025b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כה ע”ב

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כה,ב

והכא, בטופח על מנת להטפיח, איכא בינייהו:

בטופח על מנת להטפיח איכא בינייהו - תנא קמא בעי על מנת להטפיח, ורבי יוסי מחמיר:

ירד לטבול אם יכול לעלות כו': לימא תנא סתמא, כר' אליעזר, דאמר, "עד הנץ החמה"?

לימא תנא סתמא כרבי אליעזר - והלכה כמותו:

אפי' תימא ר' יהושע, ודלמא, כותיקין?

דילמא לותיקין - קאמרה מתניתין "עם הנץ החמה", אבל לכולי עלמא, עד שלש שעות:

דא"ר יוחנן, "ותיקין היו גומרין אותה, עם הנץ החמה":

 

ואם לאו יתכסה במים ויקרא: והרי לבו רואה את הערוה?

והרי לבו רואה את הערוה - קא סלקא דעתך, כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה, [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה, קרינן ביה "ולא יראה בך ערות דבר":

א"ר אלעזר, ואי תימא, ר' אחא בר אבא בר אחא משום רבינו, במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו.

מים הרעים - סרוחים:

ת"ר, "מים צלולין, ישב בהן עד צוארו, וקורא.

וי"א, עוכרן ברגלו".

ות"ק, והרי לבו רואה את הערוה?

קסבר, לבו רואה את הערוה, מותר.

והרי עקבו רואה את הערוה?

קסבר, עקבו רואה את הערוה, מותר.

 

אתמר, "עקבו רואה את הערוה, מותר.

נוגע.

אביי אמר, אסור.

ורבא אמר, מותר".

רב זביד, מתני לה להא שמעתא הכי.

רב חיננא בריה דרב איקא, מתני לה הכי.

"נוגע, דברי הכל, אסור.

רואה.

אביי אמר, אסור.

רבא אמר, מותר.

לא נתנה תורה למלאכי השרת".

לא נתנה תורה למלאכי השרת - שאין להם ערוה!

על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה:

והלכתא, נוגע, אסור.

רואה, מותר.

אמר רבא, צואה בעששית, מותר לקרות ק"ש כנגדה.

בעששית - לנטירנ"א בלעז.

כלומר מחיצת זכוכית, או קלף דק, מפסיק בנתיים.

והיא נראית:

ערוה בעששית, אסור לקרות ק"ש כנגדה.

צואה בעששית, מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי, תליא מילתא, והא מיכסיא.

בכסוי תליא מילתא - "וכסית את צאתך":

ערוה, בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר", אמר רחמנא, והא קמיתחזיא.

 

אמר אביי, צואה כל שהוא,

כל שהוא - מעט:

מבטלה ברוק.

ברוק - רוקק עליה, ומכסה אותה ברוק:

אמר רבא, וברוק עבה.

 

אמר רבא, צואה בגומא, מניח סנדלו עליה, וקורא ק"ש.

בעא מר בריה דרבינא, צואה דבוקה בסנדלו, מאי?

תיקו.

אמר רב יהודה עכו"ם ערום, אסור לקרות ק"ש כנגדו.

מאי איריא, עכו"ם, אפילו ישראל נמי?

ישראל פשיטא ליה דאסור, אלא עכו"ם אצטריכא ליה.

מהו דתימא, הואיל וכתיב בהו, (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים, בשרם", אימא, כחמור בעלמא הוא.

קמ"ל, דאינהו נמי איקרו ערוה.

דכתיב (בראשית ט, כג) "וערות אביהם לא ראו":

 

ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים:

מי המשרה - ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים:

וכמה מיא רמי ואזיל?

וכמה מיא רמי ואזיל - כמה ישליך לתוכם ויבטלם?

הלא מרובין הם?!:


אלא ה"ק, "לא יתכסה, לא במים הרעים ולא במי המשרה, כלל.

ומי רגלים, עד שיטיל לתוכן מים, ויקרא".

ומי רגלים - מועטין, והם בכלי, והוא בא לקרות קריאת שמע אצלם:

[רש"י ברכות כא, ב]

ת"ר, "כמה יטיל לתוכן מים?

כל שהוא.

ר' זכאי אומר, רביעית".

אמר רב נחמן, מחלוקת לבסוף.

לבסוף - שמי רגלים בכלי, וזה נותן לתוכן מים.

בההיא קאמר רבי זכאי, רביעית:

אבל בתחלה, כל שהן.

אבל לכתחלה - שקדמו המים למי רגלים, דברי הכל כל שהוא.

שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף, ראשון ראשון שנופל לתוך המים, מתבטל.

ואף על פי שהם רבים והולכין, כבר בטלו:

ורב יוסף אמר, מחלוקת לכתחלה, אבל לבסוף, דברי הכל, רביעית.

 

אמר ליה רב יוסף לשמעיה, "אייתי לי רביעיתא דמיא, כר' זכאי":

אייתי לי רביעתא - אפילו בתחלה:

ת"ר, "גרף של רעי, ועביט של מי רגלים,

גרף ועביט - שניהם כלי חרס הם, אלא של רעי קרוי "גרף", ושל מי רגלים קרוי "עביט":

אסור לקרות ק"ש כנגדן. ואף ע"פ שאין בהן כלום.

אסור לקרות קריאת שמע כנגדם - הואיל ומיוחדין לכך.

ואף על פי שאין בתוכן כלום:

ומי רגלים עצמן, עד שיטיל לתוכן מים.

ומי רגלים עצמן - בכלי שאינו מיוחד להם:

וכמה יטיל לתוכן מים?

כל שהוא.

ר' זכאי אומר, רביעית.

בין לפני המטה,

בין לפני המטה - שאין המטה מפסקת בינו לבינם:

בין לאחר המטה.

בין לאחר המטה - שהמטה מפסקת ביניהם אסור:

רבן שמעון בן גמליאל אומר, לאחר המטה קורא.

לפני המטה, אינו קורא.

אבל מרחיק הוא ארבע אמות, וקורא.

ר"ש בן אלעזר אומר, אפי' בית מאה אמה, לא יקרא, עד שיוציאם, או שיניחם תחת המטה".

או שיניחם תחת המטה גרסינן - ולא גרסינן כלי בתוך כלי:

תחת המטה - כאילו היו טמונים בארץ:

איבעיא להו, היכי קאמר?

היכי קאמר - רבן שמעון בן גמליאל:

אחר המטה, קורא מיד. לפני המטה, מרחיק ארבע אמות, וקורא.

או דלמא הכי קאמר.

לאחר המטה, מרחיק ד' אמות וקורא. לפני המטה, אינו קורא כלל.

ת"ש.

דתניא, "ר"ש בן אלעזר אומר, אחר המטה, קורא מיד. לפני המטה, מרחיק ארבע אמות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפי' בית מאה אמה, לא יקרא, עד שיוציאם, או שיניחם תחת המטה".

בעיין איפשיטא לן.

בעיין איפשיטא לן - שאלתנו נתפרשה לה, בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה:

מתנייתא, קשיין אהדדי?

מתנייתא מיהו קשיין - שהוחלפה שיטתן:

איפוך בתרייתא.

מה חזית דאפכת בתרייתא, איפוך קמייתא?

מאן שמעת ליה דאמר, "כוליה בית, כארבע אמות דמי"?

מאן שמעת ליה וכו' - לא ידעתי היכן היא:

ר"ש בן אלעזר היא.

 

אמר רב יוסף, בעאי מיניה מרב הונא, "מטה פחות משלשה, פשיטא לי, דכלבוד דמי.

פשיטא לי - במניחן תחת המטה ורגליה קצרים, שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים, כלבוד דמי, והרי הן כטמונים:

שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה, מהו?"

א"ל, "לא ידענא".

עשרה, ודאי לא מיבעי לי.

עשרה ודאי - לא שאלתי ממנו.

דנראה כאילו אינה תחתיה.

מאחר שיש הפסק כל כך, אין זה כסוי:

אמר אביי, שפיר עבדת, דלא איבעיא לך.

כל עשרה, רשותא אחריתי היא.

אמר רבא, הלכתא, פחות משלשה, כלבוד דמי.

עשרה, רשותא אחריתי היא.

משלשה עד עשרה, היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא, ולא פשט ליה.

אמר רב, הלכה כר"ש בן אלעזר.

וכן אמר באלי, א"ר יעקב, ברה דבת שמואל, הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

ורבא אמר, אין הלכה כר"ש בן אלעזר.

 

רב אחאי איעסק ליה לבריה, בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא.

עייליה לחופה, ולא הוה מסתייעא מילתא.

עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא - דנישואין, שלא היה יכול לבעול:

אזל בתריה לעיוני.

חזא ספר תורה דמנחא.

אמר להו, "איכו השתא לא אתאי, סכנתון לברי".

סכנתון לברי - כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון:

דתניא, "בית שיש בו ספר תורה או תפילין, אסור לשמש בו את המטה, עד שיוציאם, או שיניחם כלי בתוך כלי".

אמר אביי, לא שנו, אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין, אפילו עשרה מאני, כחד מאנא דמי.

אפילו עשרה מאני - וכולן כליין כחד מאנא דמי:

אמר רבא, גלימא