מר סבר
מר סבר - בית שמאי:
גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד.
ומר סבר לא גזרינן:
ומר סבר - בית הלל והנך מתניתא לא אפלוג אלא מר אשמעינן חדא ומר אשמעינן חדא ולא פליגי. מתניתא קמייתא הכי קאמר במה דברים אמורים בשיש להן ציר באמצע. אבל אין להם ציר כל עיקר - דברי הכל מותר. ותנא בתרא ה"ק במה דברים אמורים דנחלקו בשאין להם ציר מן הצד אבל בשיש להם ציר מן הצד דברי הכל אסור:
משנה
בית שמאי אומרים: אין מוציאין, לא את הקטן
לא את הקטן - כל מילי דלאו צורך אכילה:
ולא את הלולב, ולא את ספר תורה, לרשות הרבים.
ובית הלל מתירין:
גמרא
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביו"ט
עולת נדבה - דאילו עולת חובת היום רחמנא שריא, אבל זו יש להקריבה לאחר יום טוב:
לוקה.
לוקה - משום (לא תעשה כל מלאכה) (שמות כ):
א"ל: דאמר לך מני, בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך
לצורך - אך אשר יאכל לכל נפש:
הותרה נמי שלא לצורך.
דאי בית הלל, הא אמרי: מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
מתקיף לה רבה: ממאי דב"ש ובית הלל בהא פליגי, דלמא בערוב והוצאה לשבת
בערוב הוצאה - אם נאסרה הוצאה ביו"ט ונתקנו הלכות ערובי חצירות ליו"ט אם לאו:
ואין ערוב והוצאה ליו"ט קא מיפלגי?
ואין ערוב והוצאה כו' - ואע"ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן (שבת דף צו:) - בא ירמיה ופירש שלא נאסרה אלא בשבת, משום הכי קא שרו. אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך אפילו לב"ה אם הותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך. והך מתניתין אפי' ב"ה:
מ"ס ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליו"ט,
ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליו"ט.
כדכתיב: (ירמיהו יז) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת - בשבת אין ביו"ט לא.
מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה
אלא מעתה - דסבירא להו לב"ה אין אסור הוצאה ליו"ט:
ליפלגו באבנים?
ליפלגו באבנים - אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה. ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה:
אלא מדלא מפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי.
אלא מדלא אפלוג באבנים - ש"מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליו"ט, אלא שמן התורה הותרה לצורך וב"ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו"ט לא גזור. ובית שמאי לית להו מיגו ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו הותר ושאינו צורך אכילה באסורו עומד מן התורה:
ואף ר' יוחנן
סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך
ואף ר' יוחנן סבר במתוך גרסינן:
הותרה נמי שלא לצורך פליגי.
פליגי - ב"ש וב"ה ודכולי עלמא יש אסור הוצאה ליו"ט מויעבירו קול במחנה דישנה בשאר מלאכות, וירמיה היה מזהירן על השבתות שהן חמורין והלואי ישמעו:
דתני תנא קמיה דר' יוחנן: המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו - לוקה חמש.
לוקה משום מבשל גיד.
לוקה משום מבשל גיד - שהבשול אב מלאכה הוא, ובשול גיד דבר האסור ואינו ראוי לאכילה, ועומד באסור לא תעשה כל מלאכה דלא הותר אלא לצורך:
ולוקה משום אוכל גיד.
ולוקה משום מבשל בשר בחלב.
ולוקה משום מבשל בשר בחלב - לאו משום יו"ט דמלקות דבשול יו"ט הא תנא ליה, אלא אפילו הוא חול לוקה משום מבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב שלש פעמים אחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה ואחד לאסור בשול:
ולוקה משום אוכל בשר בחלב.
ולוקה