רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך[1].
הנה לכאורה אינו מובן איך שייך לומר שתהא התורה מזון או רפואה לטבורו של אדם, וכי מה ענין יש לטבור דוקא עם מזון התורה כו'?
אך הנה כתי: שררך אגן הסהר כו'[2]. דהנה יש ב' מדרגות באכילה: הא', הנק' אכילה חיצוניות. והב', הנק' אכילה פנימיות.
האכילה החיצוניות הוא כמו האכילה שלנו, שהמאכל מגושם ובא לתוך הפה בתחלה והוא שלם בגסות עדיין, והשיניים טוחנות אותו. ואח"כ יורד לקיבה להתבשל ונברר עוד בירור יותר פנימי ונבדל ממנו החיצוניות והוא הפסולת ויוצא לחוץ והפנימי' שבו בא בבירורי' מחדש להתהפך לדם, תחלה בכבד ומן הכבד עולה בבירור יותר פנימי ונעש' רוחני יותר בדם שבלב, ואח"כ עולה למוח ונעשה חיות רוחני יותר, ואז נשלם רוחניותו. וחוזר ונמשך ללב ואיברי הגוף להחיותם ולחזקם כו'.
ונמצא זאת האכילה נק': אכילה חיצוניות מב' טעמים: הא' מצד גופו של מאכל שצריך כמה בירורים עד שיהי' לחיות ולמזון לנפש שבגוף כנ"ל. והב' מצד סדר הדרגת האכילה: שבאה בפה תחלה ומן הפה לקיבה וחוזר ונשלח מכלי אל כלי להתברר כו'.
והב', הנק' אכילה פנימי', הוא האכילה שהולד אוכל בהיותו במעי אמו: שאוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה. כידוע בדבריהם ז"ל שהולד במעי אמו מקופל וראשו בין ברכיו כו' וטבורו פתוח ופיו סתום וכשנולד נפתח הסתום ונסתם הפתוח שטבורו נסתם ופיו נפתח.
והנה אחר שפיו סתום במעי אמו, אין המאכל בא דרך הפה כלל אלא דרך הטבור הפתוח הוא אוכל כמו שבהולדו אוכל בפה כו', ומקבל כל מה שאוכלת אמו בטבורו, כי העובר ירך אמו הוא כא' משאר איבריה. והמאכל הזה שבא בטבורו הפתוח אינו מאכל גשמי. שהרי בהכרח שיבא לקיבה תחלה להתבשל ומשם יוצא ונמשך בטבורו רוחניות המאכל המבורר בתכלית. ולא עפ"י סדר הדרגה הוא, אלא מיד שנכנס לקיבה חולקת המובחר והדק שבו ונכנס לטבור הולד וזנו ומפרנסו בזה. ולא שהמאכל הגס נכנס בטבורו, שהרי גם כשיולד ויהי' בן שנה לא יוכלו בני מיעיו לקבל מאכל גס, אלא רק יניקת חלב כידוע.
אלא רוחניות המאכל היותר פנימי כמו שהוא אחר שמתברר אחר כל הבירורי' נכנס לטבורו. ובזה הוא כל עיקר גידולו בט' חדשים. ולהיות בו גידול המשכות מוחין ומדות הכל ממוחין ומדות של אמו ממש, אחר שאינו אוכל רק מה שאמו אוכלת, א"כ כל המוחין ומדות שניתוספים באמו ע"י המאכל שאוכלת אחר שמתברר בתכלית כנ"ל כמ"כ הם בולד ממה שהוא אוכל דרך פי טבורו כו'.
וע"כ נק' אכילה זו אכילה פנימי', כלומר שאוכל הפנימי' מיד, ובא בהדרגה ג"כ בטבורו בבחי' פנימי' ולא דרך הפה כו'. וד"ל.
והנמשל מזה יובן למשכיל, למעלה בבחי' עבור דז"א במעי אמו, בחי' אימא עילאה: אוכל מה שאמו אוכלת כו' - אז מזון שלו מחכמה שבתורה בבחי' אכילה פנימי', והרי הוא אז בהשוואה לבחי' פנימי' בינה, הנק': יובלא עילאה, אחר שאוכל מה שאוכלת ממש בטבורו כו'. דהיינו בבחי' מוחין דאימא הפנימית, וכמשל הנ"ל.
וזהו: רפאות תהי לשרך - שהוא טבורך דוקא. כי בטבורו נכנס כל פנימי' התורה כמו שהיא אחר כל הבירורים כו'. (והיינו שארז"ל: דמלמדין אותו כל התורה בהיותו במעי אמו דוקא כו').
אבל בבחי' לידה, כבר נפתח הסתום ונסתם הפתוח והמאכל בא דרך הפה ולא דרך הטבור כו'. ואז הוא מקבל בחי' אכילה חיצוניות כמו אכילה שלנו. והוא כמו המאכל שצריך כמה בירורים כו'.
כך כתיב: לכו לחמו בלחמי - שהתורה נק' לחם כלחם הגשמי, וצריך בירור בל"ב שיניים תחלה ואח"כ באצטומכא כו'. וע"ז נאמר: ואשים דברי בפיך[3] שמקבל דרך הפה ואין לומר בזה: רפאות תהי לשרך כו'. וד"ל.
וגם מ"ש: ושקוי לעצמותיך - הוא ג"כ מטעם הנ"ל, לפי שהעצמות מן האב כידוע, שהוא בחי' אור אבא פנימי' החכמה הגנוז בתורה, ונעשה שקוי לעצמות להיות כמוחין שבעצמות, תוספת לחלוחית המים מיסוד המים שבמוח בתמידות כו', וד"ל.
וזהו שרמזו רז"ל בענין זה קצת והוא במה שאמר: (לפני) ר"ע על כל כוס וכוס חמרא וחיי לפום רבנן[4] - פי' חמרא הוא בחי': יין המשמח אלקים - והוא המתקת שם אלקים דבינה שהוא בבחי' הפנימי', והוא המאכל שאוכלת כנ"ל. שנכנס יין יצא סוד - דהיינו שיוצא בחי' סוד דפנימי' אימא ונמשך מן ההעלם לגילוי להיות למזון גשמי דרך הפה ג"כ להיות: ואת דברי שמתי בפיך גם מפנימי' התורה שבאימא עילאה כו'. והיינו: חמרא וחיי לפום רבנן - להיות מקבלים גם בפה מחמרא וחיי זה שהוא בחי' הפנימי' שנק' כי נכנס יין יצא סוד. וד"ל:
(ופי': חיי - היא התורה הפנימי' שנק' חיים. כמ"ש: חיים שאל ממך כו'[5] וכמאמר מאן בעי חיי כו'[6] כמבואר בכמה מקומות בכתוב שאריכות ימים נאמר בתורה דוקא, כמ"ש: אורך ימים בימינה כו'[7] כי היא חייך ואורך ימיך כו'[8] והרבה כאלה, וד"ל):