019b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, יט ע”ב

Tzuras Hadaf - צורת הדף 


דף יט,ב

העומדים בשורה וכו': ת"ר, "שורה הרואה פנימה, פטורה.

הרואה פנימה - את חלל ההקף, אחורי שורה הפנימית, והאבל יושב שם:

ושאינה רואה פנימה, חייבת.

רבי יהודה אומר, הבאים מחמת האבל, פטורין.

מחמת עצמן, חייבין":

מחמת עצמן - ולא מחמת כבוד.

שלא באו לנחם, אלא לראות את המאורע:

 

אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו, פושטן אפי' בשוק.

מ"ט?

(משלי כא, ל) "אין חכמה, ואין תבונה, ואין עצה, לנגד ה'".

אין חכמה - חשובה נגד ה':

כל מקום שיש חלול השם, אין חולקין כבוד לרב.

מתיבי, "קברו את המת, וחזרו.

ולפניהם ב' דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה.

אחת טמאה - שיש בה קבר:

בא בטהורה,

בא בטהורה - האבל:

באין עמו בטהורה.

בא בטמאה,

באין עמו בטמאה.

משום כבודו".

אמאי?

לימא, "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"?

תרגמה רבי אבא, בבית הפרס, דרבנן.

בבית הפרס - דלא מטמא אלא מדרבנן.

והוא שדה שנחרש בו קבר, וחשו חכמים, שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות, והדורס עליהן מסיטן, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ולא באהל.

וכיון דמדרבנן הוא דאסור, רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו, גבי אבל:

דאמר רב יהודה אמר שמואל, "מנפח אדם בית הפרס, והולך".

מנפח אדם - לפניו.

שאם היה שם עצם, יראנו.

דאי דאורייתא הוא, לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי, למיסמך אנפיחה.

והך בדיקה, לעושה פסח אישתרי, ולא לאוכלי תרומה.

כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה, ב):

ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב, "בית הפרס שנדש, טהור".

שנדש - ברגלים:

ת"ש, "דאמר ר' אלעזר בר צדוק, מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, לקראת מלכי ישראל.

לקראת מלכי ישראל - הרי לכבוד הבריות עוברים על "נפש לא יטמא" (ויקרא כא, א) דהא רבי אלעזר בר צדוק, כהן הוה. כדאמרינן בבכורות (לו, א):

מדלגין - מארון לארון:

ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו, אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם.

שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם".

אמאי?

לימא, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

כדרבא.

דאמר רבא, "דבר תורה, אהל.

דבר תורה - הלכה למשה מסיני:

כל שיש בו חלל טפח, חוצץ בפני הטומאה.

ושאין בו חלל טפח, אינו חוצץ בפני הטומאה".

אינו חוצץ בפני הטומאה - דנקראת טומאה רצוצה, ובוקעת ועולה:

ורוב ארונות יש בהן חלל טפח.

וגזרו על שיש בהן, משום שאין בהן.

ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.

 

ת"ש, "גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה".

את לא תעשה - קא סלקא דעתך, כל לא תעשה קאמר:

ואמאי?

לימא, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא, בלאו, (דברים יז, יא) ד"לא תסור".

בלאו דלא תסור - וגו':

אחיכו עליה.

לאו ד"לא תסור" דאורייתא היא?!

אחיכו עליה - אינהו סבור, דאפילו אמרו לו דבר תורה, והוא עומד בפני הכבוד, יעבור עליו.

והא האי, נמי דאורייתא הוא?:

אמר רב כהנא, גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה.

כל מילי דרבנן, אסמכינהו על לאו, ד"לא תסור", ומשום כבודו, שרו רבנן.

כל מילי דרבנן וכו' - והכי קאמר להו, דבר שהוא מדברי סופרים, נדחה מפני כבוד הבריות.

וקרי ליה, "לא תעשה", משום דכתיב "לא תסור".

ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא?

רבנן, אחלוה ליקרייהו, לעבור על דבריהם, היכא דאיכא כבוד הבריות.

כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פ"א, ב').

או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית, לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות לח, א):

 

ת"ש, (דברים כב, א) "'והתעלמת מהם'.

פעמים, שאתה מתעלם מהם.

ופעמים, שאין אתה מתעלם מהם.

הא כיצד?

אם היה כהן, והיא בבית הקברות.

והיא בבית הקברות - האבדה:

או היה זקן, ואינה לפי כבודו.

ואינה לפי כבודו - אין האבדה חשובה, לפי כבודו, להשיבה:

או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו.

או שהיתה מלאכתו מרובה - שדמי בטול מלאכתו, לרדוף אחריה, יתרים על דמי האבדה.

ולא ירצו הבעלים להשיב לו, יותר ממה שמשיב להם.

ונמצא הוא מפסיד:

לכך נאמר, 'והתעלמת'".

אמאי?

לימא, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

שאני התם, דכתיב, "והתעלמת מהם".

וליגמר מינה?

ונגמר מינה - לגבי כלאים, דאמרן פושטן אפילו בשוק:

איסורא מממונא לא ילפינן.

ממונא - קל מאיסורא:

 

ת"ש, (במדבר ו, ז) "'ולאחותו', מה תלמוד לומר?

ולאחותו מה תלמוד לומר - בנזיר כתיב, "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא".

וסמיך ליה, "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם".

דהא כולהו בכלל, "על נפש מת לא יבא" היו, ולמה יצאו?

"לאביו", פרט למת מצוה.

"לאמו" מה תלמוד לומר?

משום מת מצוה לא איצטריך, דמ"לאביו נפקא".

ודרשי ליה בספרי ללמוד, שאם היה נזיר זה כהן, דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא, לאמו הוא דלא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

"לאחיו" מה תלמוד לומר?

הרי שהיה כהן גדול והוא נזיר, אף הוא לאחיו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה.

"ולאחותו" מה תלמוד לומר?

אם אינו ענין לזה, תנהו ענין, למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה:

הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת.

ושמע שמת לו מת - מקרוביו, יכול יטמא להם:

יכול יחזור, ויטמא?

אמרת, לא יטמא.

אמרת לא יטמא - הואיל ועונת שחיטת הפסח היא, וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת, אם יטמא, בטל מלעשות פסח.

ולמול את בנו נמי מצות כרת היא.

ואית דאמרי, בערבי פסחים נמי קאמר, דמילת זכריו, מעכב הפסח:

יכול כשם שאינו מטמא להם, כך אינו מטמא למת מצוה?

ת"ל, "ולאחותו".

לאחותו הוא דאינו מטמא,