026a – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כו ע”א

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כו,א

אקמטרא,

אקמטרא - ארגז של ספרים.

ובמגילה (דף כ"ו ע"ב) "קמטרי דספרי".

וכן תרגם יונתן "ובגנזי ברומים", (יחזקאל כ"ז) - "אלמין דזהירין, מחתין בקמטרין".

וכן "לאשר על המלתחה" (מלכים ב' י') "לדעל קמטרא":

ככלי בתוך כלי דמי.

ככלי בתוך כלי דמי - דהא גלימא לאו כליין הוא:

 

אמר רבי יהושע בן לוי, ס"ת, צריך לעשות לו מחיצה עשרה.

מחיצה עשרה - ואם לאו, לא ישמש:

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי,

לדוכתיה - במקום מטתו:

דמנח ביה ספר תורה, ועביד ליה מחיצה עשרה.

 

אמר ליה, "כמאן? כרבי יהושע בן לוי?!

אימר דאמר רבי יהושע בן לוי, דלית ליה ביתא אחרינא, מר, הא אית ליה ביתא אחרינא?"

אמר ליה, "לאו אדעתאי":

לאו אדעתאי - לא נתתי לבי:

 

כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות: אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, לא שנו אלא לאחוריו, אבל לפניו, מרחיק מלא עיניו.

וכן לתפלה.

איני?

והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, "עומד אדם כנגד בית הכסא, ומתפלל"?

כנגד בית הכסא - ברחוק ארבע אמות:

הכא במאי עסקינן, בבית הכסא שאין בו צואה.

דלית בה צואה - שפינו אותה:

איני?

והאמר רב יוסף בר חנינא, "בית הכסא שאמרו, אע"פ שאין בו צואה.

ובית המרחץ שאמרו, אע"פ שאין בו אדם".

בית המרחץ - אסור להרהר בו:

אלא הכא במאי עסקינן, בחדתי.

והא מיבעי ליה לרבינא, הזמינו לבית הכסא, מהו?

יש זימון או אין זימון?

כי קא מיבעי ליה לרבינא למיקם עליה, לצלויי בגויה, אבל כנגדו, לא.

 

אמר רבא, הני בתי כסאי דפרסאי, אע"ג דאית בהו צואה, כסתומין דמו:

דפרסאי - בחפירה היו, ופיהם ברחוק מן הגומא, והוא בשיפוע, והרעי מתגלגל ונופל לגומא:

 

משנה

זב שראה קרי,

זב שראה קרי - אף על פי שטמא טומאת שבעה משום זיבה.

ואין טבילה זו מטהרתו.

אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה, כתקנת עזרא, משום קרי.

וכן נדה, אם באה להתפלל שמונה עשרה:

ונדה שפלטה שכבת זרע.

שפלטה שכבת זרע - הרי היא כבעל קרי.

כדאשכחן בסיני, "שלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות י"ט, טו).

לפי ששכבת זרע מטמא בפליטתו כל שלשה.

ולאחר מכאן, כבר הסריח בגופה, ואין ראוי עוד להזריע, להיות עוד ולד נוצר הימנה.

והכי פירושו, נדה שפלטה עתה, התשמיש ששמשה אתמול, קודם שראתה:

והמשמשת שראתה נדה.

צריכין טבילה.

ורבי יהודה פוטר:

ורבי יהודה פוטר - קא סלקא דעתך השתא, הואיל וטומאת זיבה קודמת.

והרי הוא טמא טומאה חמורה.

ואינו אוסרתו בדברי תורה.

כדאמרינן בפרקין, הזבים והמצורעים, מותרים,

תו לא אתיא טומאת קרי דקילא, ואסרה ליה:

 

גמרא

איבעיא להו, בעל קרי שראה זיבה, לר' יהודה, מהו?

כי פטר רבי יהודה התם, בזב שראה קרי, דמעיקרא לאו בר טבילה הוא.

לאו בר טבילה הוא - לדברי תורה, ואף על פי שטומאתו חמורה.

ותו לא אתי קרי ומצריך ליה:

אבל בעל קרי שראה זיבה, דמעיקרא בר טבילה הוא, מחייב.

או דילמא, לא שנא?

תא שמע, "המשמשת וראתה נדה, צריכה טבילה.

ורבי יהודה פוטר".

והא "משמשת וראתה נדה" כבעל קרי שראה זיבה דמיא, וקא פטר רבי יהודה.

ש"מ.

תני רבי חייא בהדיא, "בעל קרי שראה זיבה, צריך טבילה.

ורבי יהודה פוטר":

 

מסכת ברכות פרק ד

 

משנה

תפלת השחר, עד חצות.

ר' יהודה אומר, עד ד' שעות.

תפלת המנחה, עד הערב.

עד הערב - עד חשכה:

רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה.

עד פלג המנחה - בגמרא מפרש לה:

תפלת הערב, אין לה קבע.

אין לה קבע - כל הלילה זמנה, ובגמרא מפרש מאי לשון אין לה קבע:

ושל מוספים, כל היום:

 

גמרא

ורמינהו, "מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום"?

מצותה - של קריאת שמע:

כי תניא ההיא, לותיקין.

לותיקין - המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל, וכי תנן במתניתין למאחרים, שלא יאחר יותר מחצות, שמשם ואילך עבר הזמן:

דא"ר יוחנן, ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה.

וכ"ע עד חצות ותו לא?

וכולי עלמא - שאר המתפללין המאחרין עד חצות יכולין לאחר ותו לא:

והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן, "טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל בשחרית שתים.

שחרית, מתפלל במנחה שתים"?

במנחה - היינו אחר חצות:

כולי יומא מצלי ואזיל.

עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך, שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה, לא יהבי ליה.

איבעיא להו, טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית ב'?

את"ל טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית ב', משום דחד יומא הוא.

אם תימצי לומר - כלומר אם תשיבני בשאלתי ממה שאמרנו טעה ולא התפלל ערבית וכו':

דכתיב (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

אבל הכא, תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו.

וכיון דעבר יומו בטל קרבנו - ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע, כגון מוספים של כל יום ויום:

או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי, מצלי ואזיל.

ת"ש, "דאמר רב הונא בר יהודה א"ר יצחק א"ר יוחנן, טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית ב', ואין בזה משום ד'עבר יומו בטל קרבנו'".

מיתיבי, (קהלת א, טו) "'מעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות'.

'מעות לא יוכל לתקון', זה שבטל ק"ש של ערבית, וק"ש של שחרית, או תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית.

'וחסרון לא יוכל להמנות', זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם"?

א"ר יצחק א"ר יוחנן, הכא במאי עסקינן, שבטל במזיד.

אמר רב אשי, דיקא נמי, דקתני "בטל", ולא קתני "טעה",

ש"מ: