ההדיוט תופר כדרכו:
תופר כדרכו - בחולו של מועד:
היכי דמי הדיוט?
היכי דמי הדיוט - שאינו אומן שתופר כדרכו:
אמרי דבי רבי ינאי: כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת.
מלא מחט בבת אחת - שאינו יכול ללקוט נימי התפירה של חלוק כדי לתפור כשהוא תופר תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת, והיודע לעשות כן אומן הוא:
רבי יוסי בר חנינא אמר: כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו:
שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו - שאינו יודע לתחוב אותו בגד עב שעושין ממנו אימרא בחפת חלוקו אלא שבמקום אחד מקצרו ובמקום אחד מרחיבו:
והאומן מכליב:
האומן - החייט מכליב:
מאי מכליב?
רבי יוחנן אמר: מפסיע.
מפסיע - שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שדומין תחובי המחט לשיני הכלב רחוקות זו מזו כשיני הכלב:
רבה בר שמואל אמר: שיני כלבתא:
כלבתא - שאינו תופר כדרכו תוחב זה בסמוך זה אלא שתוחב המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה ולהכי קרי ליה כלבתא דהכי קיימי שיני הכלב שן אחד גבוה מחבירו:
מסרגין את המטות:
מאי מסרגין, ומאי ממתחין?
כי אתא רב דימי אמר: פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' אסי, ותרוייהו משמיה דחזקיה ור' יוחנן.
חד אמר: מסרגין - שתי וערב,
מסרגין שתי וערב - שאורגין מטה של חבלים בשתי וערב:
וממתחין - שתי בלא ערב.
שתי בלא ערב - שמותח השתי ואינו אורג בה הערב:
וחד אמר: מסרגין - שתי בלא ערב, וממתחין - שאם היה רפוי ממתחו.
שאם היה רפוי - זה שנארג ימים רבים והיו החבלים רפויין ותלוין למטה שאינן מתוחין ממתחן:
איני?
והא תני רב תחליפא בר שאול: ושוין
ושוין - רבי מאיר ור' יוסי:
שאין מפשילין חבלים לכתחלה.
שאין מפשילין חבלים לכתחלה - שאין גודלים חבלים לכתחלה:
בשלמא למאן דאמר: מסרגין שתי וערב, וממתחין שתי בלא ערב - היינו דקתני רב תחליפא בר שאול: ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה.
אלא למאן דאמר: מסרגין שתי בלא ערב, ממתחין שאם היה רפוי היה ממתחו - השתא שתי וערב אמרת לא, חבלים לכתחלה מיבעיא?
קשיא.
א"ל רב נחמן בר יצחק לרבי חייא בר אבין: מי איכא למאן דאמר: מסרגין - שתי בלא ערב?
והתנן: רבי מאיר אומר: המטה - משיסרוג בה שלשה בתים.
המטה - לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתי נירין, שהשתי כבר מתוח ואורג בה שלשה בתי נירין דערב. אלמא דמסרגין קרי שתי וערב:
אלא כי אתא רבין אמר: במסרגין כולי עלמא לא פליגי - דשתי וערב.
אלא כי פליגי - בממתחין.
מר סבר: ממתחין שתי בלא ערב.
ומר סבר: שאם היה רפוי ממתחו.
מיתיבי: מסרגין את המטה, ואין צריך לומר שממתחין. דברי ר' מאיר.
ר' יוסי אומר: ממתחין אבל לא מסרגין.
וי"א: אין ממתחין כל עיקר.
בשלמא למאן דאמר: ממתחין שתי בלא ערב, היינו דאתו יש אומרים לאיפלוגי.
היינו דאתו יש אומרים לאפלוגי - דאפילו שתי בלא ערב לא מצי:
אלא למאן דאמר: שאם היה רפוי ממתחו.
ליש אומרים: ממתחו נמי לא?
ממתח נמי לא - בתמיה אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי, ואמאי הא לא קעביד מלאכה, ואי לא עביד הכי לא מצי למיזגא עלה:
אין.
אין - ודאי אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי, משום דהואיל ואפשר למלייה למטה במאני עד לעיל והדר מצי למירמא עלייהו כרים וכסתות למיזגא עלייהו:
כיון דאפשר לממלייה במאני - לא טרחינן:
לא טרחינן - דהוי טורח דלא צריך:
משנה
מעמידין תנור וכירים
מעמידין תנור וכירים - שעושין אותם לכתחלה. כדאמרינן לקמן: תנור - תוכו חלול מקום שפיתת שתי קדירות, כירה - מקום שפיתת קדירה אחת:
וריחים במועד.
ר' יהודה אומר: אין מכבשין
מכבשין - בגמ' מפרש:
את הריחים בתחילה:
גמרא
מאי מכבשין?
רב יהודה אמר: מנקר ריחיא.
מנקר ריחיא - שכשהיא ישנה וחלקה ואין החטין יכולין לפרך, מנקרין אותה - חותכין אותה כדי שלא יהא שוה, כדי שיפרכו החטין תחתיה:
רב יחיאל אמר: בת עינא.
בת עינא - נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת לתוכה:
מיתיבי: מעמידין תנור וכירים במועד.
ובלבד שלא יגמור מלאכתן. דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: אף יגמור.
רבי יהודה אומר משמו: מעמידין את החדשה ומכבשין את הישנה.
ויש אומרים: אין מכבשין כל עיקר.
בשלמא למאן דאמר: מכבשין - מנקר ריחיא, היינו דמשכחת לה בישנה.
היינו דמשכחת לה בישנה - לפי שהישנה צריכה לכך, שכבר היא חלקה לפי שתדיר היא טוחנת:
אלא למאן דאמר בת עינא - ישנה בת עינא למה לה?
אלא למאן דאמר - דמכבשין היינו בת עינא, ישנה בת עינא למה, והלא כבר אית לה בת עינא, שכבר היא ישנה מלטחון, ואי לא הוי לה בת עינא לא מצי למיטחן:
כגון דקא בעי לארווחי טפי פורתא.
כגון דבעי לארווחי - האי בת עינא טפי. וכי האי גוונא משכחת לה בישנה:
רב הונא שמעיה לההוא גברא, דקא מנקר ריחיא בחולא דמועדא.
מנקר ריחיא - בישנה:
אמר מאן האי?
איתחיל גופיה,
איתחיל גופיה - יתחלל גופו:
דקא מחיל חולא דמועדא.
סבר לה כיש אומרים.
דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד.
משום רבי מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו - [מותר] ליטול צפרנים בחולו של מועד.
מותר ליטול - להן צפרנים כדרך העושין עכשיו לסוסים שלנו, דאי לא עביד ליה הכי הוה ליה צערא ולא מצי אזיל: