Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5 Audio part 6 Video part 7
להבין שרשי הדברים הנ"ל ע"פ קחו מאתכם תרומה לה'[1].
הנה פירש: ארוממך אלקי המלך[2] הנ"ל[3] - יובן בהקדים להבין ההפרש בין בחי' מלכות לשאר המדות דאצי'. דהנה כל המדות והספירות הנה בחי' אור ושפע הנשפע מהם הוא בא בבחי' עילה ועלול, דהיינו שיש למקבל הנק' עלול ערך אל המשפיע. כמו עד"מ מדת החסד, שטבע מדה זו להשפיע למקבל, הנה המקבל זה החסד, מקבל ממהות מדת חסד של המשפיע, והחסד נשפע לפי ערך המקבל, וא"כ יש להם ערך זה אל זה. וכיוצא בזה בכל המדות.
אבל בבחי' מדת המלכות, הנה עיקר השפע הנמשך ממדה זאת למקבלים אינה באה דרך עילה ועלול אלא ההשפעה ממדה זו באה בבחי' ההתנשאות והרוממות בערך, נבדל מהמקבל. ובחי' הרוממות וההתנשאות הזאת היא עיקר שפע וחיות המקבלים, ובזאת ההתנשאות עיקר קיום מעמדם, כי: אלמלא מוראה של מלכות כו'[4].
וכיוצא בזה למעלה, הנה בחי' מלכות דאצילות הוא נבדל בדבר זה משאר הספירות דאצילות, שמכולם נשפע בבחי' עילה ועלול, והיינו באצילות, כדפירש באג"ה ד"ה איהו וחיוהי. אבל בחי' מדת מלכות המחיה כל העולמות בי"ע מאין ליש, הנה השפעת אורו באה בבחי' הרוממות וההתנשאות. וכמ"ש: המלך המרומם המתנשא כו'. ובזאת עיקר חיות וקיום כל העולמות.
(וכמ"ש מזה ג"כ בדרוש מזוזה מימין: שבחי' מלכות הוא בחי' התנשאות והסתלקות שלא יאיר ויתגלה אלא בחי' שם בלבד. וכן נתבאר בדרוש ע"פ: מי מנה בענין והים עומד עליהם מלמעלה)
וזהו פי': ארוממך - בחי' הרוממות וההתנשאות דבחי' מלכות להיות נקרא: אלוקי - להחיות מאין ליש, היינו בחי': המלך כו', וד"ל.
אך הנה זהו בחי' פנימית מדת מלכות. אבל בחי' חיצוניות מדה זו יורד להאיר למטה בבי"ע בבחי' עילה ועלול דוקא, ונק' בחי' ממכ"ע[5] לכאו"א[6] לפום שעו"ד[7] כנ"ל.
(גם בהביאור ע"פ: שחורה אני ונאוה נתבאר: שיש בבחי' מל' דאצי' ב' בחי' כו')
והענין הוא כידוע דבחי' מלכות דאצילות נעשה בחי' עתיק לבריאה כו'. וכן מבחי' מלכות דבריאה נעשה בחי' עתיק ליצירה עד סוף העשייה כו'. ונמצא יורד האור ומשתלשל בבחי' עילה ועלול בכל עולם לפי ערכו עד סוף העשייה כו'.
ויובן זה עד"מ הדיבור שהוא בחי' ממוצע בין הרב לתלמיד, שע"י הדיבור של הרב יוכל התלמיד להבין ולהשכיל כל השכל של הרב. הגם שאין ערוך לתלמיד עם הרב בעצם החכמה אך בשכל זה הנשפע מרב לתלמיד יש ערך לתלמיד עמו בהיותו מבין ע"י הדיבור כמו שמבין הרב את השכל הנשפע על ידו, שמתחלקת השפע בדיבור לכל מקבל לפי ערכו, לזה במיעוט ולזה בהתרחבות לכל חד לפום שעו"ד כו'.
וכן עד"מ גזירת מלך ב"ו לאנשי מדינתו הנה פקודתו מובן לכל אחד ואחד לפי שיעור השגתו. הגם שרוממות המלך נבדל בערך מכולם אבל דברי פקודתו מובנים ומושגים בערך ויחוס למקבלים כו'.
וז"ש דבר מלך שלטון[8] מפני שהוא בחי' חיצוניות מדת המלכות לגזור אומר על המדינה ונקרא: דבר מלך משא"כ בחי' עצם רוממותו שהוא נבדל בערך כנ"ל.
ובכל זה יובן למעלה בבחי' מלכות דאצילות שנעשה בחי' עתיק לבריאה כו'. וע"ד זה הולך ומשתלשל עד סוף העשייה שזהו בחי' דיבור העליון, כמ"ש: דבר מלך שלטון.
וז"ש: מלכותך מלכות כל עולמים[9] - עד סוף העשייה להחיות בבחי' דבור זה לכל חד לפום שיעורא דיליה. והוא הנק' בחי': ממכ"ע - שיורד האור והחיות לכל נברא בפרט באופן פרטי לפום שיעורא דיליה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין וכנ"ל.
(וכמ"ש במ"א ע"פ: ועתה יגדל נא[10] בענין כאשר דברת לאמר - שמלכות דאצילות נעשה כחב"ד לבריאה. וכן נתבאר ע"פ: השמים כסאי[11]בפי': מבין דבר מתוך דבר. תוך דבר - היינו ממכ"ע, דבר - היינו עצם בחי' המלכות שהוא בחי' סוכ"ע, כמש"כ)
וזהו ג"כ שרש ענין: לחם אבירים אכל איש[12] - לחם שמלאכי השרת אוכלין שהוא המן כדאיתא ביומא דע"ה ע"ב. דהנה בחי' מלכות דאצילות שנעשה עתיק לבריאה כנ"ל, הנה בחי' עתיק הזה היינו בחי' עונג אלקי הנמשך מבחי' טל העליון ויורד למטה עד שהנשמות ומלאכים מתענגים ג"כ ממנו בהשגות אלקי שמשיגים.
והשגה זו בעונג זה נמשל למזון ומאכל כו' שהמזון ישיב את הנפש ויחיה אותה בתוס' אור וחיות ונבלע ונכלל בנפש כו'. כך בחי' עונג העליון שנהנין בהשגות אלקות נבלע עונג זה בנשמות ונעשה להם כמזון וחיות ממש. וע"ד שאנו אומרים: ישבעו ויתענגו כו'[13]. והרי זה כמו בחי' המן שהיה נבלע באיברים הגשמיים.
כך כתיב: כי טל אורות טליך[14] מבחי: טלא דבדולחא דנטיף מעתיקא, ויורד לנשמות ולמלאכים להיות להם למזון כו'. וזה האור נבלע בהם בבחי' פנימיות דהיינו בהשגה דוקא, ואח"כ נולד להם בחי' התפעלות והשגה זו לכל חד לפום שיעורא דיליה.
כמו מיכאל מתפעל באהבה, ותחתיו רבבות אלפים מדריגות. כי הרי נחלק בחי' החסד ליו"ד, ומיו"ד ליו"ד כו'. וכן במדת הפחד בגבריאל כו'. וכל אחד ואחד לפי השגתו כך מתפעל.
וזהו הנק': שיר, שהמלאכים אומרים בכל יום. וכמאמרז"ל: כל בעלי השיר יוצאין בשיר[15] - פירוש יוצאין מהכלי שלהם מגודל ההתפעלות ע"י השגתם בעונג נפלא כו'. והשיר הוא מלמטה למעלה בבחי' העלאה, ודוקא בכל א' ואחד לפי מדרגת השגתו כך אומר שירה כו'. (כמ"ש מזה ע"פ: ושם אחיו יובל, וע"פ: צו את בנ"י כו' את הכבש האחד).
וכ"ז מבחי' ממכ"ע, דהיינו בחי' מלכות דאצי' שנעשה ע"י[16] לבריא' כו'.
וכמ"כ יובן גם בעולם האצי', שיש שם ג"כ בחי' ממלא עד"ז, אך שהוא יותר עליון. דהיינו בחי' הארת הקו וחוט שמאיר מאא"ס אחר הצמצום. ובכל הע"ס דאצילות בכל אחד ואחד לפי ערך דוקא, כנ"ל בבחי' מלכות דאצילות בבי"ע. וגם שם נמשך מבחי' טל העליון הנקרא טלא דבדולחא המלובש במוחא סתימאה כו'.
והיינו מבחי' מלכות דא"ס כשיורד להיות בחי' עתיק באצילות. ובחי' עתיק דאצילות מאיר בכל האצילות בבחי' ממלא כדמיון המן שנבלע באיברים. כך בכל פרטי אורות וכלים דאצילות שנמשך הטל מבחי' עונג העליון שנק' עתיק דאצילות כו'. ונזכר מזה במ"א ע"פ: ויאמר משה אכלוהו היום.
ומשה שאמר: לחם לא אכלתי כו'[17] - היינו שלא אכל לחם גשמי אלא מבחי' מן זה שנבלע באיברים. וכמ"ש: לחם אבירים כו'[18]
(ובספרי הקבלה בספר ציוני פ' בשלח ע"פ הנני ממטיר לכם לחם מן השמים: מה שפירש בפלוגתא דרע"ק ור' ישמעאל ביומא שם)
עכ"פ תוכן הענין: כדי להבין פירוש: ארוממך, יש להקדים ההפרש בין בחי' מלכות לשאר המדות דאצילות. שמכל המדות להיכן שנמשך השפע מהם הוא נמשך דרך קירוב עילה ועלול. אבל מדת המלכות הוא בחי' רוממות והתנשאות ונמשך ממנה השפע לא ע"ד עילה ועלול. ולכן הבריאה יש מאין נמשך ממדת מלכותו יתברך. אך זהו עצמיות מדת המלכות אבל חיצוניות והארה ממדה זו יורד להאיר בבחי' פנימיות, ע"ד עילה ועלול. ונקרא כח הפועל בנפעל. וזהו עד"מ ענין: דבר מלך שלטון. זהו מבחי' מלכות דאצילות מה שנעשית עתיק לבריאה. ויובן זה ע"ד ענין המן שהיה נמשך ברדת הטל. בחי' טלא דנטיף מעתיקא. והוא נמשך בבחי' פנימית. ונקרא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו - כי הטל הוא בחי': טל אורות טליך כו':
ב. וכל זה בחי' ממכ"ע באצילו' ובבי"ע, אך בחי' סובב באצילו' ובבי"ע, היינו בחי' הארת אור מקיף שאינו מתלבש תוך כל עלמין כידוע. ואין הפי' שאינו מתלבש כלל אלא שהוא מתלבש בבחי' העלם כנ"ל.
והענין הוא כמ"ש בע"ח, דגם בחי' אור מקיף הוא בא לידי חיות להחיות בבחי' גילוי אור כמו הא"פ. וכמ"ש שם בענין צמצום הכלים: דא"פ מצחצח מבפנים והא"מ מבחוץ כו'. וכמ"ש מזה בהביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות. וגם בכמה מקומות בע"ח מבואר שהאו"מ ג"כ מחיה. אך ורק שבחי' מקיף הוא מחיה בהעלם.
וענין החיות בהעלם ידוע בפירוש הפסוק: את השמים ואת הארץ אני מלא[19] - אני מבחי' עצמיות אלקות. ולפעמים נאמר: מכה"כ[20] - שאינו אלא בחי' זיו בלבד?
אך הנה בחי' סוכ"ע מחי' כל העולמות בהשוואה אחת בלתי חילוק מדריגות כלל, והיינו בבחי' הרוממות וההתנשאות כנ"ל. שהוא בחי' פנימית מלכות דאצילות שאינו נעשה עדיין בחי' מקור לבי"ע. וכמ"ש: המלך המרומם כו'. ובבחי' הרוממות הכל שוין כקטן כגדול. וז"ש: אני מלא - בשמים ובארץ בהשוואה אחת.
(ע' מזה בסידור ח"ב סד"ה להבין המאמר כד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כו'. וע' מזה בהביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות)
אך שאין חיות זה בא בהתלבשות בתוך כל נברא בפרט כמו בחי' ממלא.
וכמ"כ יובן בחי' סובב כזה גם בעולם האצילות. והיינו בחי' מלכות דא"ס עצמו קודם שנתצמצם להיות עתיק לאצילות שהוא ע"י בחי' הארת הקו וחוט שאחר הצמצום כו'. והרי בחי' מלכות דא"ס הוא מאיר בהשוואה לכל ההשתלשלות דאבי"ע.
וכמ"ש בע"ח דהאור א"ס הוא ממלא כל החלל כו' וגם לאחר הצמצום הנקרא מקום פנוי באמצעותן הנה בחי' אא"ס שלפני הצמצום נקרא בחי' סובב להקיף כל החלל בהשוואה אחת כנודע, וד"ל.
ובכל זה מובן יותר פירוש: ארוממך אלקי המלך - דפי': ארוממך - קאי על הרוממות דסוכ"ע, בין באצילות בין בבי"ע. ובאצילות היינו בחי' מלכות דא"ס עצמה, ובבי"ע היינו בחי' מלכות דאצילות עצמה, קודם שיורד האור להתצמצם בבחי' ממלא כנ"ל, שמאיר לכל ההשתלשלות בהשוואה אחת כנ"ל.
וזהו: ארוממך אלקי המלך - פי' מה שארוממך אלקי בבחי' הרוממות וההתנשאות להיות בחי' סובב, היינו בבחי' המלך שהוא בחי' פנימית מדת המלכות, ולא בחי' חיצוניות שבה. כי בחי' חיצוניות שבה יורד להאיר למטה בבי"ע בבחי' ממלא כנ"ל. וכמ"כ באצילות היינו בחי' הארת הקו שאחר הצמצום שמאיר בכל האצילות בבחי' ממלא כנ"ל.
(והנה מענין: ארוממך אלקי המלך, בזח"ב פ' וארא דכ"ח סע"ב מפרשו על עליות ורוממות המל' להתחבר בז"א. וכן בסידור ע"פ ארוממך אלקי המלך מפרש ג"כ רוממות המלכות להתחבר כללות המל' להמשיך בה הארת הכתר שהוא מלכות דא"ס ואינו בחשבון עשר ספירות כו'. וזהו ע"ד שנתבאר ע"פ ועתה יגדל נא כח אד'. דלשם פי' כי אד' זהו בחי' מלכות, וכח אדני זהו ההמשכה מבחי' כתר אריך אנפין.
ויובן זה עוד עפמ"ש ע"פ קול דודי הנה זה בא, בענין מלכותך. ועפמ"ש ענין: רמה קרני בהביאור ע"פ: זכור את יום השבת לקדשו דרוש השני. וע' בפרדס ערך רם וערך ירום. ובזח"א וישב קפ"א ע"ב ע"פ ירום ונשא כו'. ובמק"מ שם.
ואין זה סותר למ"ש בזהר וארא. כי המשכת הכתר במלכות בא ע"י ז"א, כמ"ש בזח"ב פ' תרומה דקמ"ו סע"ב ובמק"מ שם. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה כי אתה נרי.
ולכאורה כאן מפרש בענין אחר דפי': ארוממך אלקי המלך - רוממות זו היינו מצד עצמיות המל' שהוא בחי' סוכ"ע דבי"ע. זהו ענין הרוממות.
ויש גילוי לפירוש זה ממ"ש בירושלמי רפ"ט דברכות: כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. א"ר תנחומא אנא אמרת טעמא ארוממך אלקי המלך. ופירש וסמוך לו: ואברכה שמך לעולם ועד. א"כ פירש ארוממך זהו ענין הזכרת מלכות בהברכה. והיינו רוממות המלכות מצד עצם.
אך עכ"ז יש לחבר ב' הפירושים. דעם היות שהמלכות מצד עצם הוא בחי' רוממות' ונק' סוכ"ע לגבי בי"ע. עכ"ז שייך ארוממך להעלותה ולחברה בעצמות האור א"ס המלובש באצילות שהיא למעלה גם מבחי' סובב לבי"ע. וע' בזוהר ויגש דף ר"ו ע"ב ע"פ: כי הנה המלכים נועדו[21].)[22]
והנה ע"י: ארוממך אלקי המלך נמשך אח"כ: ואברכה שמך לעולם ועד. וזהו כענין ב' בחי' תרומה שיתבאר כאן:
קיצור: וכל זה בחי' ממכ"ע אבל בחי' סוכ"ע, היינו עצם מדת מלכות, שמחיה בבחי' מקיף - שמזה שהוא יתברך מרומם ומתנשא עליהם מזה גופא נמשך להם ההתהוות, והיינו בחי' אור מקיף, שהמקיף ג"כ מחיה. וזהו ענין: ארוממך. ועל בחי' ממכ"ע נאמר: ואברכה שמך. ובזהר פי' ארוממך לרומם כללות המלכות ע"ד: ועתה יגדל נא כח אד'[23], וע"ד: עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. ועמ"ש ע"פ: מי כה' אלקינו המגביהי לשבת כו'[24]. וע' במד"ר פ' בשלח ר"פ כ"ג ע"פ: נכון כסאך מאז[25]:
ג. והנה כל בחי' העלאת מ"ן, לעורר למעלה להיות בחי' גילוי בחי' סובב בממלא, בין באצילות בין בבי"ע, הכל תלוי בישראל, שהן מעלין מ"ן להיות: ארוממך אלקי המלך, ע"ד הנ"ל. (ועיין במד"ר תחלת רות ע"פ: שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי[26]).
והנה יש ב' מיני העלאות מ"ן. הא' לבחי' ממכ"ע שהוא בחי' התיקון. והב' לבחי' התהו שהוא בחי' סובב כו'. והעלאת מ"ן לבחי' התיקון משונה מבחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו.
דהנה כל עיקר בחי' התיקון - היינו ענין ריבוי הכלים לאורות, היינו ממש בחי' ממלא שכל א' מקבל לפי מדרגתו. ובזה יש רבוא רבבות מדרגות חלוקות, ונמצא יש ריבוי כלים מכלים שונים לבחי' גילוי האור.
ובחי' העלאת מ"ן לבחי' התיקון לעשות ריבוי הכלים. הנה הוא בא מצד בחי' הבירורים דרפ"ח ניצוצים דתהו שנפל בשבה"כ בעולם הבריאה כו'. וענין העלאת הניצוצות מבי"ע הוא להעלותם למעלה להיות מהם בחי' כלי ומכון לשכון בהם גילוי אור א"ס.
והיינו כל ענין תורה ומצות שנתלבשים בדברים גשמיים דנוגה שנפלו בשבירה כו'. וכאשר נעשה מהם בחי' כלי לגילוי אלקות, כמו במצות תפילין מקלף בהמה, ובתבואות מתרומות ומעשרות, וכיוצא בזה בכל המצות שנתלבשו בדצ"ח דנוגה דעשייה.
והוא הנק' בחי' העלאת מ"ן לבחי' התיקון. להיות ידוע דרמ"ח פקודין נק' רמ"ח איברי' דמלכא, ופי' אבר היינו בחי' כלי לאור כנודע. ונמצא נעשה מבירורים דרפ"ח, בחי' ריבוי כלים לאורות עליונים, שזהו הנק' בחי' התיקון כנ"ל, והוא בחי' ממלא כנ"ל.
(ופי' שע"י עשיית הכלים, ממילא נמשך האור לתוך הכלי. וכמ"ש מזה ע"פ כי תשמע בקול ושם פ"ג. כי הנה במצות יש ב' בחי': כי המצות הם רמ"ח איברים הממשיכים החיות של הנפש. הב' שהם כלים לאור הנאחז ודולק שם כו'. הרי מבואר שע"י היותם בחי' איברים הם ממשיכות חיות של הנפש. וזהו עד"מ כשמתגדל כח הראש ע"י שהתינוק הולך וגדול אז לפי ערך גדלות המוח מאיר בו אור השכל. וכן כח הראיה נמשך ומאיר בהעין כו'. נמצא הגדלת הכלי גורם המשכת ריבוי האור. וכן נתבאר בת"א בהביאור ע"פ: וקבל היהודים[27] בענין שהקדימו נעשה לנשמע שנתבאר ג"כ שהמצות שהן הכלים הם הגורמים שיבואו האורות ויתפשטו בהכלים כו' ע"ש. וע' מזה ג"כ בבה"ז פ' בלק ע"פ המאמר דקצ"א ע"א ע"פ: שחורה אני ונאוה[28])
וע"ד דוגמא, הנה גם בבחי' העלאת מ"ן באהבה מלמטה למעלה כמו בפסוק: ואהבת כו' מתעורר מלמעלה למטה בחי' אור אהבה העליונה, שהוא בחי' אור חסד עליון שיומשך בריבוי כלים כו'. וז"ש: אהבתי אתכם אמר הוי'[29] (ע' מזה ע"פ ולא אבה בהביאור פ"ב) וכיוצא בזה במדות אחרות, הכל נמשך האור בריבוי הכלים מחמת העלאת מ"ן מלמטה.
והוא ג"כ שורש ענין ספירת העומר, באמרו: היום יום א' כו' - פי' היום יום בחי' גילוי המשכת אור מלמעלמ"ט. כי יום בגימטריא אל הוי' כו' כמ"ש בפע"ח בכוונות הספירות.
והענין הוא, כי העומר מן השעורים בחי' מאכל בהמה, היינו בחי' רפ"ח ניצוצים שנפלו בנוגה ומתבררים ומתהפכים מחשך לאור, והוא בחי' שם ב"ן המתברר כנודע.
ואחר שנתהפך חושך לאור אז נעשה בחי' כלי לאור ושוכן בו גילוי אא"ס כו'. והיינו בחי' אתהפכא הנ"ל, שהוא בימי הספירה להפוך המדות הרעות מן הקצה כו', שזהו הנק' בחי' העלאת מ"ן מבירורים דרפ"ח כו', כדי להיות מזה בחי' התיקון בריבוי הכלים כו'.
ואחר תשלום כל הכלים לאורו* אז דוקא מתגלה אור הכתר. (ע' בהביאור ע"פ: אני ישנה ולבי ער ושם פ"ב בענין: פתחי לי) והיינו בשבועות שאז זמן מתן תורה שהוא בבחי' הכתר. וכידוע דתר"ך מצות הן תר"ך עמודי אור שבכתר כו'.
וענין בחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו
(הנה תהו הוא בחי' סוכ"ע, קאי על ספירת הכתר. כי הנה בפרדס בעה"כ ערך תהו וז"ל: הבינה נק' תהו כו', כמ"ש בספר הבהיר: דבר המתהא את בני האדם כו' כהיולי שהוא דבר שאין לו צורה והוא קודם אל המציאות הצורה כו', וזהו הבינה הקודמת אל מציאות הגילוי כו'.
וכ"כ בע"ח שמ"א פ"ג בשם הרמב"ן ע"פ: והארץ היתה תהו[30], ובשם ספר הבהיר בפירוש הפסוק: מאפס ותהו נחשבו[31] בישעי' סי' מ' י"ז וז"ל: והענין כי הא"ס נקרא אפס כי אין בו שום תפיסה כו' ואחריו יצא התהו והוא הכתר כו'. כי הנה כתר הוא דוגמת החומר הקדום הנק' היולי שיש בו שרש כל הד' יסודות בכח ולא בפועל, ולכן נק': תהו כי הוא מתהה מחשבות בני אדם כו' ע"ש. וזהו ע"ד ענין שתוק כך עלה במחשבה[32]. עיין ביאור כי על כל כבוד חופה פ"ב.
עכ"פ מדבריהם מובן שיש תהו דקדושה, והוא בחי' אין מה שאינו מושג. והיינו הכתר כי: החכמה מאין תמצא, יש מאין. וע"פ דברי הע"ח י"ל כי אפס ותהו הם ב' הבחי' שבכתר, הבחי' התחתונה שבמאציל שהוא בחי' עתיק נקרא אפס, ובחי' א"א שרש הנאצלים נקרא תהו.
ועמ"ש במ"א בענין: ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב - דהיינו ג"ע. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח - שבימות המשיח יהיה הארה מבחי' אפס שלמעלה מבחי' אין כו'. וזהו כאין וכאפס ישעי' מ"א י"ב[33]
ובמא"א אות א' סעי' ס"ד אין נק' א"א כו'. וסעיף קי"א אפס נק' הא"ס. וגם לפמ"ש בפרדס דהבינה נק' תהו, היינו כי בינה היא כתר לז"א ונקראת ג"כ: הוא דא עתיקא. ועמ"ש מזה בסוף הביאור דמזוזה מימין ונ"ח משמאל)
היינו במצות אכילת מצה בשבוע הא' דימי הספירה, שצ"ל קודם העלאת מ"ן דתיקון.
והענין הוא, כי בחי' מצה שאין לה טעם ואין בה בחי' הגבהה והתנשאות כשאור כנ"ל - הוא בחי' מוחין דאבא, רק שהוא מלובש בבחי' הקטנות כמ"ש בפע"ח.
וביאור הדבר ידוע ע"ד שארז"ל: אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן[34] - פי': יודע לקרות אבא, בלא הבנת שכל וטעם אך מ"מ יודע לקרות כאלו מבין כו'. והיינו מפני שבחי' מוחין דאבא נכנסים בו בהיותו טועם טעם דגן מפני שהחטה בבחי' חכמה כידוע. וכמאמרז"ל: עה"ד חטה היתה כו'. רק שהלבשת מוחין דאבא אצלו רק בבחי' הקטנות עדיין.
וכך בבחי' מצה שנק': לחם עני, יש בה מבחי' מוחין דאבא אלא שמלובש בבחי' הקטנות, ולכך נקרא לחם עני כו'. ועמ"ש מזה בסידור ע"פ: והגדת לבנך ביום ההוא. וכן מבואר ע"פ: ששת ימים תאכל מצות.
והיינו כי בגלות מצרים היו ישראל בתכלית הקטנות. וכמ"ש: ואעבור עליך ואראך כו'[35] - כי היו בכור הברזל במ"ט שערי טומאה דמצרים, בבחי' אחוריים דאלקים אחרים כו' עד שנגלה עליהם מלך כו'. דהיינו בבחי' דילוג גדול שלא בהדרגה כלל. לכך נק' בשם פסח ע"ש בחי' הדילוג מפני שפסח ה' על הפתח כו'. דהיינו שנמשכו בחי' המוחין שלא כסדר בהדרגה אלא בבחי' דילוג גדול כמ"ש בפע"ח.
והיינו ענין הלבשת בחי' מוחין דאבא בבחי' הקטנות, שהוא ענין המצה כנ"ל. לכך אין בה טעם מורגש ולא בחי' התנשאות כו'. והיינו בחי' אתכפייא כנ"ל שהוא בחי' ביטול רצון בלבד בבחי' הקטנות. ועי"ז מתלבש ושורה מבחי' סוכ"ע דוקא, רק שבא בבחי' דילוג גדול כ"כ כנ"ל. והיינו ענין ובחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו שהוא בחי' סובב כנ"ל, שהוא ע"י בחי' אתכפייא דוקא בבחי' הביטול, כי א"א להמשיך לבחי' סובב כ"א רק בבחי' הביטול בלבד ולא בחי' אתהפכא.
והטעם הוא, כי בבחי' הביטול הרי בא הדבר לבחי' אין ממש, ועי"ז מעורר ג"כ מבחי' אין האמיתי, שהוא בחי' סובב שבהעלם כו'. משא"כ בחי' אתהפכא שהוא בחי' יש. כמו בהתפעלות אהבה וכיוצא בה, בכל בחי' כלי שנעשה ע"י בירורים והעלאות דרפ"ח כנ"ל, אין מעוררים לזה לבחי' התהו שהוא בחי' אין בלתי נגלה בבחי' יש כלל, אלא מעוררים בזה לבחי' התיקון דוקא, להיותו בא ומאיר בבחי' כלי דוקא והוא בחי' ממלא כנ"ל.
(ועיין כה"ג בבה"ז פ' אמור ע"פ: וגם אמנה אחותי בת אבי היא[36] דלשם נתבאר איך שיש בחי' ביראה, אפי' ביראה תתאה, למעלה מבחי' אהבה. שאהבה הוא בבחי' יש מי שהוא אוהב ונמשך מבחי' בינה. אבל היראה היא בחי' ביטול ואף יראה תתאה היא חכמה תתאה - מ"מ שרשה מחכמה עילאה שהיא בחי' אין ולמעלה מהבינה שנקרא יש, כי חו"ב הם אין ויש כו' ע"ש.
ועד"ז מבואר שהמצה שהיא לחם עני בחי' אתכפיא מגעת למעלה יותר מבחי' אתהפכא.
ועוד נתבאר כן ע"פ: שימני כחותם[37] - שבחי' חותם שוקע שמלמטה שהוא היראה ממשיך חותם בולט שמלמעלה, שהוא ההמשכה מבחי' סוכ"ע משא"כ בחי' האהבה כו'. וזה כמש"כ שדוקא ע"י המצה שענינה כמו החותם שוקע שמלמטה עי"ז דוקא ממשיך בחי' סוכ"ע בבחי' גילוי, ע"ד חותם בולט ההפך מבחי': אותותינו לא ראינו כו'[38]. וזה היה ענין יצ"מ.
ועד"ז נתבאר בסש"ב פט"ו בענין מאמרז"ל ע"פ בין עובד אלקים לאשר לא עבדו שהוא בחי' אתכפיא יותר מן הרגילות, ולכן עי"ז נק' עובד אלקים. ורמזו בזה כי מאה פעמים ואחד גימטריא מאין ע"ד החכמה מאין תמצא. וע' זח"ג פ' שלח קנ"ח ב' ע"פ: היש בה עץ אם אין. והמשכת בחי' אין שממנו תמצא החכמה הנק' עץ חיים זהו ע"י אתכפייא דוקא, דהיינו ענין שונה פרקו מאה פעמים ואחד)
וזהו שורש ענין בחי' אתכפיא שבאכילת מצה בבחי' ביטול, שצריך להיות קודם לבחי' אתהפכא שבספירה כנ"ל. לפי שבחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו בהכרח צריך להיות קודם לבחי' העלאת מ"ן לבחי' התיקון. וכמבואר למעלה בענין משל הגרעין שלא יתלבש בו כח הצומח בלתי אם לא שיורקב תחלה ויהי' בבחי' אין כו'.
והענין הוא. כי הנה שורש בחי' כח הצומח שבארץ נמשך ממאמר: תדשא הארץ דשא כו'[39] שהוא בחי' כח האלקי ממש, בבחי' מל' שבמל' דעשיה, שממנה נמשך כל התהוות הארץ וכל אשר בה כו'. וידוע דגם בספירה היותר אחרונה כו' כמו בבחי' מל' שבמל' דעשיה שורה מבחי' העצמיות אור א"ס, כי גם בחי' מל' שבמל' דעשיה שרשה בבחי' כלים החיצונים דז"א. כי מי' כלים הפנימים נעשה בחי' נשמה בבריאה, ומיו"ד כלים התיכונים, נעשו נשמה לי"ס דיצירה, ומיו"ד כלים החיצונים נעשים נשמה בעשיה.
וע' מזה בלק"ת בשה"ש בד"ה הנה ענין מדלג על ההרים, ושם פ"א ובסידור בד"ה להבין ההפרש בין ק"ש לתפלה. וע"ז רמזו רז"ל: שהמלכות ניקנית בשלשים מעלות - היינו שלשים כלים דאצי' שנעשים נשמה לבי"ע.
והנה בכלים דאצי' אמרו: דאיהו וחיוהי גם וגרמוהי שהוא בחי' הכלים כולא חד כו'. ונמצא גם בבחי' מל' שבמל' דעשיה' שורה אא"ס שמאיר גם בראשית האצילות. וע' מזה באג"ה סי' כ"ה סד"ה להבין אמרי בינה. ולהיות כן גם בבחי' כח הצומח המלובש בארץ הגשמי יש בה בחי' כח האלקי לגדל ולהצמיח בלי שיעור וגבול, שהוא כח מבחי' כח הא"ס אחר שהוא כח נצחי ואין לו הפסק וגבול. וכן בכל בחי' תולדה יש בה מכח א"ס כו' וכמ"ש במ"א.
ומפני טעם זה הנה א"א שתלבש הכח הצומח שהוא בחי' כח אלקי בלתי[40] אם לא שיורקב ויוכלל הזרע הנזרע בה תחלה בבחי' אין קודם. כי בהיותו בבחי' יש הוא בבחי' כח מוגבל וא"א שיתלבש בו כח הבלתי מוגבל כנ"ל אם לא שיופשט מבחי' הגבלתו ויבא לבחי' אין אזי ישכון בו כח הבלתי מוגבל שהוא כח הצומח כו'.
ועד"ז ממש הנה יובן למשכיל למעלה, שבהכרח צ"ל בחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו תחלה, ובלתי זה לא היה אפשר להיות בחי' המשכות האורות בכלים ע"י בחי' אתהפכא בימי הספירה כנ"ל. כי הרי בחי' אתהפכא הנ"ל היינו כמו שיתהפך אהבה הגשמיות להיות אהבה אלקית מן הקצה כו'. ובאתעדל"ת זאת יומשך ג"כ מלמעלה מאור חסד עליון בכלי דוקא. וכמ"ש אהבתי אתכם[41] וד"ל.
ואמנם בבחי' גילוי אא"ס בכלי שהוא בחי' יש מוגבל, א"א שיתלבש בו - כי בחי' בלתי בע"ג א"א שיתלבש בבחי' בע"ג, כנ"ל במשל הגרעין שאין כח הצומח מתלבש בו בהיות בהגבלתו בלתי אם לא שיבא לבחי' אין כו'. כך למעלה בלתי אפשר שיתלבש אוא"ס בכלים על ידי אתהפכא כנ"ל בלתי אם לא שיוקדם תחלה בחי' הביטול בהן, דהיינו שיבואו לבחי' אין ע"י בחי' אתכפייא שהוא ענין אכילת מצה בבחי' הביטול בלא טעם כו' וכנ"ל שהוא הנקרא בחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו כו' ואז יוכל להיות אח"כ בחי' התיקון, שהוא בחי' המשכות האורות בכלים ע"י אתהפכא בימי הספירה. וד"ל.
עכ"פ תוכן הענין: שיש ב' מיני העלאות מ"ן, הא', לבחי' ממכ"ע שהוא בחי' התיקון, והב', לבחי' סוכ"ע שהוא הנק' תהו, לשון דבר המתהא בני אדם.
והעלאת מ"ן לבחי' התיקון זהו ע"י רמ"ח פקודין שהם רמ"ח איברים דמלכא כמו ע"י האבר נמשך החיות מהנפש והיינו מהנפש המלובשת בגוף שהוא דוגמת ממכ"ע. וזהו ענין מצות ספירת העומר שבעה שבועות לתקן השבעה מדות שיהיו בחי' כלים לשכון בהם בהירות האור.
והעלאת מ"ן לבחי' סוכ"ע - זהו מצות אכילת מצה לחם עני בחי' אתכפייא שהוא בחי' ביטול היש. ועי"ז נמשך בחי' סוכ"ע שהוא ענין הפסח בחי' דילוג למעלה מסדר ההשתלשלות.
(וכמו ע"י חותם שוקע שמלמטה נמשך בחי' חותם בולט שמלמעלה דהיינו ההמשכה מבחי': חשף ה' את זרוע קדשו[42]כמ"ש בסידור ע"פ שימני כחותם)
כי אתכפייא וביטול היש להיות בבחי' אין זהו ממשיך מבחי' סוכ"ע שעז"נ: והחכמה מאין תמצא. וזהו כמשל שא"א להיות התלבשות כח הצומח בהזריעה עד שירקיב וישוב לבחי' אין כו'.
(ואפשר לומר שב' מיני העלאת מ"ן אלו זהו ענין קבלת עומ"ש שבפ': שמע - זהו העלאת מ"ן לבחי' סוכ"ע, וקבלת עומ"צ שבפ': והי' אם שמוע - זהו העלאת מ"ן לבחי' התיקון שהוא ממכ"ע. וכן נתבאר בסידור בדרוש להבין ההפרש בין ק"ש לתפלה גבי דהנה ארז"ל במשנה למה קדמה פ' שמע לפ' והי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ כו' - הרי עיקר ענין פ' והיה הוא לקבל עול מצות.
והנה ידוע בענין המצות שהם רמ"ח איברים דמלכא, דהיינו בחי' כלים מכלים שונים להשראת אוא"ס שהוא בחי' התיקון כו'. ובפ' ראשונה דק"ש מקבל עליו עומ"ש. ופי' מלכות שמים היינו מל' דא"ס שממנו נמשך הקו וחוט כו'. וזהו ג"כ ענין: אליו ולא למדותיו, כמ"ש הענין בסידור סוף שער הק"ש בד"ה איתא בספרי. וזהו ענין ההעלאת מ"ן לבחי' התהו דבר המתהא כו'. והיינו ע"י הביטול ביחודא עילאה בפסוק שמע, וכן הביטול דיחו"ת בבשכמל"ו, גם זה הוא העלאת מ"ן לבחי' אין ע"ד אתכפיא כו'):
ד. וזהו פי' הפסוק: בשכמל"ו, וכל בחי': ועד אין לו הפסק, כמבואר בגמרא פ"ה דעירובין (דנ"ד). והיינו כי: ועד בחילופי אתוון אחד כנ"ל. דהנה ידוע בפי' יחודא עילאה ויחודא תתאה ע"פ: כי שמש ומגן הוי' אלקים. פי' עד"מ המגן לשמש הנה הוא כמו נרתק בלבד לעצם השמש כך בחי' שם אלקים הוא בחי' מגן ונרתק לשם הוי' שנק' שמש, דהיינו שהוא בחי' המסתיר על אור דשם הוי' כדי שיוכלו לקבל הגילוי, כענין המבואר על פסוק אנכי מגן לך.
(ואין זה הסתר והעלם גמור שהרי אמרו: אימתי גדול הוי' כשהוא בעיר אלקינו, כמ"ש ע"פ וידבר אלקים כו' וארא אל אברהם אלא זהו כענין: והבדילה הפרכת לכם בין הקודש ובין קדהק"ד, כמ"ש ע"פ ואתה תצוה)
ולע"ל שיזדכך העולם אזי הקב"ה מוציא חמה מנרתקה (ואזי: ושם העיר מיום הוי' שמה[43] ביחזקאל בפסוק האחרון. וארז"ל במד"ר פ' תולדות פס"ד (דע"א ג') שזהו שם חדש שעתיד הקב"ה לקרוא לירושלים, דהיינו כשיוציא חמה מנרתקה. וע' מזה ג"כ במד"ר באיכה ס"פ על אלה אני בוכיה) והיינו מ"ש: ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו' והיינו ע"י ולא יכנף עוד מוריך כו'.
וביאור הדברים ידוע שבחי' הביטול בעצם כמו שהוא למעלה באצילות דאיהו וחיוהי חד כו'. היינו בחי' שם הוי' הכולל כל האצילות יו"ד בחכמה כו'. וזהו כמשל זיו השמש בגופה של שמש, שהוא בחי' ביטול אמיתי, משא"כ בחי' יחו"ת היינו בחי' ביטול היש בלבד ולא בחי' ביטול אמיתי.
והענין הוא כי בחי' מדת מל' דאצילות בבי"ע הוא התגלות והתפשטות להיות התהוות בחי' בע"ג בבחי' יש דוקא ע"י שהמל' היא בחי' רוממות והסתלקות האור ואינו מאיר רק בבחי' שם והארה בלבד. וכמש"ל. ונק' מקור כל הנבראים וכידוע. והיינו ע"י בחי' הצמצום וההסתר דשם אלקים דוקא מפני שע"י הצמצום נראה הדבר לבחי' יש כמ"ש במ"א. וה"ז כמשל נרתק השמש לפי שמסתיר ע"כ נרא' זיו השמש על הארץ בבחי' יש בפ"ע כו'. ועמ"ש מזה בד"ה תקעו בחודש שופר דרוש השני
ואמנם גם בבחי' שם אלקים המסתיר להיות מציאות יש ודבר כו'. הרי גם שם מאיר אוא"ס, כידוע דגם שם אלקים זה נמשך מעצמות המאציל כמו שם הוי' כי כל יכול הוא, וגם בחי' הצמצום נמצא מאתו כמו בחי' ההתפשטות כו'. (ועיין מזה בהביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב פ"א) ומזה נמשך בחי' הביטול גם בנבראים בע"ג ונק' יחודא תתאה שהוא בחי' ביטול היש, אבל לא בחי' ביטול אמיתי כמו בבחי' האצילות כו'.
וזהו פי': ועד בחילופי אתוון אחד ע"ד שמש ומגן כו'. וע' מזה בלק"ת בד"ה שה"ש פ"א, ובד"ה בחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים. וע' מזה ג"כ בפ' תצוה בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק, בענין שאמרו השבטים ליעקב: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו - דהיינו כללות הנשמות עד סוף כל הדורות אעפ"כ אין בלבנו אלא אחד, והיינו בחי' אתכפייא בחי' יחו"ת וביטול היש. ואיתא בגמ' ספ"ד דפסחים (ד' נ"ו ע"א). באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: בשכמל"ו. והיינו מפני שביטול שאמרו השבטים על כללות ישראל כך אין בלבנו אלא אחד זהו ענין בשכמל"ו כמבואר בזהר תרומה (דף קל"ד סע"ב)
וזהו ענין דכל מקום שנאמר ועד אין לו הפסק דהיינו בחי' ביטול היש בבי"ע אין לו הפסק ג"כ בבחי' אוא"ס, כמו למעלה באצי' בבחי' ביטול העצמי כו'. כי כל בחי' ביטול, גם ביטול היש יש לו בחי' נצחיות שלא יש בו שינוי, משא"כ ההתפעלות שע"י ההתבוננות ולפעמים בקטנות ולפעמים בגדלות. כמ"ש: כי האדם עץ השדה כמו הצומח כו'. אבל בחי' השפלות בבחי' ביטול אין לו הפסק ושינוי כלל. ור"ל זהו מעלת הביטול אף בחי' ביטול היש שנק': ועד - יותר מבחי' האהבה. וע"ד שנתבאר לעיל סעיף ג'. ובזה דוקא יאיר אוא"ס שבאצילות למהוי אחד באחד, דהיינו ועד בחילופי אתוון דאחד, להיות בחי' סובב בגלוי כו'. וכנ"ל בפי' אתכפייא דמצה כו'. ועמ"ש סד"ה שובה ישראל עד להבין מהו לשון עד:
עכ"פ תוכן הענין: דענין מעלת אתכפייא כך הוא ג"כ ענין בשכמל"ו. ולכן ארז"ל: ועד אין לו הפסק. כי הנה ענין יחו"ע ויחו"ת זהו ע"ד: כי שמש ומגן הוי' אלקים, ע"ד: והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדהק"ד. ולכן ארז"ל: אימתי גדול הוי' כשהוא בעיר אלקינו, דהיינו ענין יחוד הוי' באלקים. ע' בד"ה שובה ישראל: הנה יש ב' בחי' יעקב וישראל. ולע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה ואזי: ושם העיר מיום ה' שמה. והנה ענין שם אלקים להיות פרוכת המבדיל גם הוא הרי נמשך מאור א"ס כמו שם הוי', כי הוא כל יכול. והיינו כי השם הוי' הוא מורה על א"ס בלי תכלית הגבול כלל כו', אבל הקב"ה: הציב גבולות עמים - להיות להם גבול ותכלית ע"י שאמר לעולמו די. וזהו ג"כ ענין שם אלקים. ומזה נמשך בחי' ביטול היש דהיינו שיהיה יש ואעפ"כ יהי' בטל. ועז"נ: צחוק ותענוג עשה לי שם אלקים דוקא. וביטול זה הוא בבחי' בשכמל"ו. ולהיותו בחי' ביטול ע"כ יש בו בחי' זו שאין לו הפסק יותר מבחי' אהבה. וזהו ענין שאמרו: השבטים מרכבתא תתאה ליעקב מרכבתא עילאה: כשם שאין בלבך אלא אחד ע"ד הביטול אמיתי דיחודא עילאה, כך אין בלבנו אלא אחד עד סוף כל הדורות, בבחי' הביטול דיחודא תתאה. וזהו ענין: למה תתענו מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, שוב למען עבדיך שבטי נחלתך[44]. כמ"ש במ"א ע"פ: וישכם לבן. וכמ"ש עוד מענין בשכמל"ו ע"פ ושמתי כד כד שמשותיך שהם ב"פ כ"ד אתוון דבשכמל"ו[45] שבק"ש שחרית וערבית, ושם, שזהו ענין: א"ח עט"ב - חיל ב"פ כ"ד, וכמ"ש מענין א"ח עט"ב בסידור בהביאור ע"פ: כי על כל כבוד חופה:
וזהו: קחו מאתכם תרומה להוי', ואח"כ: כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי' כו'. כנ"ל.
הנה שרש ב' תרומות הללו יובן עפ"י כל הנ"ל בפי': ארוממך אלקי המלך - שבחי' הרוממות נק' תרומה, כמ"ש בזהר: תרומה ארמותא כו'.
אך הנה מתחלה צ"ל בחי' העלאת מ"ן מלמטה, כדי שיהי' למעלה בחי' הרוממות שהוא בחי' סובב דאבי"ע כנ"ל. ולזה אומר: קחו מאתכם - תרומה זו מאתכם דוקא, דהיינו בבחי' ביטול רצון דאתכפייא שהוא בחי' העלאת מ"ן לבחי' תהו כנ"ל.
ושורש ענין התרומה שנית שאמר: כל נדיב לבו יביאה לתרומת הוי' - היינו בחי' גילוי סובב למטה בממלא בבחי' ריבוי הכלים דתיקון, שזה בא ע"י בחי' אתהפכא להיות המשכו' אורות בכלים כמו בימי הספירה וכנ"ל באריכות.
והיינו שאמר בתרומת הוי' זו: זהב וכסף ונחשת - שהן ג' גוונין דחג"ת שהוא בחי' התלבשות האורות בכלים דוקא. והיינו בחי' תורה שנק': מצה עשירה - שהוא מיין ושמן ודבש שלא בא לידי חימוץ כמשי"ת בסמוך בע"ה.
ומפני זה אמר: כל נדיב לבו דוקא. פי', כי הנה הלב יש בו בחי' רו"ש. כידוע שהדם מתקבץ מכל האיברים ונכנס בלב ומן הלב יוצא חיות הדם לכל האיברים. והוא ב' דפיקות שבלב בסגירה ופתיחה מכניסת הדם ויציאתו כמ"ש במ"א. והיינו דפיקא דליבא בכללות בבחי' רו"ש.
והנה מקור בחי' השוב הוא בחי' המשכת חיות מן המוח אל הלב. וזה תלוי לפי ערך בחי' הרצוא מקבלת הלב מכל האיברים כו'. וכדוגמא זאת יובן למעלה בבחי' לב העליון שהוא בחי' חג"ת דז"א שיש שם ג"כ בחי' רו"ש, ולפ"ע העלאות מ"ן אל בחי' לב זה מלמט', כך ערך בחי' המשכת השוב שהוא בחי' המ"ד מבחי' המוחין העליונים דאו"א ללב כו'. וזהו הנק' למעלה: נדיב לבו - כלומר בחי' העלאות מ"ן שבלב נק' נדיב לב, ולפ"ע זה ממשיך בחי' מ"ד בלב.
וע"ד פרט, הנה ידוע שהאבות הן המרכבה והיינו שהוא בחי' מרכבה לחג"ת דז"א כנודע, ולכך נק' בשם נדיבים, וכמ"ש: מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו כו'. פי' אביון הוא בחי' יסוד ז"א, כשהוא בגלות בהתלבשות בהשרים של עכו"ם להחיותם בחיצוניות דחיצוניו'. וכמ"ש: הצדיק אבד בגלותא - בהיותו בחי' משפיע להיכלות החיצונים, כמ"ש בזהר פ' חיי דקכ"ב ע"פ: מלך לשדה נעבד[46]. ונק': אשפות כידוע. ובכל ר"ח יש עלייה לבחי' יסוד מן האשפות הללו. וז"ש מאשפות ירים אביון כו'. ועלייתו לבחי' חג"ת שאינם מלובשים למטה. והן הנק': נדיבים.
והיינו בחי' רו"ש שיש בכל מדה כנ"ל. וכמו אברהם שהי' מרכבה לבחי' חסד דז"א באהבה כו', העלה מ"ן להמשיך מבחי' מ"ד בחסד דוקא. וכמ"כ יצחק העלה מ"ן בבחי' הפחד, כמ"ש: ופחד יצחק להמשיך מ"ד בבחי' הגבורה. ויעקב במדת הרחמים המשיך בבחי' ת"ת.
וזהו פי': אלקי אברהם כו' וביעקב אמר: ואלקי יעקב בתוס' וא"ו, לפי שבחי' יעקב נק' בריח התיכון מן הקצה כו', ובו יש גילוי אור א"ס בלי מדה וגבול, ונק': נחלה בלי מצרים. וכמ"ש בזהר ע"פ: והאכלתיך נחלת יעקב אביך כו'. וזהו הוי"ו דאלקי יעקב.
וזהו ג"כ פי': נדיב לבו, שאמר כאן, כי לבו בוי"ו מורה שכ"א ממשיך לפי לבו דוקא, דהיינו לפי העלאות מ"ן שלו. ונקרא: נדיב לבו לשון יחיד, כמו אברהם באהבה ויצחק ביראה כו'. אך כללות כולם נקראו: נדיבים, להיותם ממשיכים מבחי' ההעלם דאא"ס לגילוי כו'.
וזהו ג"כ ענין חפירת הבארות של האבות, כמו שנאמר ביצחק: ויחפור באר אחרת כו'[47]. כי הנה עד"מ המים שבארץ עצמה הם נעלמים בה בתחתיתה דוקא, אבל בעליון שבה כמו ע"פ הארץ מלמעלה, יש מים בגילוי בשיעור ומדה. כמו שידוע דמיד שיחפרו בארץ ימצאו מים. אך שזה נק' מים עליונים שבה, אבל להוציא העלם המים שבתהום שמתחת לארץ צריך לחפור בעומק גדול, ושם ימצאו מעט מים מן עמק התהום משום: דארעא חלחולי מחלחלא כו', וכמ"ש: לרוקע הארץ על המים כו'.
ונמצא מובן עכ"פ שהחפירות בארות הוא ענין ובחי' גילוי ההעלם בלבד. וכך יובן למעלה, שע"י בחי' העלאת מ"ן של האבות הוציאו והמשיכו מבחי' ההעלם דמים עליונים שלפני ההשתלשלות דאצי' כו'. וכמ"ש: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם[48] - שהן האבות שהיו בחי' מרכבה כנ"ל.
ויובן זה בתוס' ביאור עד"מ מבחי' גילוי ההעלם שיש בנפש האדם, כמו כח השכל שכלול בנפש בבחי' העלם ואח"כ יוצא לידי גילוי במוח האדם שהוא בא בבחי' ההתפשטות, כי כמו שהנפש בעצמה לא היה מתפשט בחי' אור שכל וסברא כלל. רק ע"י התלבשותה במוחין נמשך ממנה גילוי אור השכל.
והראי' לזה מן הנפש הבאה בגלגולים שהיא בבחי' ההעלם בלתי התפשטות, ע"כ גם שתגולגל הנפש בדומם וחי אין לדומם וחי שום שכל כלל כו'.
וכמ"כ יובן למעלה בחי' גילוי ההעלם, מבחי' שרש ומקור החכמה הנק' מים עליונים הנמשכים ממקור מים חיים להיות נמשך בגילוי במוחין דז"א כו'.
וזה היה ע"י חפירות בארות דיצחק. ויעקב המשיך מבחי' הההעלם לגילוי, בעובדא דמקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים כו'. כי כאו"א לפי מדרגתו המשיך כנ"ל.
וזהו פי': כל נדיב לבו - בכאו"א לפי לבו ממשיך לתרומת הוי', שהוא בחי' גילוי סובב דאצי' להיות שורה ומתגלה בכלים מכלים שונים.
וזה בא דוקא ע"י בחי' היפוך המדות כמו אברהם באהבה ויצחק ביראה כו' וכנ"ל שהוא בחי' אתהפכא כו'. ע"כ הזהיר כאן דוקא ג' אלה: זהב וכסף ונחשת - שהן בחי' חג"ת דאבות, לפי שכאו"א ממשיך אור לפי בחי' כלי שלו דוקא.
משא"כ בחי' תרומה האחד שאמר: קחו מאתכם - סתם תרומה ולא הזכיר פרטי הדברים כמו זהב כו'. לפי שהוא בחי' העלאת מ"ן לבחי' התהו, לבוא לבחי' אין בבחי' ביטול דאתכפייא כמו בחי' מצה. כנ"ל שאין בה חילוק מדרגות כלל, להיות מעוררת למעלה בחי' סובב כמו שהוא למעלה שאין בו חילוק מדרגות כלל אחר שאינו מתלבש בכלי עדיין.
אבל בחי' תרומה הב', שהוא בחי' סובב בכלים דוקא כנ"ל ע"כ הזכיר פרטי הכלים, שהם ג' גוונין בכלל זהב וכסף ונחשת ומהם מסתעפים ריבוי רבבות מדרגות, כידוע בזהר וד"ל.
והנה כל הנ"ל בבחי' סובב וממלא היינו דרך כלל. אבל דרך פרט הנה ידוע שבחי' המקיפים נק' סובב, ובחי' א"פ נק' ממלא. ויש בחי' א"מ וא"פ בכל עולם ועולם מראשית ההשתלשלות עד סופה כידוע. ובחי' א"פ שבעליון נעשה א"מ לתחתון כו'.
והנה כאשר יש עליית העולמות, היינו שבחי' המקיף נעשה רק בחי' א"פ, ובהכרח לומר שיבא בחי' אור מקיף לא"פ זה מהיותר עליון וגדול דהיינו מבחי' א"מ העליון. ועד"ז גם בעליון כשנתעלה ונעשה א"מ שלו בבחי' א"פ בלבד, מההכרח שיבא לו א"מ מהעליון הימנו, ועד"ז עד רום המעלות.
ועד"ז הי' עבודת האבות כנ"ל, שהמשיכו מבחי' סובב לממלא, היינו שהמשכת א"מ הנק' סובב נעשה בבחי' גילוי בבחי' א"פ שנק' ממלא, והי' עליי' זאת כסדר ההשתלשלות עד רום המעלות כנ"ל.
והיינו ג"כ ענין תרומת הוי' הב', שהוא בחי' הארת סובב להיות בבחי' ממלא, יש בזה ג"כ פרטי' הרבה בכל עולם עד רום המעלות. דהיינו שבחי' א"מ נעשה בחי' א"פ עד רום המעלות כנ"ל וד"ל.
ומעתה עדיין יש להבין מה שאמר: יביאה, לשון יחיד, שהוא בחי' מצה עשירה כמבואר למעלה. דהנה כל בחי' אתכפיא במצה: לחם עוני, ובחי' אתהפכא דימי הספירה כנ"ל, הכל היה רק הכנה למ"ת שהי' בבחי' פב"פ כנ"ל.
והנה ידוע בע"ח: דעיקר בחי' מ"ת הוא בחי' גדלות דאור אבא, ושם אין אחיזה לדינים קשים כלל. ולכך נקרא התורה חירות מן החיצונים והיצה"ר - זהו בחי' מצה עשירה.
כמו המצה שנילושה ביין ושמן ודבש שאינו מתחמץ וא"צ שימור כלל. כך בחי' פנימית התורה וסודותיה שנקרא יין ושמן ודבש אין מסתעף מזה יניקה לדינים קשים כלל. וא"צ שימור מן החיצונים. כמו ענין יין המשומר ממגע נכרי כידוע.
ונקרא: מצה עשירה כו' - כי שם בחי' העשירות. להיות כי שרש העוני נמצא מן הדינים קשים. כמ"ש בזהר ע"פ: אשרי משכיל אל דל.
אבל בבחי' מוחין דאבא בבחי' הגדלות, אין שם מקום לדינים כלל שיצטרכו למתוק. וע"כ אין צריך שימור מן החיצונים כנ"ל. ולכך נק' מצה עשירה דוקא. משא"כ מצה שנילושה במים שנק' לחם עוני, שם יש מקום ליניקת החיצונים.
כי הנה טבע המים שיורד מגבוה לנמוך כידוע. ולמעלה היינו בחי' מותר החסדים, כמו שאמר אברהם: לו ישמעאל יחיה לפניך[49] - כטבע איש החסד שיתן גם למי שאינו ראוי כראוי כו'. וע"כ גם במצה שנילושה במים דוקא יש חשש שיקבלו גם החיצונים. ולכך צריכה שימור מן החיצונים שאחיזתם בשאור וחמץ שהוא מבחי' הקטנות, כמ"ש בע"ח. וד"ל:
וזהו: כל נדיב לבו יביאה כו' - דקאי בזמן מ"ת שלאחר ימי הספירה, שאז נמשך מבחי' גדלות דאבא. והוא בחי' פנימית התורה שנק': יין ושמן ודבש שאין שם אחיזה לחיצוני' כלל.
ואמנם א"א שיבא לבחי' זו כ"א בהקדים תחלה בחי' אתכפייא שהוא מצה דלחם עוני בבחי' ביטול לבחי' אין בשבוע הא' מימי הספירה, ואח"כ בחי' אתהפכא בימי הספירה להמשיך בחי' סובב בממלא אורות בכלים כנ"ל. ואזי ממילא ישרה בחי' אור הכתר בשבועות כמ"ש בפע"ח. והיינו בחי' פנימי' טעמי תורה שנמשל ליין ושמן כו' הנק' מצה עשירה כו'.
והיינו מה שהחמץ מותר בשתי הלחם בשבועות דוקא, מ"ש: חמץ תאפינה כו'. כי אין שם יניק' כלל לחיצונים. ואדרבה גם הם עולים ונכשרים בשתי הלחם, משום דשתי הלחם היא כמו בחי' מצה עשירה הנ"ל, בחי' גדלות דאבא היפך בחי' מצה שהוא בחי' קטנות דאבא, כמ"ש בפע"ח, וד"ל: