מה לתודה שכן טעונה לחם?
עולה ושלמים יוכיחו.
וחזר הדין.
לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה.
הצד השוה שבהן: שהן קדשים ושחטן שלא לשמן כשר, ואינו מרצה.
אף אני אביא אשם, שהוא קדש ושחטו שלא לשמו כשר, ואינו מרצה.
מה להצד השוה שבהן, שהן באין בנדר ובנדבה?
אלא אמר רבא: "זאת התורה וגו'", הקישו הכתוב לשלמים.
מה שלמים שהן קדשים ושחטן שלא לשמן כשרים ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש כו'.
מאי חזית דאקשת לשלמים, אקיש לחטאת?
הא מיעט רחמנא: "אותה".
(סימן הג"ש בש"ר)
יתיב רב הונא ורב נחמן, ויתיב רב ששת גבייהו, ויתבי וקאמרי: קשיא ליה לריש לקיש: "אשם דלא אתי לאחר מיתה", לימא ליה ר"א: אשם נמי אתי לאחר מיתה?
אמר להו רב ששת: אשם למאי קרב? למותרו.
חטאת נמי מיקרב קרבה מותרה?
חטאת אף ע"ג דקרבה מותרה, מיעט רחמנא: "הוא".
אשם נמי, כתיב ביה: "הוא"?
ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב.
כדתניא: אבל אשם לא נאמר בו: "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין. והוא עצמו אם לא הקטירו אימורין כשר.
ואלא "הוא" למה לי?
לכדרב הונא אמר רב.
דאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה, ושחטו סתם - כשר.
ניתק אין, לא ניתק לא.
מאי טעמא?
אמר קרא: "הוא", בהווייתו יהא.
יתבי רב נחמן ורב ששת, ויתיב רב אדא בר מתנה גבייהו, ויתבי וקאמרי: הא דקאמר רבי אלעזר: "מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין, ואין מרצין".
לימא ליה ריש לקיש: הנהו נמי לייתו ולירצו?
אמר להן רב אדא בר מתנה: יולדת. אם היא ילדה, בניה מי ילדו?
מתקיף לה רב אסי: ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מיתכפרא? וכיון דכי איכא כמה עשה גבה מיכפרא, יורשיה נמי מיכפר?
למימרא דקניא להו?
והאמר רבי יוחנן: הניח מנחה לשני בניו ומת - קריבה ואין בו שותפות.
ואי ס"ד קניא להו: (ויקרא ב, א) "נפש" אמר רחמנא?
ולא קניא להו?
והאמר ר' יוחנן: הניח בהמה לשני בניו ומת - קריבה ואין ממירין בה.
אי אמרת בשלמא קניא להו, היינו דאין ממירין בה, דהויא להו כשותפין
הקיש הכתוב - אשם לשלמים ואין משיבין על ההיקש:
אקיש לחטאת - דפסול: קשיא ליה לריש לקיש אשם משום דלא אתי לאחר מיתה לימא ליה ר' אליעזר אשם נמי אתי לאחר מיתה. שאשם שמתו בעליו רועה ודמיו נופלין לקיץ המזבח:
למותרו - שדמיו נופלין לנדבה כדפרישית:
חטאת נמי - מותרו נדבה הוא כגון הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה (יומא סה.) וההיא קריבה לאחר מיתת בעלים שהרי נתכפר בחבירתה בחייו ואין זו חטאת שמתו בעליה אלמא אתיא חטאת לאחר מיתה ואפי' הכי פסולה שלא לשמה ואשם נמי ליפסול:
מיעט רחמנא הוא - בשעיר נשיא כתיב בשחיטתו (ויקרא ד) ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא שישחטנו לשם חטאת ואם לאו פסול דהוא משמע בהוייתו יהא אם בהוייתו יהא כשר ואם לאו פסול ומינה ילפי' פסול דחטאת לקמן בפרקין (דף י:):
אשם נמי כתיב ביה אשם הוא - בצו את אהרן והקטירו המזבח אשה לה' אשם הוא בזמן שהוא לשם אשם כשר ואם לאו פסול:
ההוא לאחר הקטרת אימורין - דלא ילפינן מיניה כדתניא לקמן בפ"ק אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין וליכא למימר בהקטרה דמבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר דאין כפרה אלא בדם ואע"ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא (ויקרא ו) קודם שחיטה לא ילפינן מיניה דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת הדם:
שניתק לרעייה - שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב"ד הוציאו וירעה:
ושחטו סתם כשר - לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה:
ניתק אין - דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא אשם הוא בהווייתו יהא:
הנהו נמי לייתו ולירצו - איורשים:
יולדת - עולת יולדת דאייתי ראיה מיניה יביאו יורשים עולתה מאי לייתו ולירצו איכא אם היא ילדה כו':
מאן לימא דאי איכא כמה עשה גבה - דיולדת דלא מיכפרא עולתה עלייהו אם הביאה מחיים עולה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה דתניא גבי עולת נדבה בת"כ ונרצה לו מלמד שהמקום מרוצה לו ועל מה המקום מרוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהם מיתת ב"ד מיתה בידי שמים כרת (בידי שמים) מלקות ארבעים חטאות אשמות הרי עונשן אמור הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה:
למימרא דקני להו - ליורשין בהמת קרבן אביהן דקפרכת תכפר עלייהו:
אין בה משום שותפות - דאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קד:) הכל בא בשותפות לא חילק הכתוב אלא מנחה שנאמר בו נפש:
ה"ג [נפש] אמר רחמנא - ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' (ויקרא ב):
דאין ממירין בה - אם המיר אינו תמורה: