הא לא דמיא, אלא להא.
הא לא דמיא - תירוצא הוא:
"שכן עליה עוף, כשירה.
שכן עליה עוף - בפרה אדומה קאי.
שפרח ונח על גבה.
אף על גב דכתיב "לא עלה עליה עול" דמשמע "עליה", אפילו עליה בעלמא?
ואי משום דכתיב "עול"?
הא מרבינן ביה שאר עבודות, במסכת סוטה (מו, א).
אפילו הכי, בהא עלייה כשרה.
דלא ניחא ליה.
והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה:
עלה עליה זכר, פסולה".
עלה עליה זכר פסולה - דניחא ליה.
והוא הדין לתינק ותידוש:
מ"ט?
אמר רב פפא, אי כתיב (דברים כא, ) "עָבַד" וקרינן "עָבַד", עד דעביד בה איהו.
אי כתיב "עוּבַּד" וקרינן "עוּבַּד", אפילו ממילא נמי.
עובד - משמע, ממילא.
עבד משמע, בידים.
ואף על גב דהאי בעגלה כתיב?
תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה, דעול עול.
במסכת סוטה (מו, א):
השתא דכתיב "עָבַד" וקרינן "עוּבַּד", "עוּבַּד" דומיא ד"עָבַד".
מה "עָבַד" דניחא ליה, אף "עוּבַּד" דניחא ליה.
ת"ש, "אבידה, לא ישטחנה לא על גבי מטה,
לא ישטחנה - במוצא בגד אבודה קאי:
ולא על גבי מגוד, לצורכו.
מגוד - קבילי"א:
אבל שוטחה, לצורכה, על גבי מטה ועל גבי מגוד.
לצורכה - כדי שלא יאכלנו עש:
נזדמנו לו אורחין, לא ישטחנה, לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכה בין לצורכו"?
נזדמנו לו אורחין וכו' - אלמא אף על גב דלצורכה הוא, והיינו לא אפשר, הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו, באורחין, חשיב ליה גזל, ואסיר.
ומשני, לאו משום כוונה הוא, אלא משום דבשטיחה זו קלי לה.
כלומר, מאבדה בידים.
אי משום עינא בישא.
אי משום דלמא אורחין גנבי נינהו, וגנבי לה:
שאני התם, דקלי לה.
אי משום עינא בישא, אי משום גנבי.
ת"ש, "מוכרי כסות, מוכרין כדרכן.
מוכרין כדרכן - מעוטפין בכסות כלאים.
דאין מתכוין להנאת לבישה:
ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים.
והצנועין מפשילין לאחוריהם במקל".
והצנועים - פרושים, שמתרחקין מן הכיעור ומן הדומה לו:
והא הכא דאפשר למעבד כצנועין, וכי לא מכוין, שרי.
תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא?
לישנא קמא דרבא - אפשר ולא מתכוין, אסור אפילו לר' שמעון, דאם כן הא מני.
יש שטועין:
שמקשין על משנה זו, אותה ששנינו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, אלמא כלאים אסור למכור?
וטעות בידם:
דהתם אבד דוקא, שמא יחזור נכרי וימכרנו לישראל, ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו.
אבל כלאים הניכר, מותר בכל הנאות מכירה:
תיובתא:
ולא יסיק בו וכו': ת"ר, "תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם.
בקליפי ערלה - קליפי אגוזים ורמונים.
שאף הם בכלל פרי, ואסורין משום ערלה.
וכן קשין של כלאי הכרם, הכל אסור.
דבכלאים לא כתיב פרי:
חדש, יותץ.
חדש יותץ - שהרי על ידי היסק זה של ערלה, נגמר ומתקיים כולו:
ישן,
ישן - שאין היסק זה מועיל לו, אלא שאופה בו פת:
יוצן.
יוצן - שלא יאפה בו פת בהיסק זה:
אפה בו את הפת.
אפה בו פת - בהיסק זה.
לקמן מוקי לה כשאבוקה כנגדו.
שכל שעה שהיתה פת בתנור, היה דולק האור ואופהו.
שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין:
רבי אומר, הפת אסורה.
רבי אומר הפת אסורה - דיש שבח עצי איסור בפת:
וחכמים אומרים, הפת מותרת.
וחכמים אומרים הפת מותרת - (דהא) סברי אין שבח עצים בפת ממש.
והוא הדין דלית להו נמי, חדש יותץ, אלא יוצן.
והכי אמרינן בשמעתין:
בישלה על גבי גחלים, דברי הכל מותר".
בישלה על גבי גחלים - דברי הכל הפת מותרת.
ואפילו לרבי.
דכי איתהני פת מאיסור, כבר כלה ובטל.
וגחלים איצטריכא ליה.
דלא תימא אכתי איסורא בעיניה.
וכל שכן בתנור גרוף, ואין אבוקה כנגדו:
והא תניא, "בין חדש ובין ישן, יוצן"?
לא קשיא.
הא רבי והא רבנן.
הא רבי - דקתני "חדש יותץ", רבי הוא, דאמר הפת אסורה, משום דגמרה באיסור.
והוא הדין לתנור חדש, שנגמר נמי על ידי האיסור:
אימור דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת, זה וזה גורם מי שמעת ליה?
אימור דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת - כי שמעת ליה דפליג רבי אדרבנן, ביש שבח עצים בפת לחודא הוא דשמעת ליה.
דרבנן הוו מקילי טפי, ושרו אפילו פת לאכול, דאמרי אין שבח עצים בה, אלא שבח היסק, ואיסור שבה כבר כלה הוא.
ורבי סבר הואיל ואבוקה כנגדו, יש שבח עצים, ואיסור גמור בה.
וגבי תנור חדש, נהי דיש שבח עצים בו, מיהו הוא עצמו אין נאכל, אלא להיסק אחר עומד, ויאפו בו.
ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת על ידי איסור והיתר:
עצי איסור שגמרו (בו) את התנור.
ועצי היתר שגמרו את הפת.
והא היכא שמעינן ליה דאסר רבי?
הא ר' אליעזר דשמעינן ליה זה וזה גורם אסור, דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא אסור בהנאה:
אלא לא קשיא, הא ר' אליעזר הא רבנן.
הי רבי אליעזר?
אילימא רבי אליעזר דשאור?
דתנן, "שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה,
לתוך עיסה - של חולין:
ואין בזה כדי להחמיץ ואין בזה כדי להחמיץ, ונצטרפו וחמצו.
רבי אליעזר אומר, אחר אחרון אני בא.
אחר אחרון אני בא - אם סילק את הראשון, כדמתרץ ליה אביי:
וחכמים אומרים, בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף, לעולם אינו אוסר