אלא בקשין.
בקשין - בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן:
וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי נמטא
נמטא - בגד שקורין פלטר"א בלע"ז:
גמדא
גמדא - קשה. כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.) דבר שהוא כווץ נעשה קשה:
דנרש
דנרש - מקום:
שריא.
שריא - לישיבה שאינו מחמם:
אמר רב פפא: ערדלין
ערדילין - ראיתי בתשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן (ותולים) עליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:
אין בהן משום כלאים.
אין בהם משום כלאים - דקשין הן:
אמר רבא: הני צררי דפשיטי - אין בהם משום כלאים.
דבזרני
דבזרני - שצרור בהם זרעים:
יש בהם משום כלאים.
יש בהם משום כלאים - ואסור לתתן בתוך חיקו:
רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך:
אבל לא סנדל המסומר:
סנדל המסומר מ"ט לא?
משום מעשה שהיה
מעשה שהיה - במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס.):
אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו, ומותר לטלטלו.
אסור לנעלו - משום מעשה שהיה.
ומותר לטלטלו.
מדקתני: אין משלחין, דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא:
ולא מנעל שאינו תפור:
פשיטא?
לא נצרכא דאע"ג דנקיט בסיכי:
בסיכי - יתדות קטנות של עץ. וי"א תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו:
ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן:
תניא. ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר
ביצת הגיר - גיר מין קרקע המשחיר:
ביצת - כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי ביצת מטונ"ש בלע"ז:
ר' יוסי אוסר בשחור, מפני שצריך לצחצחו.
לצחצחו - להחליקו כדמפרש לקמיה שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות:
ולא פליגי. מר כי אתריה ומר כי אתריה.
באתריה דמר בשרא לתחת.
באתריה דר' יהודה בשרא לתחת - לפנים הלכך א"צ לצחצחו:
באתריה דמר בשרא לעיל:
זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב:
רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא.
אמר ליה אביי: והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו?
והאנן תנן כו' - ותפילין אין נאותין בהן ביו"ט, כדאמר בערובין (דף צו.) יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות:
הכי קאמר כל שנאותין בו בחול
כל שנאותים בו בחול - שהוא מתוקן כל צרכו:
משלחין אותו ביום טוב.
משלחין אותו ביום טוב - דאי ביום טוב דקתני מתני' לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה, ולאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ביו"ט ליכא אסורא. ומיהו סנדל המסומר לא, דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנעלו:
אמר אביי: תפלין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא.
היה בא בדרך
היה בא בדרך - בע"ש:
ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה.
מניח ידו עליהם
מניח ידו עליהם - שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהיא העברה כלאחר יד ומשום בזיון:
עד שמגיע לביתו.
היה יושב בבית המדרש
בבהמ"ד - בשדה היה ואינו משתמר:
ותפלין בראשו וקדש עליו היום.
מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.
מתיב רב הונא בריה דרב איקא: היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה
לבית הסמוך לחומה - משנכנס לעיר יתנם בבית הראשון ולא יוליכם עד ביתו:
היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש?
לא קשיא. הא דמנטרא
הא דמנטרא - באותו בית הסמוך לבהמ"ד אם נשמרים הם בו יתנם שם:
הא דלא מנטרא.
אי דלא מנטרא מאי איריא בראשו
מאי איריא בראשו - שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום דקא נקיט אביי:
אפילו מחתן בארעא נמי
אפי' מחתן בארעא נמי - אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען:
דהא תנן: המוצא
המוצא - גרס ולא גרסינן המוציא:
תפלין
המוצא תפילין - בשבת בשדה:
מכניסן
מכניסן - לעיר:
זוג זוג?
זוג זוג - נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול ומכניסן וחוזר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן תפילין של ראש ושל זרוע קרי זוג זוג:
לא קשיא.
הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי.
הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי.
ולא מנטרא מחמת גנבי - ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים לא יזיזם ממקומן:
מהו דתימא רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו - קמ"ל:
הדרן עלך ביצה