היינו קלקולא.
היינו קלקולא - אם היה מותר לערב אתמול והוא אסר:
אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי ולאסור.
תנו רבנן. יום טוב שחל להיות בשבת -
בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה, [ואומר] של שבת בפני עצמה ושל יו"ט בפני עצמה.
וב"ה אומרים: מתפלל שבע.
מתחיל בשל שבת
מתחיל בשל שבת - ברכה אחת לשניהם ומתחיל להזכיר שבת תחילה ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה:
ומסיים בשל שבת
ומסיים - הברכה בשל שבת מקדש השבת ותו לא:
ואומר קדושת היום באמצע.
ואומר קדושת היום באמצע - ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה:
רבי אומר: אף חותם בה, מקדש השבת ישראל והזמנים.
תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים.
תני תנא קמיה דרבינא - במילתיה דרבי מקדש ישראל והשבת והזמנים:
אמר ליה: אטו שבת ישראל מקדשי ליה?
אטו שבת ישראל מקדשי ליה - שקדמת קדושת ישראל לשל שבת. בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן, שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם, ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית דין:
והא שבת מקדשא וקיימא?
אלא שבת מקדשא וקיימא - מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות דראש חדש:
אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי וכדתריץ רבינא:
ת"ר. שבת שחל להיות בר"ח או בחולו של מועד - ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע,
ואומר מעין המאורע
מעין המאורע - ראש חדש או מועד:
בעבודה
בעבודה - כגון יעלה ויבא בברכת עבודה:
ואם לא אמר - מחזירין אותו.
רבי אליעזר אומר: בהודאה
בהודאה - כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים:
ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע.
רשב"ג ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומרים: כל מקום שהוזקק לשבע
כל מקום שזקוק לשבע - ואפי' ערבית ושחרית ומנחה:
מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע.
אמר רב הונא: אין הלכה כאותו הזוג.
אין הלכה כאותו הזוג גרסינן אלא כתנא קמא דאמר ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה. מיהו לאו הלכתא כוותיה בהא דקאמר ובמוספין מתחיל כו' אלא בהא הלכתא כרבי דאמר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים או ראשי חדשים בראש חדש:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה.
מיום טוב לחבירו - אם נזכר ביו"ט ראשון, וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ומחר קדש, עירובי עירוב. ואם חלוף איני צריך לערב לתבשילין, ובתחומין יאמר אם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר כמו כן בשל תחומין ובאותה הפת עצמה דממה נפשך הוי עירוב, אבל בשל תבשילין אין צריך לשנות ולחזור את תנאו למחר:
אמר רבא: מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה.
מאן דאמר עירובי תחומין כל שכן עירובי תבשילין.
ומאן דאמר עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא.
מאי טעמא?
דלמקני שביתה בשבתא לא.
דלמקני שביתה בשבתא - לאו דוקא שבתא נקט אלא יו"ט קרי שבתא. לא התירו לו לקנות שביתה ביום טוב ואפי' מספק. ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו:
תנו רבנן. אין אופין מיום טוב לחבירו.
אין אופין - פת:
באמת אמרו: ממלאה אשה כל הקדרה בשר.
אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.
ממלאה אשה כו' - דבחד טרחא סגי. וכן בנחתום לגבי מלוי:
ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד.
אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו.
אבל לאפות - כל ככר וככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה:
ר' שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא.
בזמן שהתנור מלא - שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות, ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה:
אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
איבעיא להו: מי שלא הניח עירובי תבשילין,
הוא נאסר
הוא נאסר - לאפות:
וקמחו נאסר.
וקמחו נאסר - שלא יהו אחרים אופין קמחו בעודו שלו.
או דלמא, הוא נאסר ואין קמחו נאסר?
למאי נפקא מינה?
לאקנויי קמחו לאחרים.
לאקנויי קמחו. אם צריך לתת במתנה את קמחו שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו:
בשלמא לא גרס:
אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר - צריך לאקנויי קמחו לאחרים.
ואי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר, לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים.
מאי?
תא שמע. מי שלא הניח עירובי תבשילין - הרי זה לא יאפה, ולא יבשל, ולא יטמין
ולא יטמין - כדרך שמטמינין תבשיל שבת:
לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו.
כיצד הוא עושה?
מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו.
ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר.
ש"מ.
איבעיא להו: עבר ואפה מאי?
עבר ואפה מאי - מהו שיאכל בשבת:
ת"ש. מי שלא הניח עירובי תבשילין כיצד הוא עושה - מקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופין לו ומבשלין לו.