Enjoying this page?

MOED KATAN - 010b – משקין בית השלחין – פרק ראשון – מועד קטן, י ע”ב

צורת הדף באתר היברובוקס

דף י,ב גמרא אבל חמרא דריחיא לא רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא ולאוקומי ריחיא ולמיבני ריחיא ולמיבני אמת ריחיא ולמיבני אוריא [רב] שרא לסרוקי סוסיא ולמיבני אקרפיטא ולמיבני איצטבא רבא שרא למישקל דמא לבהמה בחולא דמועדא א"ל אביי תניא דמסייע לך מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד רבא שרא לכסכוסי קירמי מ"ט מעשה הדיוט הוא אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא קיטורי בירי אסיר מ"ט מעשה אומן הוא אמר רבא מאן דמתקיל ארעא אדעתא דבי דרי שרי אדעתא דארעא אסיר היכי דמי מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא ואמר רבא האי מאן דזכי זיכי אדעתא דציבי שרי אדעתא דארעא אסיר היכי דמי שקיל רברבי ושביק זוטרי אדעתא דציבי שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא ואמר רבא האי מאן דפתח מיא לארעיה אדעתא דכוורי שרי אדעתא דארעא אסיר היכי דמי פתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי אדעתא דכוורי פתח חד בבא אדעתא דארעא ואמר רבא האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא שרי אדעתא דדיקלא אסיר היכי דמי שקיל כוליה מחד גיסא אדעתא דחיותא מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא ואסיר ואמר רבא הני תמרי תוחלני מיגזרינהו שרי מייצינהו אסיר רב פפא אמר כיון דמתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל האידנא עלייהו א"ל כיון דהאידנא הוא דמשכחת להו ביומי אחריני לא משכחת להו כפרקמטיא האבד דמי ושרי תניא נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין

אבל חמרא דריחיא - שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים לא מצי למישקל לההוא חמרא צפרניו דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך מועד כדמפרש לקמן פרק מי שהפך (דף יב:)  הלכך טחינה מועטת יכול לטחון בחמור ולא מרעי ליה גידול צפרניו:

לאוקומי ריחיא - להעמיד להשים הריחים זו על גב זו:

אמת ריחיא - העץ שהריחים בנוי עליו:

ולמיבני אוריא - רפת בקר:

לסרוקי סוסיא - להסריק סוסים במסרק של ברזל:

למיבני אקורפיטא - מה שמשימין התבואה לתוכו לפני הסוסים שקורין מנייטור"ה בלע"ז:

איצטבא - בנין אבנים:

למישקל דמא - להקיז:

לכסכוסי - גיהוץ שקורין קובילו"ר:

קרמין - בגדים:

מעשה הדיוט - דמותר לעשותו בחולו של מועד דלאו מעשה אומן הוא:

קיטורי בירי אסיר - למיעבד במועד שכך היו עושין שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו מחליקין עליהן בית יד של חלוקיהם מעשה אומן הוא ואסור ל"א לכויץ קמטין שאדם עושה בבית יד  שממלאים אותה בקנה של שבלים חלקים ומקמטין פרוונצי"א בלע"ז:

דמתקיל תיקלא - שחופר משם האדמה לצורך הגורן לחבוט שם חטין לצורך המועד היינו אדעתא דבי דרי ושרי:

אדעתא דארעא - שחופר שדהו לצורך זריעה אסור משום דדמי כחורש בי"ט:

מוליא במוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על גבי מקום גבוה היינו מוליא במוליא:

או נצא בנצא - שחופר במקום נמוך ומניחו במקום נמוך דהיינו אדעתא דארעא ואסור דזה דרכו של חורש שדהו שאינו משגיח באיזה מקום שירד המחרישה בקרקע אפילו במקום  נמוך חורש והיינו דומיא דחרישה ואסור:

אבל שקל מוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה:

ושדא בנצא - במקום נמוך היינו אדעתא דבי דרי אדעתא דגורן שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות וזה מותר:

דזכי זיכיא - שמכבד את הקרקע מעצים קטנים שעליה שנוטלם:

אדעתא דציבי - אם ליקטן אדעתא דעצים להסיקן דנקט רברבי ושבק זוטרי:

אדעתא דארעא - דלהכי ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע שלוקט גדולים וקטנים אסור:

אדעתא דכוורי - שעושין המים שיוצאין מן הגומא של ביבר לחוץ אם לצורך שיצאו המים וישתיירו הדגים מותר:

כגון דפתח תרי בבי - חד שבו נכנסין המים לגומא ונכנסין אף הדגים לגומא וחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים משתיירים בתוכה ולוקחים אותם שרי דהיינו אדעתא דכוורי:

דארעא - דפתח חד בבא שבו נכנסים המים לגומא ואידך פתח שבו יוצאין המים לחוץ לא פתח:

אדעתא דארעא - שכשהגומא מליאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדה וכי האי גוונא אסור:

דפשח דיקלא - שזומר הדקל מן הענפים שבו:

אדעתא דחיותא - דראויין למאכל בהמה דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין לצורך מאכל בהמה היינו דחיותא ושרי:

דנקיט מהאי גיסא - דדיקלא ומהאי גיסא ענפים יבישין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור:

הני תמרי תוחלני - תמרים שלא נתבשלו כל צרכן:

מיגזרינהו - לחותכן לשנים ולאוכלן הכי בי"ט שרי דלצורך יום טוב קעביד:

מייצינהו אסור - לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול:

כיון דמתלעי - אי לאו דמייצינהו:

כדבר האבד - כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה הכי נמי מצי למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי:

פרקמטיא כל שהוא - לעשות סחורה בחולו של מועד:

ובדבר האבד מותר - שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור:

הוה מסיק זוזי - שהיו חייבין לו מעות באותו מקום: