת הפנים הזה. וכמ"ש: כתובה פנים ואחור כו'.
כי הרי אם לא יתעורר לבבו, לא יחפוץ להתענג על ה' ולהתדבק בו בעבודה שבלב בה' אחד ובחכמתו ורצונו כו' ע"י התפלה, איך יוכל לקבל בחי' הארת הפנים משעשועים העליונים ולהתענג בעונג העליון בחי' הארת פנים כנ"ל. כמו עד"מ מי שאינו חפץ להתענג בדבר מה לא יקבל תענוג מאותו דבר כלל כו'. וד"ל.
ומה שהתפלה נק' בחי': אחור - היינו להיות כי עיקר התפלה הוא בחי' הביטול במציאות מחמת גדולת ה' שמתבונן בו כו' עד שאינו מרגיש עצמותו בבחי' יש ודבר כלל. כי אם מרגיש התפעלות שלו בבחי' לגרמיה שהוא העובד. וכמו שנאמר: למען שמי יכבד ה'[27] וכיוצא - זהו בחי' ערב רב וכו' וכמ"ש במ"א. אלא עיקר התפלה הוא בהיפך שיבא לבחי' ביטול עצמותו מכל וכל בלא בחי' לגרמיה כלל.
וכדוגמא זו היה בכל ישראל בזמן אחשורוש שהיו כולם בבחי' ביטול עצמותם מכל וכל אחר שהיו נידונים להרוג וכו'. והי' בהם בחי' מס"נ באמת לאמיתו. וזהו שנאמר: קימו וקבל[28] חסר וא"ו לשון יחיד, כמו: ויחן ישראל[29] לשון יחיד, להיות שנתכללו כולם כאחד במס"נ וביטול בתכלית להתכלל באחד. לכן קיימו למטה מה שקיבלו כבר בזמן מ"ת כמשי"ת.
וזהו פי': אשר קדשנו במצותיו - פי' כדי שיבא לקבלת הרצון ועונג העליון המלובש במצותיו צ"ל תחלה בבחי' קדש העליון שהוא לשון מובדל, שהוא בחי' הביטול הנ"ל שנעשה בתפלה דוקא.
ולזה הטעם נק' התפלה בחי' אחור, כמ"ש: לכתך אחרי[30] דהיינו בבחי' הביטול להיות טפל לגבי העיקר כו'. וגם, כי התפלה עיקר ענינה התעוררות הרצון אליו ית'. וזהו ענין: ואהבת[31] לשון אבה שהוא בחי' רצון, והרצון הוא בחי' אחור לגבי השעשועים והתענוג שהוא בחי' חכמת אדם תאיר פניו.
ועיקר ענין אמיתית הטעם לזה שנק' התפלה בחי' אחור. הענין יובן בהקדים שורש ענין ח"י ברכאן דצלותא[32]. דהנה מבואר בזהר ומרומז גם בדברי רז"ל דח"י ברכאן ש"ע הם לנגד ח"י חוליות שבשדרה. וח"י חוליות שבשדרה ידוע שאחוזים ומקושרים כולם בחוט השדרה המחברם. והחוט הזה נמשך התחלתו משני פולין שבראש ממול אחורי העורף, כמ"ש רז"ל במס' חולין. והחוט הזה הנמשך מב' פולין הללו הוא כח המחבר לח"י החוליות עם המוחין שבראש להיותו ממשיך מוחין וחיות מן הראש אליהם ומחברם כולם כא' אל הראש וכמ"ש בספרי הרפואה.
והנה ידוע שיש ג' חללי' בראש, והן ג' מוחין: מוח חכמה מוח בינה מוח הדעת, ונקראו תלת חללי גלגלתא באד"ר. ומוח הדעת עומד למול העורף לנגד מוח חו"ב כמו סגול, והב' הפולין הנ"ל נמשכין ממוח הדעת שעומד סמוך לעורף. ומהם נמשך חוט השדרה כנ"ל. ונמצא שע"י מוח הדעת נמשך כח התחברות הנ"ל של ח"י חוליות כו'.
וזהו שאמר בזהר ובפרדס שער ל"א דבחי' הדעת נמשך לבחי' ת"ת שהוא נק' גופא: תרין דרועין חסד דרועא ימינא וגבורה כו'. וכללותם הן ח"י חוליות אלא שמתחלק בבחי' קווין חסד דרועא ימינא כו'.
והענין בעבודת ה' היינו בחי' המשכת גילוי אלקות מצד הדעת שהוא ההתבוננות בגדולת ה' להתפעל מזה באהוי"ר שנק' תרין דרועין כו', עי"ז מעורר מלמעלה אתעדל"ע ג"כ להמשיך גילוי אור א"ס באצי' בחו"ג וח"י חוליות ממוחין שבראש כו' ע"י בחי' דעת העליון. והוא שורש ענין התפלה באומרו בא"י כו' בכל ח"י ברכות ש"ע שהן בחי' ח"י המשכות מלמעלה למטה בח"י חוליות כו'.
וזהו הטעם שנק' התפלה בחי': אחור כי הרי בחי' המשכה הזאת בח"י חוליות מאור א"ס השורה במוח הדעת הנה הוא רק בחי' אחוריים לגבי בחי' ב' המוחין דחו"ב שעומדים למול הפנים כי מוח הדעת הוא מוח הג' שעומד למול העורף כנ"ל, ועל ב' מוחין דחו"ב אמרו דאור א"ס נק' חכים ולא בחכמה ידיעא כלל ומבין ולא בבינה ידיעא כו'. אבל ממוח הג' הוא מוח הדעת משם נמשך גילוי הארה והמשכה לח"י חוליות ע"י בחי' החוט המחברם כנ"ל. משא"כ בחי' חכמה שבתורה נק' בחי' פנים העליונים למעלה. וכמ"ש למעלה פי' חכמת אדם תאיר פניו כו' להיות שורשה בבחי' ב' מוחין חכים ולא בחכמה ידיעא.
ואמנם א"א לבא לקבל בחי' הארת פנים שבתורה בלתי שיוקדם תחלה בחי' התפלה להמשיך מבחי' מוח הדעת בח"י חוליות כו' שנק' בחי' אחור. וכמ"ש: אחרי ה' תלכו[33] לכתך אחרי כו'. כענין: זה השער לה'[34]. והאומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו.[35] וכענין מארז"ל: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל.[36]
והענין הוא כי הנה עיקר ההתבוננות בתפלה היינו ממה שאומרים שתים לפניה, כמו ביוצר שאומרים: יוצר משרתים ואשר משרתיו כו'. שיש ריבוי ורבבות עולמות ומלאכים לאין שיעור. והיינו מפני בחי' ריבוי הצמצומים הנק' גבורות עליונים לכך מתהווה ריבוי נבראים.
וכמו שאנו אומרים: אתה גבור לעולם אדני - פי' שם אדני היינו מה שהוא ית' נק' אדון על כולא להחיות הנבראים מאין ליש בריבוי גדול. והנה כדי שיהי' נקרא בחי' אדון שהוא שם אד' היינו ע"י שהוא בחי' גבור בתחלה, דהיינו ע"י בחי' הגבורות והצמצומים לחלק האור והשפע לחלקים רבים מאוד. וכמ"ש: אתה פוררת בעזך כו'.[37] וזהו פי': אתה גבור לעולם אד'. ואזי: מכלכל חיים, כלי בתוך כלי.
והנה ע"י התבוננות זאת יבוא ויגיע לבחי' התפעלות באהבה בק"ש באמרו: ואהבת בכל לבבך כו' - שהוא לשון רצון ותשוקה, דהיינו תשוקת הלב בבחי' רצוא ליכלל באחדות ה' כו'.
אך הנה איתא בס"י: אם רץ לבך שוב לאחד - פי': אחד - בחי' רצון הנ"ל בתשוקה שבלב למעלה, צ"ל בחי' שוב, דהיינו בחי' יראה ופחד גדול, שהוא בחי' הביטול במציאות ממש. כי האהבה הוא עדיין בחי' יש ודבר מה, כי יש מי שאוהב עכ"פ. אבל בחי' יראה ופחד אינו במהותו כלל, כי נתבטל ממציאותו כו'. ומבחי' שוב זה ביראה, יחזור לבוא לבחי' רצוא באהבה.
כמ"ש: והחיות רצוא ושוב[38] - דמשמע שתמיד חוזר חלילה אחרי הרצוא שוב ואחרי השוב רצוא כו'. והיינו בחי' אהוי"ר של המלאכים וחיות הקודש. שנאמר: ובשתים יעופף[39] - פי': יעופף, עד"מ הצפור שיעוף למעלה שא"א לה לעופף כ"א שתגביה כנפיה כלפי מעלה ומיד תחזור ותורידם למטה ובאמצעות העלייה והירידה זאת תמיד בשעת פריחתה, היא מעופפת במהירות גדולה. וכמו השט במים שצריך להעלות ולהוריד תמיד בידו וברגלו כו'. ואם היו העלאת הכנפיים בלתי ירידה כלל לא הי' ביכולת העוף לעוף. אלא באמצעות חיבור שניהם זה אחר זה בלי איחור, וכן חוזר חלילה מזה בא סיבת הפריחה.
וכך יובן ממש: ובשתים יעופף שנאמר במלאכים, שהוא בחי' אוי"ר בחי' רצוא ושוב שנק' גדפין, כידוע - שצ"ל רצוא ושוב דוקא יחד זה אחר זה כנ"ל. ובזה דוקא יעופפו המלאכים בדביקות ועילוי אחר עילוי כו'.
ומלמעלה למטה הוא הנק' בחי': מטי ולא מטי - שהוא היפך סדור רצוא ושוב שמלמטה למעלה. כי רצוא ושוב רצוא תחלה ואחר כך שוב. והיינו בחי' הסתלקות שקודם לבחי' התפשטות והמשכה דבחי' שוב. ואמנם מלמעלה למטה נהפך הוא, שבחי' מטי ההתפשטות קודם לבוא לבחי' לא מטי, בבחי' הסתלקות. והטעם מבואר במקום אחר. וד"ל.
ואחר בחי' רצוא ושוב שנקרא גדפין כנ"ל, יוכל אדם להמשיך בתפילה לאור א"ס ב"ה, שיאיר בשמונה עשר ברכאן דצלותא, באומרו: ברוך אתה ה', כנ"ל.
וכמו שמבואר במשל הנ"ל, שבלתי עלייה וירידה לא יוכל לעוף - כך במלאכים כתיב: ובשתים יעופף, ואזי יאמרו: קדוש הוי' צבאות[40] - שיומשך בצבאות, שכללותם בחי' ח"י חוליות שנק' ח"י כלים לגילוי אין סוף ב"ה. כמו: רופא חולי ישראל - נמשך האור ברפואה. ובאתה חונן לאדם - נמשך האור בדעת. דהיינו להמשיך לאדם דעת באלקות, גם למי שאין דעתו חזק בהתבוננות ימשיך ויחונן לו דעת להשיג מגדולתו יתברך. ולפי שאין הברכה שורה באתר ריקנא כמו שכתוב בזוהר, ולכך תיקנו ח"י ברכות הללו להיותם בחינת כלים לקבל בחינת גילוי האור כו'. וכמו שכתוב במקום אחר על פ': לא הביט און ביעקב כו'.
וזהו מה שכתוב לעיל: שהמגלה כתובה פנים ואחור - פי' בחינת: פנים - היינו בחינת חכמה שבתורה, שמלובש בה בחי' הארת פנים העליונים. ומשם נמשך בחי' הארת פנים גם לישראל, כמו שכתוב: יאר ה' פניו אליך[41], וכנ"ל. ואחור - היינו בחינת התפלה להמשיך גילוי אור אין סוף בבחינת אחוריים, בח"י חוליות שנמשך ממוח הדעת כנ"ל על ידי החוט המחברם כו'.
ואמנם א"א לבא לבחי' הארת פנים דתורה כי אם שיוקדם תחלה בחי' אחור שהוא בחינת התפלה, דהיינו בחינת גילוי ההמשכה על ידי בחי' רצוא ושוב דוקא כנ"ל. וד"ל.
ותוכן הדברים הוא: שגם על ידי המעשה יוכל להגיע לבחינת: יאר ה' פניו אליך. אך אי אפשר לבא לבחי' פנים אלא ע"י שייגע נפשו בתפלה תחילה, שנק': אחור, ע"ד: אחרי ה' אלקיכם תלכו, וע"ד: לכתך אחרי. ועוד, כי ח"י ברכאן דצלותא הם כנגד ח"י חוליות שבשדרה, שהם באחור, ונמשכים ממוח הדעת שהוא אחור למוחין חכמה ובינה. והח"י חוליות וחוה"ש[42] נמשכין ממנו בגוף בין כתפין. היינו שמהדעת נמשך חסד וגבורה. משא"כ התורה דמחו"ב נפקת, נקראת: פנים. וכמו שאי אפשר ליכנס במפתחות הפנימיות אלא על ידי מפתחות החיצוניות בתחלה. והוא ענין התפלה ההתבוננות מבחי': יהללו את שם כו'[43] אתה גבור לעולם אד' כו'. ועל ידי זה יבא לאהוי"ר. וכמו במלאכים: ובשתים יעופף, ועל ידי זה: וקרא זה אל זה ואמר קדוש כו' - כן עי"ז הרצוא והשוב ימשיך האור בח"י ברכאן דצלותא. וזה"ע כתובה פנים ואחור, שאי אפשר להמשיך בחינת הארת פנים אלא ע"י הרצוא ושוב בתפלה, הנמשך מהדעת שבבחי' אחור שמתחלק לחו"ג שהן אהוי"ר. וזהו: יאר ה' פניו אתנו[44], היינו שהמשכת הארת פנים נמשך ע"י אתעדל"ת. שישתוקק לזה בתפלה. וזהו: אתנו, וכמו שכתוב במקום אחר:
ג. והנה כתיב: כי עם קשה עורף הוא וסלחת כו'.[45] ויש להבין לכאורה, מה שייכות לבחי' קשה עורף ענין הסליחה שתלה זה בזה, דמשום דקשה עורף ע"כ וסלחת כו'?
אך הענין יובן בהקדים תחלה, ענין קשה עורף מהו. דהנה העורף הוא עומד לנגד המצח ששם הארת הרצון כידוע. והנה בעורף הוא הכח של הרצון בבחי' המנגדו, דהיינו שלא יסבול דבר המנגד לרצונו. והוא בחי' העקשות שלא יוכלו להטותו מרצון לרצון מנגד בשום אופן. וזהו הנק': קשה עורף - שהוא ג"כ בבחי' הרצון שלמעלה מן הדעת.
ובעבודת ה' היינו בחי' הרצון שלא למרוד בו ית', למעלה מן הדעת. וכמו שכתוב במדרש פרשה כי תשא בענין: כי עם קשה עורף הוא - אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבח. דהיינו אף מי שאין דעתו חזק להתבונן בגדולת ה' ולהתפעל מחמת ההתבוננות, הנה מכל מקום מצד הרצון שלמעלה מן הדעת, יוכל כל איש מישראל להיות צעק לבו להוי'[46] על אשר רואה את עצמו בבחי' הסתר פנים מאלקים חיים, ואינו רוצה להיות נפרד מאחדותו שהוא בחי' מנגד לאלקי'.
וכל מי שיודע בעצמו יותר חסרונו ופגמו שפגם ברצון ה' - יצעק לבו יותר להוי' בצר לו מזה שיהי' מנגד לה' כו'. וכמו שכתוב: ויצעקו אל ה' בצר להם.[47] וכן: צעק לבם כו' - שענין צעקה זאת היינו מצד ההסתרה והריחוק.
כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נסתר ממנו אור האלקי בבחי' צמצום והסתר פנים משום שסובר שרחוק ה' ממנו ואינו רואה מעשיו. וכמאמר רז"ל: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.[48] ואינו מתבייש מה' - כי בשעה ההיא הארת אלקים עליו בהסתר פנים כו'.
מה שאין כן לעתיד שעין בעין יראו כו'.[49] ובאו במערות צורים מפני פחד ה' וכו'.[50] ואז יתבייש אדם מלחטוא לה', מפני פחדו יותר מפחד אדם עכשיו כו'.
ונמצא מובן על כל פנים, שהצעקה גם שלא להיות למנגד להרצון העליון הוא ענין הרצון שלמעלה מן הדעת כו'. וזהו שאמר: כי עם קשה עורף הוא, שלא להיות מנגד לרצון העליון כנ"ל, על כן: וסלחת - כי ענין הסליחה הוא החזרת הרצון גם למי שהרגיזו, ורצונו כבר סילק ממנו - ימחול ויסלח לו ויגלה רצונו בו, שאף על פי כן ירצה בו כמקדם.
ואם כן הסליחה אינו אלא התגברות הרצון מלמעלה גם למי שפגם ועבר על רצון העליון. וזה בא מצד אתעדל"ת, בבחי' קשה עורף, להתגבר להיות בחי' התקשרות הרצון לה' לנגד כל מונע זר ממנו גילוי אלקות כנ"ל, וכמ"כ יהי' אתעדל"ע כו'. וד"ל.
והנה בחי' קליפת עמלק הוא בחי' המנגד להתגברות הרצון לה' לעמוד נגד כל מונע כנ"ל, אלא אדרבה הוא בחי' התגברות הרצון לנגד רצון העליון לעשות היפוכו. כמו בחי' תוקף התקשרות הרצון בעניני עולם הזה המסתירים אור אלקי. וגם שיתעורר לבו לפעמים בתשובה - יתגבר מצד בחי' הקשיות עורף לעמוד לנגד התעוררות זו ולבטל אותה כו'. וזהו בחי' עמלק. וכמו שכתוב: את זה לעומת זה עשה אלקים כו'[51].
ולשון: עמלק- כמו: ומלק את ראשו ממול ערפו כו'[52] שהוא בחי' קשיות עורף דקליפה כו' העומדת ממול עורף בבחי' אחוריים דקדושה. ועד"ז: וגיד ברזל ערפך.[53] וזהו ענין: ערפה. וזהו שורש המן האגגי משרש קליפת עמלק שעומד ממול עורף כו'. ולכך הפיל המן הגורל.
כי הנה ענין בחי' גורל הוא בחי' שלמעלה מן הדעת, כי על ידי הדעת בוחר על פי טעם ושכל, ויש בחירה לברור כו'. מה שאין כן כשיפול גורל כו' היינו שמבטל הבחירה שעל פי הדעת אלא יתלה הדבר רק כמו שהוא יפיל הגורל גם שיהי' לנגד הדעת והבחירה כו'. ואם כן בהכרח לומר שתולה הדבר בבחי' שלמעלה מן הדעת. והוא בחי' הרצון שלמעלה מן הדעת.
וכמו בקדושה: ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל א' לה' וגורל א' כו'.[54] וכאשר יפול הגורל כן יהי'. שהוא גם כן ענין ובחי' הרצון שלמעלה מן הדעת. והיינו: והעמיד את שני השעירים לפני ה'[55] - לפני ה' דייקא, ששם אין עוונות מבדילים, וזדונות נעשו כזכיות.
וכך רצה המן בגסות הרוח ובעורף הקשה להגביה את עצמו כנשר, והפיל פור הוא הגורל, היינו כמו שהוא בשורשו למעלה במול עורף, ששרשו מבחי' רצון שלמעלה מן הדעת כו'. ומשם רצה להמשיך רצון עליון להיות שורה גם בהיפך המנגד לקדושה האלקי'.
והענין הוא. כי הנה באמת בחי' עצמיות האור אין סוף נבדל בערך מכל בחי' ההשתלשלו', סובב וממלא כו', וכולא קמיה כלא, כחשיכה כאורה כו', וגם חשך לא יחשיך כו' - מפני העדר תפיסת מקום לגבי בחי' עצמות אור אין סוף, שוה ומשוה אור וחושך כו'. וכענין: שממית בידים תתפש כו'.
ועל כן נאמר: ורבו פשעיך מה תעשה לו.[56] אם צדקת מה תתן לו.[57] - כי אין כל העולמות תופסים מקום כלל כו'. ואם כן לפי זה הי' אור אין סוף מאיר לכל בהשוואה א', כחשיכה כאורה כו', והיה אור האלקי נמשך גם לסט"א המנגד כמו לסט' דקדושה - אחר שגם חושך לא יחשיך, וכחשיכה כאורה ממש כו'. ומה שנעשה אתכפייא ואתהפכא חשוכא לנהורא על ידי ישראל כו', לא היה תופס מקום כלל. כמו שכתוב: אם צדקת מה תתן לו כו'.
אך הנה לזה צריך שימשיכו לאור אין סוף שישרה בסט' דקדושה דוקא. וכמאמר רז"ל: שביקש משה שלא תשרה שכינה בעו"ג. וכמו שכתוב: ונפלינו אני ועמך כו'[58] - מפני שמצד רוממות עצמותו כחשיכה כאורה. וכמאמר רז"ל ע"פ: ארך אפים - ארך אף מבעי ליה. אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים. וכמ"ש מזה בסידור ע"פ: והגדת לבנך כו' בעבור זה כו', בענין בקשת משה: ונפלינו אני ועמך.
וענין בחי' המשכה זאת מהאור א"ס שישכון דוקא בישראל, היינו מארז"ל: נתאוה הקב"ה שיהי' לו דירה בתחתונים. וע"כ: ישראל עלו במחשבה תחלה. וכמאמר במדרש: שבעה דברים קדמו לעולם ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר כו'.
וגם שאף מה שישראל יעשה לו דירה ע"י סור מרע וע"ט, אין זה תופס מקום כלל, משום דקמיה כחשיכה כאורה, ומה שמהפכים חשוכא לנהורא אין זה תופס מקום כלל. כי אם הי' רצון המאציל להפוך חושך הקליפות לאור, הרי הי' ממשיך בחושך מעט אור. וכמו נר א' שדוחה הרבה חושך כו'. אך כך עלה ברצונו שישראל יהפכו חושך לאור, ומזה יקבל עונג. והוא ענין דירתו בתחתונים כידוע.
ומזה יובן הטעם איך שרצה המן להמשיך גם לסט"א מבחי' רצה"ע, מאחר דקמיה כחשיכה כאורה כו', היינו דוקא ע"י בחי' הגורל, להיות תולה בבחי' רצון שלמעלה מן הדעת כנ"ל.
וזהו: ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו' - כי הנה זהו עיקר הנס שנתבטל בחי' הגורל שהפיל המן, ולא נמשך מבחי' רצה"ע שלמעלה מן הדעת לקליפת עמלק, אלא אדרבה נמשך לישראל דוקא ע"י המס"נ שהי' להם בבחי' ביטול שמס"נ באחד.
וזהו עיקר ענין שמחת הימים האלה, מה שנתבטל הפור של המן ונשאר גילוי רצה"ע לצדיקים בלבד. ולכך נקראו הימים האלה פורים ע"ש הגורל הוא הפור שעשה המן ולא שם אחר.
ולכן השמחה הוא ביתר שאת מבכל היו"ט, כמאמר: לבסומי בפוריא עד דלא ידעי בין כו' - כי על כל היו"ט כתיב: רננו צדיקים בהוי' כו'. משא"כ בפורים שנמשך מלמעלה משם הוי', דהיינו מבחי' עצמותו ית', שאע"פ ששם כחשיכה כאורה מ"מ משם נמשך להיות ארור המן וברוך מרדכי כו'.
ופי': לבסומי - היינו ביינה של תורה כו'. ומה שאמר: ע"כ קראו - כי הנה בסמוך אמר: על כל דברי האגרת הזאת כו' - ובוודאי יש הפרש בין: על כן, ובין: על כל כו'. דכ"ן מספרו ע', כדפרש"י (בתילים סי' צ"א יב) ע"פ: למנות ימינו כן הודע. וכ"ל מספרו חמשים.
והיינו כידוע דלפעמים הז' מדות כלולים מיו"ד, ולפעמים הם כלולים מז'. וענין: ימי שנותינו בהם שבעים שנה - זהו נגד ז' מדות שהם כלולים מיו"ד, כמ"ש בזח"א פרשה ויחי דרי"ז ע"ב. ואפ"ל כי זה שיהיו כלולים מיו"ד נמשך מצד המשכות אור החכמה בהם שהחכמה הוא בחי' יו"ד כו'.
וזהו שאמר ראב"ע: הריני כבן שבעים שנה כו'.
דהנה המגלה נקראת: אגרת ולא נקראת ספר, רק לפעמים אמר: נכתב בספר[59]. והענין הוא, כי הנה ארז"ל: קיימו וקבלו - קיימו מה שכבר קיבלו במ"ת: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות[60] במ"ת.
דהנה במ"ת אמרו: נעשה ונשמע, ג"כ בבחי' הרצון שלמעלה מן הבחירה שע"פ הטעם ודעת, שהרי עדיין לא שמעו ואמרו נעשה ואח"כ נשמע. כידוע בביאור המאמר: מי גילה רז זה לבני.
אך זה לא היה אצלם מצד מס"נ אלא מצד שורש נשמתם: כי חלק הוי' עמו[61]. ואמנם בזמן אחשורוש קבלו זה במס"נ. ולכך קיימו אז מה שקיבלו כבר במ"ת.
אבל מ"מ יש הפרש שבזמן מ"ת מפני שהי' גילוי אלקות ג"כ מבחי' רצון עצמי של המאציל כו', ע"כ זכו לקבל התורה להיות לקביעות לעולם. והיינו שהתורה נקרא: ספר - עד"מ הספר שכותבין להתקיים בנצחה בלתי ביטול אפי' אות א'. וכמ"ש בספר יצירה: וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וסופר וסיפור.
אך המגילה לא נקראת ספר לקיום נצחי אלא נקראת אגרת. ועד"מ האגרת שאינה אלא לפי שעה לקרותו בלבד ואחר הקריאה קורעו או משליכו ואין צריך לו כו', כך מגלת אסתר הגם שקיימו בה כמו שהחלו לעשות במ"ת, אבל לא היה בחי' קיום זה רק לפי שעה.
והיינו מפני שלא היה בהם בחי' גילוי אלקות מלמעלה מבחי' רצה"ע רק מצד מס"נ, וכשעבר הזמן של מס"נ נסתלק ההארה כו'. ולכך נקרא אגרת ולא נקרא ספר כמו ס"ת. ובכהאריז"ל: אגרת נקרא המל' כו' והוא כאגרת נשלחת מעולם לעולם, לעשות רצון המאציל בסוד: לכי ומעטי את עצמך עכ"ל. (וע' בפע"ח שער הפורים פ"ה) וזהו פי': על כל דברי האגרת הזאת[62].
ולפעמים נקראת ספר, מפני שיש בה בהעלם כל אותו בחי' גילוי אלקות שהיה בזמן מ"ת מטעם הנ"ל. וזהו רמז שקיימו מה שכבר קיבלו כו'. ומה שאמר כאן דברי רז"ל: שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות כו'.
וזהו ג"כ: ע"כ קראו לימים האלה פורים על כן על כל דברי האגרת כו'. על כן - קאי בזמן מ"ת שהחלו לעשות, ועל כל - קאי עכשיו כשקיימו מה שכבר קיבלו כו'. ומה שאמר כאן: כן, וכאן: כל - מובן לי"ח.
וכמש"ל, דענין: כן - היינו כאשר השבעה מדות כלולים מיו"ד הם שבעים גימט' כן. וזהו ענין מתן תורה, דאורייתא מחכמה נפקת, וכתיב בה: חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה[63]. כמ"ש במד"ר ר"פ שמיני, א"כ אז השבעה כלולים מיו"ד שהוא החכמה כו'.
ועל כל - קאי עכשיו, דהיינו: על כל דברי האגרת הזאת. וכמ"ש במ"א ע"פ: לסוסתי ברכבי[64] בפי': כי כל בשמים ובארץ[65]. וע"פ: עיני כל אליך ישברו[66]. וא"כ: על כן על כל - היינו כשהשבע מדות מאיר בהם חכמה ובינה.
גם אפ"ל להפך דבחי': על כל - זהו במ"ת, כי במ"ת נאמר: כל, היינו: כל אשר דבר ה' נעשה[67]. ובימי הפורים שאז דייקא: קיימו את אשר החלו לעשות זהו: כן - אשר: כן - הוא ענין קבלת דברים שקיימו מה שכבר אמרו: כל אשר דבר ה' נעשה: