מה שאין כן בביצה
מה שאין כן בביצה - דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:
אמר ליה אנא כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה
ומאי דעתיך דלמא מעברי ליה לאלול
האמר רב חיננא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר:
ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין:
תנו רבנן ב"ש אומרים אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין
בפסח - קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:
וכמה פת עבה
וכמה פת עבה - שהתירו בית הלל:
אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח
שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:
מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין
בזריזין - של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:
אם אמרו בפת עמלה יאמרו בפת שאינה עמלה
פת עמלה - בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):
אם אמרו בעצים יבשים יאמרו בעצים לחים
עצים יבשים - מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:
אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן
בתנור חם - שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:
אם אמרו בתנור של מתכת יאמרו בתנור של חרס
מתכת - במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:
אמר רב ירמיה בר אבא שאלית את רבי ביחוד ומנו רב
ביחוד - ביני לבינו:
מאי פת עבה פת מרובה
איכא דאמרי אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב שאלית את רבי ביחוד
ואיכא דאמרי - רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד:
ומנו רבינו הקדוש
ומנו - רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז:
מאי פת עבה פת מרובה
פת מרובה - ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:
ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישה
אי נמי באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה
מכדי משום דקטרח טרחא דלא צריך הוא מאי אריא פסח אפי' בשאר ימים טובים נמי
אין הכי נמי ותנא ביו"ט דפסח קאי
תניא נמי הכי ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב
תניא נמי הכי - דבשאר יום טוב נמי נחלקו:
וב"ה מתירין:
וב"ה מתירין - כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:
משנה אף הוא אמר שלשה דברים להקל
מכבדין בית המטות
מתני' מכבדין בית המטות - בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות:
ומניחין את המוגמר ביו"ט
מוגמר - לבונה על גבי גחלים:
ועושין גדי מקולס בלילי פסחים
מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז):
וחכמים אוסרין:
וחכמים אוסרין - בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:
גמרא אמר רב אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר
גמ' מחלוקת לגמר - כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:
מיתיבי אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מכבדין
אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב
אלא מכבדין אותן מערב יום טוב ופורסין עליהם סדינין
למחר כשאורחים נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד מאליו
כשאורחים נכנסין - שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:
אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן
ואין מניחין את המוגמר ביו"ט ושל בית רבן גמליאל מניחין
אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב
אלא מביאין ערדסקאות של ברזל ומעשנין אותן מערב יום טוב
ערדסקיאות - אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים[1]:
ופוקקין נקביהן מערב יום טוב
ופוקקין נקביהן - לשמור העשן והריח שלא יצא:
למחר כשאורחים נכנסין פותחין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו
אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן
אם כן - לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:
אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר אסור
מחלוקת להריח - התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:
איבעיא להו מהו לעשן
מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:
רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור
אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:
ושמואל אמר מותר
ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות (שם):
רב הונא אמר אסור מפני שמכבה
מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:
אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר
ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה:
א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר
אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:
א"ר יהודה על גבי גחלת אסור
על גבי גחלת אסור - דאיכא מכבה ומבעיר: