ורבא אמר לך, עד כאן לא קאמר ר' יהודה שאין מתכוין כמתכוין, אלא לחומרא.
רבא אמר עד כאן - לא שמעת ליה לר' יהודה דלא אזיל בתר כוונה, אלא דלא פטר ליה, משום אין מתכוין בדאפשר. דמתכוין אסור לדברי הכל. ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור. אבל דלא חשיבא ליה כוונה, דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא. כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי, ונישרי נמי ר' יהודה במתכוין, דלא חשיב כוונה כלל. הא לא שמעת ליה.
אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא, לא.
אמר אביי, מנא אמינא לה?
דתניא, "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל, ודורש כל היום כולו".
ההיכל גובהו מאה אמה, וצילו הולך למרחוק מאד, ברחוב שלפני הר הבית.
ומתוך שרחוב גדול היה, ומחזיק בני אדם הרבה, היה דורש שם מפני החמה.
שאין לך בית המדרש מחזיקן:
והא הכא דלא אפשר
דלא אפשר - מלדרוש לרבים הלכות החג:
ומיכוין, ושרי?
וקא מיכוין - ליהנות מצל הקודש:
ורבא אמר, שאני היכל, דלתוכו עשוי.
דלתוכו עשוי - ואין הנאת צילו נאסרה, דאין זה דרך הנאתו:
אמר רבא מנא אמינא לה?
[דתנן], "לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים,
לול - ארובה שבעלייה היורדת לבית, קרי "לול":
שבהן משלשלין את האומנים בתיבות,
האומנין - כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים:
כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים".
יזונו - לשון הנאה, כמזונות.
שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה, ונהנה:
והא הכא דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור?
והא הכא דלא אפשר - שלא ירדו לתקן.
ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה, דילמא מיכווני ליהנות, ואסור:
ותסברא.
והאמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, "קול,
קול - של כלי שיר שהן הקדש:
ומראה, וריח,
וריח - הקטורת:
אין בהן משום מעילה"?
אין בהן משום מעילה - דאורייתא, הואיל ואין בהם ממש.
וכיון דמדאורייתא שרו, כי לא אפשר, כגון הכא, אמאי אטרחינהו רבנן?
אלא מעלה בעלמא הואי:
אלא מעלה עשו בבית קדשי הקדשים.
איכא דאמרי, אמר רבא, מנא אמינא לה?
דתניא, "אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, קול, ומראה, וריח, אין בהן משום מעילה".
מעילה הוא דליכא, הא איסורא איכא.
מאי לאו, לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור?
העומדים בפנים - לשמש, דלא אפשר מלעמוד שם, ואסור להו להיות מתכוונים:
לא.
לאותן העומדין בחוץ.
לאותן העומדים בחוץ - קאמר "אין מעילה", הא איסורא איכא.
אבל לעומדין בפנים, אפילו איסורא ליכא:
גופא.
"א"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא, קול, ומראה, וריח, אין בהן משום מעילה".
וריח אין בו משום מעילה?!
והא תניא, "המפטם את הקטורת
המפטם את הקטורת - קטורת זרה שאינה של ציבור:
להתלמד בה, או למוסרה לציבור, פטור.
אם להתלמד בה או למוסרה - אחר פיטומה לציבור, פטור מכרת.
אבל אם דעתו להצניע לצורכו, להריח בה, ועשאה בסממנין הכתובים, חייב כרת.
דכתיב (שמות ל, ) "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת":
להריח בה, חייב.
והמריח בה, פטור,
והמריח בה - בקטורת של ציבור, פטור מכרת ומחטאת.
דלא חייבה תורה אלא מפטם להריח:
אלא שמעל"?
אלא שמעל - שנהנה מן הקודש, ומביא אשם מעילות:
אלא אמר רב פפא, קול, ומראה, אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש.
קול ומראה - אין בהם ממש, ופטור לעולם:
וריח
וריח - יש בו ממש בסממנין, לפיכך חייב.
ודקא אמר ר' יהושע, "פטור"?
לאחר שתעלה תמרתו במקדש קאמר.
דמשום דנעשית מצותו, ואין צורך גבוה עוד בה, יצתה מכלל קדשי ה'.
וברייתא, במריח בה בביתו, שנותן ממנה על הגחלים:
לאחר שתעלה תמרותו, אין בו משום מעילה.
תמרתו - עמוד עשנו:
הואיל ונעשית מצותו.
למימרא, דכל היכא דנעשית מצותו אין בו משום מעילה?
והרי תרומת הדשן דנעשית מצותה, ויש בה משום מעילה?
תרומת הדשן - בכל יום היה נוטל מלא מחתה, ונותנה אצל המזבח, והיא נבלעת במקומה.
כדכתיב, "והרים את הדשן וגו'" ואסורה בהנאה, ומועלין בה.
כדכתיב "ושמו אצל המזבח" אלמא טעונה גניזה:
דכתיב (ויקרא ו, ) "ושמו אצל המזבח" שלא יפזר.
"ושמו", שלא יהנה?
משום דהוו תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובין הבאין כאחד.
ובגדי כהונה - ארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפני ולפנים ביום הכפורים, דאסורין שוב להשתמש בהן.
כדכתיב "והניחם שם":
וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין.
תרומת הדשן, הא דאמרן.
בגדי כהונה, דכתיב (ויקרא טז, ) "והניחם שם", מלמד שטעונין גניזה.
הניחא לרבנן דאמרי, מלמד שטעונין גניזה.
הא ניחא לרבנן - פלוגתייהו במסכת יומא (כד, א):
אלא לר' דוסא דפליג עלייהו, דאמר, אבל ראויין הן לכהן הדיוט,
כשירין הם לכהן הדיוט - כל השנה.
שהן הן הבגדים הראויין לשימוש הדיוט, כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט:
ומאי (ויקרא טז, ) "והניחם שם" שלא ישתמש בהם ביום כפורים אחר, מאי איכא למימר?
משום דהוו תרומת הדשן ועגלה ערופה, שני כתובין הבאין כאחד.
עגלה ערופה - כתיב "שם", דמשמע שם תהא קבורתה:
וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין.
הניחא למ"ד אין מלמדין.
אלא למאן דאמר, מלמדין, מאי איכא למימר?
אלא למאן דאמר מלמדין - ר' יהודה, במסכת סנהדרין בשלהי ארבע מיתות (סז, ב):
תרי מיעוטי כתיבי.
הכא מיעוטי כתיבי - בהני, למימרא דלא תיגמר מינייהו.
"ושמו" לזה, ולא לאחר.
הערופה, ולא דבר אחר:
כתיב, "ושמו", וכתיב (דברים כא, ) "הערופה".
ת"ש, "הכניסה לרבקה
הכניסה לרבקה - עגלה ערופה.
רבקה קופל"א בלעז.
שקושרין ארבע פרות ביחד:
ודשה,
ודשה - תבואה עם חברותיה:
כשירה.
כשירה - שלא נתכוין לכך, ולאו עבודה היא:
בשביל שתינק ותדוש, פסולה".
ואם נתכוין שתניק ותדוש פסולה - והכא, לא אפשר שלא יכניסנה שתינק.
וכי מתכוין שתינק ותידוש, פסולה:
והא הכא דלא אפשר וקא מיכוין, וקתני פסולה?
שאני התם, דכתיב, "אשר לא עובד בה", מכל מקום.
אשר לא עובד בה מכל מקום - דאף על גב דבעלמא לא מיתסר, הכא אסור:
אי הכי אפילו רישא נמי?