התם לא מוכחא מלתא.
התם לא מוכחא מילתא - שתהא שטיחתו לצורך עבוד, דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה, מפני צורך יום טוב התירו, שאף שטיחתו צורך י"ט, דחזי למזגא עליה. אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן, מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו, ואתי נמי לממלחינהו. ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד. דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו:
משום דחזי למזגא עליה.
הכא אתי למימר מ"ט שרו לי רבנן כי היכי דלא לסרח מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת
בבת אחת - דחד טרחא לכלהו:
אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.
רב אדא בר אהבה: מערים ומלח גרמא גרמא:
מערים - לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה:
משנה
ב"ש אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב.
וב"ה מתירין אף להחזיר:
גמרא
מאי תריסין?
אמר עולא: תריסי חנויות.
חנויות - כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע:
חנויות - כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע:
ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן.
משום תחלתן - שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן:
ואלו הן:
עור לפני הדורסן.
עור לפני הדורסן - הותרה שטיחתן משום שחיטתן:
ותריסי חנויות.
תריסי חנויות - הותרה חזרתן משום סלוקן:
וחזרת רטיה.
וחזרת רטיה - בשבת פרק כלל גדול (דף עה:) אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק:
במקדש
במקדש - לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חציצה בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר עבודה דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מעיקרא:
ורחבא אמר רבי יהודה:
ורחבא אמר רבי יהודה - י"מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה ספק משמיה דרב יהודה[1]. ואני אומר לא ראה רחבא את רבי יהודה נשיאה, דהא מפומבדיתא הוה ולא מצינו שעלה לא"י[2]. ועוד, כי אמרי' בעלמא דדייק וגמר שמעתת' מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא, הוה לן למימר דאפילו ספיקי דגברי גריס? כדאמרינן בדרב יהודה בהכל שוחטין (חולין יח:[3]). ונראה בעיני[4] משום דרבו מובהק היה ולא היה לומד מרב אחר, הוה קרי ליה רבי, דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא[5]:
אף הפותח חביתו, ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר יגמור.
אף הפותח את חביתו - חבר כשהתחיל למכור יינו או ככרו לעולי רגלים ברגל וממשמשי בה יד הכל, וטומאת עם הארץ ברגל טהורה כל ימות הרגל, ובמה שנשאר לאחר הרגל נחלקו רבי יהודה וחכמים בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כו.) רבי יהודה אומר יגמור וימכרנה לחברים ולכל אדם, ויזהר שלא יגע עם הארץ עוד. וחכמים אומרים: לא יגמור ולא ימכרנה עוד, משום דנטמאת ברגל במגע עם הארץ, ונהי דכל ימות הרגל אשתראי שלא לביישם מיהו לאחר הרגל חלה למפרע. ואשמעינן רחבא דרבי יהודה לא אמר יגמור אלא משום תחילתן, דאי לא שרית ליה לא פתח ליה מעיקרא:
"עור לפני הדורסן" תנינא?
תנינא - במתניתין: ובית הלל מתירין. ומעולא מאי נפקא לן:
מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דחזי למזגא עלייהו, ואפילו מערב יום טוב נמי.
ואפילו מעי"ט - שהופשט מבעוד יום:
קמ"ל התירו סופן משום תחלתן, דיום טוב אין דערב י"ט לא.
"תריסי חנויות נמי תנינא", [וב"ה מתירין אף להחזיר]?
תנינא - במתניתין, וב"ה מתירין אף להחזיר גרסינן:
מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואפילו דבתים נמי.
דאין בנין בכלים - אין איסור בנין וסתירה בכלים, אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו, והעושה כלי או גומרו בי"ט או בשבת, משום מכה בפטיש הוא דמחייב, שהוא חיוב לכל גמר מלאכה, או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק, ואם צריך קצוע חייב משום מחתך, וכן אורג או מסך או תופר. אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה. דהא דתנן (שבת דף קב:) הבונה כל שהוא - בבתים תנן. והלכך בית הלל אפילו בתיבות הבית שרו לסלק דלתותיהן ולהחזיר, ואע"ג דלאו לשמחת י"ט, קמ"ל עולא, דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן אי לאו משום תחלתן דחנויות שהן צרכי רבים אין, אבל תריסי כלי הבית לא:
קמ"ל התירו סופן משום תחלתן, דחנויות אין דבתים לא.
חזרת רטיה במקדש נמי תנינא,
תנינא - בעירובין מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה:
מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה?
מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש
מהו דתימא טעמא - דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש, ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין:
אפילו כהן דלאו בר עבודה הוא.
קמ"ל: התירו סופן משום תחלתן, דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא.
פותח את חביתו נמי תנינא,
תנינא - בחגיגה:
הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל - ר' יהודה אומר: יגמור וחכמים אומרים: לא יגמור?
מהו דתימא טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן.
כטהרה שויה רבנן - דאסמכוה אקרא, כאיש אחד חברים (שופטים כ) וטעמא דרבי יהודה משום דלא הדרה חיילא, ואע"ג דלא התחיל על גב הרגל למוכרה, ואירע שנגע בה עם הארץ ברגל, קאמר נמי רבי יהודה דאין מגעו מטמאה ואפי' לאחר הרגל. קמ"ל רחבא דמשום תחלתן הוא:
ואע"ג דלא התחיל נמי.
קמ"ל: התירו סופן משום תחלתן, התחיל אין לא התחיל לא.
ועולא מאי טעמא לא אמר הא?
בפלוגתא לא קא מיירי.
בפלוגתא לא קא מיירי - והא פליגי רבנן עלה:
הנך נמי פלוגתא נינהו?
בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
מתניתין
מתניתין - דקתני בסלוק נמי פליגי, לאו כי האי תנא:
דלא כי האי תנא.
דתניא. אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב, לא נחלקו אלא להחזיר.
שבית שמאי אומרים אין מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין.
במה דברים אמורים: בשיש להן ציר
בשיש להן ציר - ידות לשני ראשין דדומות לבנין:
אבל אין להן ציר - דברי הכל מותר.
והתניא
והתניא - בשאין להן ציר הוא דשרי ב"ה אבל בשיש כו':
בד"א בשאין להן ציר, אבל יש להן ציר - דברי הכל אסור?
אמר אביי:
אמר אביי - דכולי עלמא תרוייהו הנך תנאי דברייתא דפרשי לן פלוגתא דב"ש וב"ה:
בשיש להן ציר מן הצד - דברי הכל אסור.
דברי הכל אסור - ובשאין להן ציר כל עיקר, דברי הכל ב"ש וב"ה:
אין להן ציר כל עיקר - דברי הכל מותר.
כי פליגי בשיש להן ציר באמצע
בשיש להן ציר באמצע - כעין פליט"א ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה:
- 1 היינו שקשה לו לרש"י למה קורא אותו רבי יהודה שהשם רבי הוא לתנא, ולא רב יהודה שהוא אמורא? מפרשים שלא הי' ברור מיהו לרחבא משםמ שמעו אם מרב יהודה או מרבי יהודה (הנשיא) ולכן משום הספק אמר שרבי יהודה אמרה להשמעתתא
- 2 א"כ א"א שר' יהודה הוא ר' יהודה הנשיא
- 3 אנא מרב יהודה גמירנא דאפי' ספיקי דגברי גריס דאמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל
- 4 שקראו לרב יהודה רבי יהודה
- 5 היינו רבי שלי