הרואה".
הרואה - שגדולה היא' וידעינן בה דכבר ראתה:
ממאי?
דומיא דנדה.
מה נדה דקחזיא, אף נכרית דקא חזיא.
אמר רב ששת, כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא.
דתניא, "תולה בנכרית.
רבי מאיר אומר, בנכרית הראויה לראות".
ראויה לראות - שהגיעו ימי הנעורים:
ואפילו ר"מ לא קאמר, אלא בראויה לראות, אבל רואה לא איצטריך.
אמר רבא, ותסברא, ר"מ לחומרא?!
ותסברא רבי מאיר לחומרא הוא - דתימא דלתנא קמא אפילו אינה ראויה' ותשמע מינה דלתרוייהו לא בעינן שראתה כבר.
והא תניא, דרבי מאיר לקולא, מכלל, דלת"ק לא סגי בראויה לראות, עד שתהא רואה ממש:
רבי מאיר לקולא.
דתניא, "אינה תולה בנכרית.
רבי מאיר אומר תולה".
ואלא קשיא הך?
ופרכינן אלא קשיא הך - קמייתא, דמשמע דר' מאיר לחומרא:
תריץ הכי.
תריץ הכי כו' - וברייתא דקתני אינה תולה בנכרית, לת"ק הכי קאמר, אינה תולה בנכרית הראויה לראות, אלא אם כן רואה. ר' מאיר אומר, תולה.
ותרוייהו מתניתא חדא מילתא אמרי, ורב דאמר כתנא קמא דתרוייהו:
והיא שרואה, ר' מאיר אומר, בראויה לראות ואף ע"פ שאינה רואה.
ת"ר, "תולה בשומרת יום כנגד יום, בשני שלה.
בשני שלה - אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה, תולה בה.
ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום?
כיון דמעיינה פתוח, תולה בה.
ואע"ג דמקלקלה לה פורתא, דצריכה לשמור יום המחרת?
כיון דטמאה השתא:
ובסופרת שבעה, שלא טבלה.
ובסופרת ז' - נקיים אחר זיבה.
ואף ע"פ שמקלקלה הרבה, שסתרה כל ימי ספירתה, וצריכה לספור ז' נקיים?
הואיל ועכשיו טמאה תולה בה:
לפיכך, היא מתוקנת, וחברתה מקולקלת.
וחברתה מקולקלת - שומרת יום צריכה עוד לשמור שלישי בשביל כתם זה, ואם סופרת, היא סותרת כל שלפניה:
דברי רשב"ג.
רבי אומר, אינה תולה.
רבי אומר אינה תולה - הואיל ומקלקלה לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך:
לפיכך שתיהן מקולקלות.
ושוין, שתולה בשומרת יום כנגד יום, בראשון שלה.
ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה - דלא מקלקלה מידי:
וביושבת על דם טוהר.
וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין - דלא מקלקלה לה מידי, שאין לה כתם.
כדאמרי' בפ' קמא (דף י) "זו שירפה מצוי", ותלינן כתמה בדם בתולים:
ובבתולה, שדמיה טהורין".
"לפיכך" דרשב"ג למה לי?
לפיכך דרבן שמעון למה לי - כיון דתנא "תולה בה" פשיטא דהיא מתוקנת, וזו מקולקלת?:
משום דרבי.
"לפיכך" דרבי למה לי?
מהו דתימא, ההיא דאשתכח כתם גבה, תתקלקל, אידך לא תתקלקל.
קמשמע לן.
אמר רב חסדא, טמא וטהור שהלכו בשני שבילין, אחד טהור ואחד טמא.
שהלכו בשני שבילין - ולא ידענא הי להאי על והי להאי על:
באנו למחלוקת רבי ורשב"ג.
באנו למחלוקת - לרבן שמעון דאמר תולין כתם בשומרת יום, הכא נמי תולין שביל טמא באדם טמא, וטהור בטהור. ולרבי, שניהם טמאים:
מתקיף לה רב אדא, עד כאן לא קאמר רבי התם,
עד כאן לא אמר רבי - דשניה טמאה:
אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו, הכא, מאי נפקא לן מינה.
אלא משום דכי הדדי נינהו - שתיהן היו בחזקת טהרה, השומרת יום בשני שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה, כיון שספרה שעה אחת.
הילכך אין כאן טומאה שתוכל לתלות בה יותר מזאת, לפיכך שתיהן טמאות.
אבל הכא דטמא הוא, מאי נפקא ליה מינה אי תלית ביה, הילכך אפילו לרבי תלינן:
ורב חסדא, סוף סוף איהי טבילה בעיא.
ורב חסדא אמר סוף סוף - הך שומרת יום, טבילה היא בעיא, הילכך טמאה הואי.
ואפילו הכי קאמר רבי לא תלינן בה:
איתמר,
איתמר נמי - כרב אדא, דאמר, אפילו לרבי, תלינן שביל טמא בטמא.
וכמדומה לי, דלא גרס נמי:
"א"ר יוסי בר' חנינא, טמא וטהור, ואפילו טהור ותלוי, שהלכו בשני שבילין,
טמא וטהור - או "אפילו טהור ותלוי שהלכו" כו', תולה טהור את שביל טמא בתלוי:
אחד טמא ואחד טהור, תולה טמא בתלוי וטהור בטהור, לדברי הכל".
לדברי הכל - ואפילו לרבי.
וכדאמרינן, דהתם הוא דכי הדדי נינהו, אבל הכא דתלוי טמא מספק, וטהור טהור גמור, תולין טומאה בתלוי:
בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי, מהו לתלות כתם בכתם?
כתם בכתם - השאילה חלוקה לבעלת הכתם, ואח"כ לבשתה היא, מהו שתתלה בראשונה, להיות היא טהורה?:
אליבא דרבי לא תבעי לך.
השתא, ומה התם דקא חזיא מגופה אמרת אינה תולה, הכא דמעלמא קא אתי, לא כל שכן?!
שומרת יום - חזאי אתמול מגופה:
כי תבעי לך, אליבא דרשב"ג.
התם הוא דקא חזיא מגופה, תליא. הכא דמעלמא קאתי, לא תליא.
לא תליא - ושתיהן טמאות:
או דלמא לא שנא?
א"ל, אין תולין.
מה טעם?
לפי שאין תולין.
לפי שאין תולין - דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא, ולא בחזקת רואה היא:
איתיביה, "אין תולין כתם בכתם.
השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על הכתם, הרי זו תולה בה".
הא גופה קשיא.
רישא אמרת "אין תולין", סיפא אמרת, "תולין"?
הא לא קשיא.
הא רבי, והא רשב"ג.
איכא דאמרי, הא והא רבי, הא בראשון שלה, הא בשני שלה.
בשני שלה - אינה תולה. דמקלקלה לה. שמארכת ימי טומאת כתמה, יום אחד.
אבל ביום ראשון שלבשה חלוק זה ביום ראשון (לכתמה הראשון), תולה, דלא מקלקלה לה מידי:
רב אשי אמר, הא והא רשב"ג, ולא קשיא,