ואי איתא, ליתני עבר ואפה מותר?
ואי איתא - דעבר ואפה מותר, מכדי תנא אתקנתא קא מהדר, נתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו:
אמר רב אדא בר מתנה: תנא תקנתא דהיתרא קתני.
תקנתא דהיתרא - העשויה בהיתר:
תקנתא דאסורא לא קתני.
ת"ש. מי שהניח עירובי תבשילין, הרי זה אופה ומבשל ומטמין. ואם רצה לאכול את עירובו - הרשות בידו.
אכלו עד שלא אפה[1] עד שלא הטמין - הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. ולא אחרים אופין ומבשלין לו.
אבל מבשל הוא ליו"ט, ואם הותיר הותיר לשבת.
ובלבד שלא יערים.
שלא יערים - לאחר שבשל לצורך, לומר עוד אני צריך להזמין אורחים, ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת. אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדרה בשר ואע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת:
ואם הערים אסור.
ואם הערים אסור - לאכול. דאחמור רבנן בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב. ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה[2] דמלח גרמא גרמא - דאין עבוד באוכלין, ואי משום טרחא - הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט, וקס"ד דהוא הדין לעבר ואפה:
אמר רב אשי: הערמה קא אמרת?! שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד.
שאני הערמה כו' - לעולם עבר ואפה מותר, והערמה אינה ראיה לכאן, דשאני הערמה ממזיד. דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד. דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים, ואין אחרים למדים הימנו, והוא עצמו משים אל לבו ושב, הלכך לא מעקרא תורת עירוב. אבל מערים סבור לעשות בהיתר, הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו, ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב, הלכך קנסוהו רבנן:
Audio Vedio
רב נחמן בר יצחק אמר: הא מני
הא מני - דקתני אם הערים אסור:
חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.
חנניה היא - דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי תבשילין, ואליבא דבית שמאי:
דתניא: חנניה אומר בית שמאי אומרים: אין אופין אלא אם כן ערב בפת, ואין מבשלין אא"כ ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב.
ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו.
תנן: המעשר פירותיו בשבת - בשוגג יאכל.
במזיד לא יאכל
במזיד לא יאכל - שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי' גבי עונג שבת:
לא צריכא דאית ליה פירי אחריני.
דאית ליה פירי אחריני - לשבת:
ת"ש. המטביל כליו בשבת.
המטביל כליו - במקוה שיש לו בחצרו, ועבר אדרבנן, דאמרי במתניתין מטבילין כלים מלפני השבת, דנראה כמתקן:
בשוגג - ישתמש בהן.
ישתמש בהן - בו ביום
במזיד - לא ישתמש בהן.
לא צריכא, דאית ליה מאני אחריני.
א"נ אפשר בשאלה.
אפשר בשאלה. לשאול כלים מחברו ולהשתמש:
ת"ש. המבשל בשבת בשוגג - יאכל.
במזיד - לא יאכל.
אסורא דשבת שאני:
אסורא דשבת - בשול שבת מאבות מלאכות הוא, ואיסור סקילה הוא, הלכך קנסוה רבנן למזיד. אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת אסורא דרבנן הוא דעבד:
בית שמאי אומרים שני תבשילין:
מתניתין דלא כי האי תנא.
דתניא. אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך.
על מה נחלקו, על דג וביצה שעליו שב"ש אומרים שני תבשילין.
על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומרים שני תבשילין - צריך וזה כתבשיל אחד שמחובר בו ובטיל לגביה. וב"ה אומרים דיו בתבשיל אחד כזה:
ובית הלל אומרים תבשיל אחד.
ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג,
ושוין שאם פרפר ביצה - מבושלת, ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין:
או שרסק
שרסק - מינצ"ר בלעז:
קפלוטות
קפלוטות - כרתי פורי"ש בלעז:
ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין.
אמר רבא: הלכתא כתנא דידן
כתנא דידן - דמתניתין דקתני בית הלל שרו בתבשיל אחד:
ואליבא דב"ה:
אכלו או שאבד הרי זה לא יבשל עליו וכו':
אמר אביי: נקטינן התחיל בעיסתו
אם התחיל בעיסתו - לתקנה ולאפותה ע"י עירובו:
ונאכל עירובו - גומר:
משנה
חל[3] להיות אחר השבת
בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל
מטבילין את הכל - כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים:
מלפני השבת.
מלפני השבת - דקי"ל בר"ה (דף טז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא) ומוקים לה ברגל. הלכך יטביל מערב שבת דאסור להטביל בשבת וביו"ט:
וב"ה אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת.
ובית הלל אומרים כו' - והא דנקט שבת, רבותא אשמועינן לב"ה, דאפי' בשבת שרו באדם. ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים:
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. אבל לא מטבילין.
ושוין שמשיקין את המים - מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו - ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו. ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה. כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף לד:) אבל לא מטבילין. בגמרא מפרש שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים:
ומטבילין מגב לגב
ומטבילין מגב לגב - ביום טוב:
ומחבורה לחבורה:
ומחבורה לחבורה - בגמרא מפרש לה:
גמרא
דכולי עלמא מיהת כלי בשבת לא.
מאי טעמא?
אמר רבה: גזרה
- 1 עד שלא בשל - הגהות הב"ח
- 2 רב אדא בר אהבה היה מולח את חתיכות הבשר ביום־טוב אחת־אחת בדרך הערמה. כיצד? תחילה היה מולח חתיכה אחת ואומר: את החתיכה הזאת אני רוצה לאכול היום. לאחר שמלח אותה, היה כביכול נמלך ואומר: החתיכה האחרת טובה או ערבה לי יותר, ואז היה מולח את השנייה כדי לאוכלה. כך היה ממשיך, חתיכה אחר חתיכה, עד שכל הבשר נמלח. רש״י שם מסביר: לאחר שמלח זו לאכלה היום, אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום, וחוזר ומולחה. אף שבפועל מטרתו הייתה למנוע מכל הבשר להיסרח, כל פעולת מליחה נעשתה כביכול לצורך אכילת אותה חתיכה ביום־טוב. זוהי ה״הערמה״ — הוא מציג בכל פעם את החתיכה הבאה כזו שהוא מתכוון לאכול כעת.
- 3 יום טוב