060b – האשה שהיא עושה – פרק תשיעי – נדה, ס ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף ס,ב

כאן למפרע, כאן להבא.

כאן למפרע - לענין טומאת מפרע, תולין דלא מקלקלה לה בהכי, ולא תטמא למפרע.

אבל מכאן ולהבא, אין תולה, דמקלקלה לה. ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה:

מכל מקום קשיא?

מכל מקום קשיא - דלרבן שמעון תולין, וקשיא לבר ליואי:

אמר רבינא, לא קשיא.

אמר רבינא - תריץ רישא וסיפא הכי, ולא תקשי לבר ליואי:

הכי קאמר, השאילה חלוקה לנכרית, בעלת כתם הרי זו תולה בה.

לנכרית - "בעלת הכתם הרי זו תולה בה".

כלומר לנכרית הרואה, הרי בעלת הכתם זו, תולה בנכרית:

והא, "או ליושבת על הכתם" קתני?

והא או ליושבת קתני - והך לאו יושבת היא. דהא השתא היא דאישתכח עלה.

ו"יושבת" משמע שהתחילה למנות שבעת ימים:

הכי קאמר, או ליושבת על דם טוהר, בעלת כתם, תולה בה:

הכי קאמר - השאילה חלוקה לנכרית או לישראלית, יושבת על דם טוהר, דדמיה טהורין, ואין כאן קלקול, הרי בעלת כתם תולה בה:

שלש שלבשו כו' שהיה ר' נחמיה כו': אמר רב מתנה, מ"ט דר' נחמיה?

דכתיב, (ישעיהו ג) "ונקתה לארץ תשב", כיון שישבה לארץ, נקתה.

אמר רב הונא אמר רבי חנינא, מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס.

פשיטא?

מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו.

אטו תוכו - דדבר המקבל טומאה הוא, ומקבל גזרת כתמים, לטמא אשה מדרבנן:

קמ"ל.

אמר אביי, מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש.

דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים.

דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב, הלכה כר' נחמיה.

אמר ליה רב נחמן, אבא תני, "מעשה בא לפני חכמים וטמאום", ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה?!

מאי היא?

דתניא, "שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית,

פנימית - שאצל הרחיים:

שתיהן טמאות.

שתיהן טמאות - שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים, ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית, הילכך שתיהן עברו שם, ולא ידעינן מהי נפל:

תחת החיצונה, החיצונה טמאה והפנימית טהורה.

הפנימית טהורה - שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון:

בינתים, שתיהן טמאות.

היה מעשה, ונמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור.

אמבטי - מרחץ, שהיו באות לרחוץ:

ובא מעשה לפני חכמים, וטמאום".

וטמאום - והא עלה של זית דלא מקבל טומאה, ומקבל כתמים.

ומדקתני "והביאום לפני חכמים", מכלל דרבים פליגי עליה:

תנאי היא.

תנאי היא - דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה, ורבנן מודו ליה:

דתניא, "ר' יעקב מטמא.

ורבי נחמיה מטהר.

והורו חכמים כרבי נחמיה":

משנה

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, היא טמאה ושתיהן טהורות.

ותולות זו בזו.

ותולות זו בזו - בגמרא מפרש לה, שאם היתה האחת מעוברת, תולה הדם בשאינה מעוברת, והיא טהורה:

ואם לא היו ראוין לראות, רואין אותן כאילו הן ראויות:

ואם לא היו ראויות וכו' - בגמ' מפרש, שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות, כולן טמאות, כאילו ראויות לראות. דאמרן, דם מבינייהו נפק:

גמרא

אמר רב יהודה אמר רב, והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת.

והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת - של מציאתה. הילכך מחזקינן האי דם בדידה, ואינך טהורות:

סבר לה כבר פדא, דאמר.

כל שבעלה בחטאת, טהרותיה טמאות.

כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת כו' - אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה, וראתה דם כשיעור וסת, דלגבי בעלה בכי האי שיעורא, הוי בעלה בחטאת. דמחזקינן האי דם בשעת בעילה.

ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות, וטהרות טמאות ודאי. ושורפין. ואינו כשאר מעת לעת לתלות:

בעלה באשם תלוי, טהרותיה תלויות.

בעלה באשם תלוי - אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה.

דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי, דספק דם הוה בשעת ביאה, ספק בתר הכי.

ה"נ ספק הוא, אי הוה דם בשעת טהרות או לאו, טהרותיה תלויות:

בעלה פטור, טהרותיה טהורות.

בעלה פטור - כגון שהתה יותר מכן, דלגבי בעלה פטור, דאפי' אשם תלוי ליכא. דמחזקי' להאי דם לאחר ביאה.

הכא נמי טהרותיה טהורות.

ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן, או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן.

ומתני' נמי דקתני, "היא טמאה וכולן טהורות", אלמא ודאי בדידה מחזקינן, דמטהרינן להנך.

אלמא כבר פדא הוא, דמשוי לטהרות טומאה ודאית, היכא דבדקה שיעור וסת.

ולא כר' אושעיא דאמר, אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות, ואפי' כשיעור וסת, לית ליה טומאה ודאית:

ורבי אושעיא אמר, אפילו בעלה בחטאת, טהרותיה תלויות".

בשלמא התם, אימר שמש עכביה לדם, [אבל] הכא אם איתא דהוי דם, מאן עכביה?

בשלמא התם - גבי בעילה, כי ראתה כשיעור וסת, אמרינן בשעת ביאה הוה דם, והאי דלא אתא עד השתא, שמש עכביה.

אבל גבי טהרות, אם איתא דהוה דם בשעת טהרות, מאן עכביה?

הלכך ודאי טומאה ליכא, אלא גזרת מעת לעת מדרבנן:

א"ר ירמיה משל דר' אושעיא למה הדבר דומה, לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך.

משל דר' אושעיא - דאמר שמש מעכב את הדם:

כל זמן שהיו בדרך, ילד שוהא לבא.

ילד שוהא לבא - הולך בנחת וממתין לזקן:

נכנסו לעיר, ילד ממהר לבא.

נכנסו לעיר - ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו, אז הילד ממהר לבא:

ואמר אביי, משל דר' אושעיא למה הדבר דומה, לאדם שנותן אצבע בעין.

כל זמן שאצבע בעין, דמעה שוהא לבא.

נטל האצבע, דמעה ממהרת לבא:


ותולות זו בזו: ת"ר, "כיצד תולות זו בזו?

עוברה ושאינה עוברה, תולה עוברה בשאינה עוברה.

עוברה - דמיה מסולקין. וכן מניקה, וזקנה.

בתולה, האי בתולה, בתולת דמים, שלא ראתה מימיה, ואפילו היא נשואה, קרי לה בתולה להכי. כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ח):

מניקה ושאינה מניקה, תולה מניקה בשאינה מניקה.

זקנה ושאינה זקנה, תולה זקנה בשאינה זקנה.

בתולה ושאינה בתולה, תולה בתולה בשאינה בתולה.

היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות.

זו היא ששנינו, "לא היו ראויות לראות, רואין