019a – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, יט ע”א

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף יט,א

ואי ס"ד דלא ידעי, כי אמר להו מאי הוי?

ואי סלקא דעתך דלא ידעי - אין מבינין כלום, אלא צערא דגופא:

אלא מאי, דידעי!

למה לי' למימר להו?

לאחזוקי ליה טיבותא למשה.


אמר רבי יצחק, כל המספר אחרי המת, כאלו מספר אחרי האבן.

המספר אחר המת - בגנותו של מת, אחר מיתתו:

איכא דאמרי, דלא ידעי.

ואיכא דאמרי, דידעי, ולא איכפת להו.

איני?

והא אמר רב פפא, חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל, ונפל קניא מטללא,

קניא מטללא - קנה גדול וכבד, נפל מן הגג:

טללא - גג:

ובזעא לארנקא דמוחיה.

ארנקא דמוחיה - כיס שהמוח מונח בו:

שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה.


אמר רבי יהושע בן לוי, כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, נופל בגיהנם.

שנאמר (תהילים קכה, ד-ה) "והמטים עקלקלותם,

והמטים עקלקלותם - לעיל מיניה כתיב, "הטיבה ה' לטובים".

וסמיך ליה, "והמטים עקלקלותם", והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה:

יוליכם ה' את פועלי האון,

יוליכם ה' את פועלי האון - לגיהנם:

שלום על ישראל".

אפילו בשעה ששלום על ישראל, "יוליכם ה' את פועלי האון".


תנא דבי ר' ישמעאל, "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום.

שמא עשה תשובה".

"שמא" סלקא דעתך?!

אלא, "ודאי עשה תשובה".

והני מילי, בדברים שבגופו, אבל בממונא, עד דמהדר למריה:


ואמר ר' יהושע בן לוי, בכ"ד מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב.

בעשרים וארבעה מקומות - השתא משמע, מצינו שנדו חכמים בני אדם בעשרים וארבעה מקומות לכבוד הרב, לפי שלא נשאו כבוד לרבם:

וכולן, שנינו במשנתנו.

אמר ליה ר' אלעזר, היכא?

אמר ליה, לכי תשכח.

נפק, דק, ואשכח תלת.

המזלזל בנטילת ידים.

והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים.

והמגיס דעתו כלפי מעלה.

"המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים" מאי היא?

דתנן, (עדיות ה, ו), "הוא היה אומר,

הוא היה אומר - עקביא בן מהללאל, במסכת עדיות:

אין משקין,

אין משקין - אם קינא לה בעלה ונסתרה:

לא את הגיורת, ולא את המשוחררת.

לא את הגיורת - ד"בני ישראל", אמור בפרשה (במדבר ה', יב) פרט לאשת גר ועבד משוחרר:

וחכמים אומרים, משקין.

ואמרו לו, "מעשה בכרכמית, שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון".

בכרכמית - כך שמה, או על שם מקומה:

ואמר להם, "דוגמא השקוה".

דוגמא השקוה - על שהיו הם דומין לה השקוה.

שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב.

כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין (דף נ"ז, ב').

רבי יהודה, פליג אדלעיל דקתני, שנדו את עקביא:

ונדוהו.

ומת בנדויו.

וסקלו בית דין את ארונו".


"והמזלזל בנטילת ידים" מאי היא?

דתנן, (שם) "א"ר יהודה, חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה!

שאין עזרה ננעלת

שאין עזרה ננעלת - בפרק ה' דפסחים (דף ס"ד, ב), שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת, שהפסח נשחט בשלש כתות:

על כל אדם בישראל, בחכמה ובטהרה וביראת חטא, כעקביא בן מהללאל.

על כל אדם בישראל - כלומר כשהיתה ננעלת עליהם, והיינו כשנתמלאה פה לפה, לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא, כעקביא:

אלא את מי נדו?

את אלעזר בן חנוך.

אלעזר בן חנוך שפקפק - זילזל.

והיינו נמי לכבוד הרב, שעבר על פי הגוזרים על הידים:

שפקפק בנטילת ידים.

וכשמת, שלחו בית דין, והניחו אבן גדולה על ארונו.

ללמדך, שכל המתנדה ומת בנדויו, ב"ד סוקלין את ארונו".


"המגיס דעתו כלפי מעלה" מאי היא?

דתנן, (תענית לט, א), "שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל, צריך אתה להתנדות.

ואלמלא חוני אתה,

אלמלא חוני אתה - שיצא שמך בגדולה ובחשיבות:

גוזרני עליך נדוי.

צריך אתה להתנדות - לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים, לא כך שאלתי, כמה פעמים, וכבוד המקום כבוד הרב הוא:

אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך.

מתחטא - לשון חוטא, נקל בלבו לחטוא לאביו, ולהטריחו על תאותו:

כבן שמתחטא לפני אביו, ועושה לו רצונו.

ועליך הכתוב אומר, (משלי כג, כה) "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך".

ותו ליכא?

והא איכא, דתני רב יוסף, "תודוס איש רומי, הנהיג את בני רומי, להאכילן גדיים מקולסין

מקולסים - צלויים כשהן שלמין, ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד.

ועל שם כך קורהו "מקולס", שהוא לשון מזויין.

כדמתרגם, "וכובע נחושת על ראשו", (שמואל א יז, ה) "וקולסא דנחשא":

בלילי פסחים.

בלילי פסחים - זכר לפסח שצולהו שלם.

שנאמר בו, "על כרעיו ועל קרבו", (שמות יב, ט) כלומר עם כרעיו ועם קרבו:

שלח ליה שמעון בן שטח, אלמלא תודוס אתה, גוזרני עליך נדוי.

גוזרני עליך נדוי - והיינו נמי לכבוד הרב.

שאסרו חכמים את הדבר, לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ.

שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח:

שאתה מאכיל את ישראל, קדשים בחוץ"?

במשנתנו קאמרינן, והא ברייתא היא.


ובמתני' ליכא?

והא איכא הא דתנן, "חתכו חוליות, ונתן חול בין חוליא לחוליא.

חתכו חוליות - תנור של חרס, שהוא עשוי ככלי, ומטלטל.

ותחלת ברייתו מן הטיט, ומצרפו בכבשן, כשאר קדרות.

ואם נטמא, הצריכו הכתוב נתיצה.

ואם נתצו בענין זה, שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות, וחזר וחיברו בטיט של חול, בין חוליא לחוליא.

רבי אליעזר מטהר עולמית.

שאינו עוד ככלי חרס, שלא נשרף בכבשן.

וחכמים מטמאין:

ר' אליעזר, מטהר.

וחכמים, מטמאים.

וזהו, "תנורו של עכנאי"".

כעכנאי - כנחש זה שכורך עצמו בעגולה:

מאי עכנאי?

אמר רב יהודה אמר שמואל, מלמד, שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה, וטמאוהו.

ותניא, "אותו היום, הביאו כל טהרות שטיהר ר"א, ושרפום לפניו,

כל טהרות - שנעשו בתנור זה, או שנגעו באוירו, והיה רבי אליעזר מטהרן, והם שרפום:

ולבסוף ברכוהו"?

וברכוהו - לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה.

כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (דף נט, ב):

אפילו הכי, נדוי, במתני' לא תנן.

נדוי במתניתין לא תנן - הא דברכוהו, בברייתא הוא דתני לה:

אלא "בכ"ד מקומות" היכא משכחת לה?

ר' יהושע בן לוי, מדמה מילתא למילתא.

מדמה מילתא למילתא - כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו, אומר, "ראוי היה כאן נדוי":

ור' אלעזר, לא מדמה מילתא למילתא:


נושאי המטה וחלופיהן: ת"ר, "אין מוציאין את המת

אין מוציאין את המת - לקברו:

סמוך לק"ש.

סמוך לקריאת שמע - לפי שמתבטלין מן הקריאה:

ואם התחילו, אין מפסיקין".

איני?

והא רב יוסף, אפקוהו סמוך לק"ש?

אדם חשוב שאני:


שלפני המטה ושלאחר המטה: ת"ר, "העוסקים בהספד.

בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין.

אין המת מוטל לפניהם.

אין המת מוטל לפניהם - שהמת בבית אחר, והם מספידין אותו כאן.

ויש מפרשין, שנתון לצד אחר:

הן יושבין וקורין.

והוא יושב ודומם.

והוא יושב ודומם - האבל:

הם עומדים ומתפללין.

והוא עומד ומצדיק עליו את הדין. ואומר,

"רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני, אחד מני אלף.

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתגדור פרצותינו, ופרצות כל עמך בית ישראל, ברחמים".

אמר אביי, לא מבעי ליה לאינש למימר הכי.

למימר הכי - "לא נפרעת ממני", דמשמע, הפרע:

דארשב"ל, וכן תנא משמיה דרבי יוסי, "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן".

ואמר רב יוסף, מאי קראה?

שנאמר, (ישעיהו א, ט) "כמעט כסדום היינו".

מאי אהדר להו נביא?

"שמעו דבר ה', קציני סדום": (ישעיהו א, י)


קברו את המת וחזרו וכו': אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה, אין. אבל פרק אחד, או פסוק אחד, לא.

ורמינהו, "קברו את המת, וחזרו.

אם יכולין להתחיל ולגמור, אפילו פרק אחד, או פסוק אחד".

הכי נמי קאמר, "אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק אחד או אפילו פסוק אחד, עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו.

ואם לאו, לא יתחילו":