020a – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כ ע”א

Download Here


Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כ,א

אבל מטמא הוא למת מצוה".

אבל מטמא הוא למת מצוה - והוא כבוד הבריות, ודוחה דבר תורה:

אמאי?

לימא, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

שאני התם, דכתיב, "ולאחותו".

וליגמר מינה?

שב ואל תעשה שאני:

שב ואל תעשה שאני - דברים רבים התירו לעקור דבר תורה, מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו.

כגון, תקיעת שופר, ולולב בשבת.

וסדין בציצית.

ודכוותייהו טובא, ביבמות (דף צ, ב).

אבל מעקר בידים לא.

והלובש כלאים, עוקרו במעשה ממש, שהוא לובשו.

וטומאת גופיה, שהותרה לכהן ולנזיר, ליטמא למת מצוה, דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות, דלאו שב ואל תעשה הוא?

היינו טעמא, דלא גמרינן מיניה, דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה.

דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה, לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים.

אבל השבת אבדה ופסח, לכל ישראל נאמר, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות.

על כרחך היינו דדחייתן אינה בידים, אלא בישיבתו תדחה המצוה.

אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה, הזהיר באזהרתו:


אמר ליה רב פפא לאביי, "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן, דלא מתרחיש לן ניסא?

אי משום תנויי?

בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה,

בנזיקין הוה - לא היו גדולים בכל גמרא של ארבעה סדרים, אלא בתלתא בבי שלנו.

והאי מילתא נקט הכא, משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם.

ועד השתא איירי נמי, במי שמבזה עצמו על קדושת השם, לפשוט כלאים בשוק:

ואנן קא מתנינן שיתא סדרי?

וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין, "האשה שכובשת ירק בקדרה".

ואמרי לה, (עוקצין ב, א) "זיתים שכבשן בטרפיהן,

האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן - משנה היא במסכת עוקצין:

טהורים",

טהורים - שמוסקין זיתים, עם העלין, כדי לאחזן בהן, דהוו להו עלין, יד לזיתים, להביא להם טומאה.

כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קיח, א), שהיד מביאה טומאה על האוכל.

ואם כבשן בטרפיהן בחומץ, בטלה תורת יד מן העלין.

לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן, ואינן ראוין שוב לאחוז בהן:

אמר,

"הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא".

הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא - כלומר טעם המשניות הללו, קשה עלי, ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא:

ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא.

בתליסר מתיבתא - בשלש עשרה פנים.

יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים.

ומסכת עוקצין גם היא בשלש עשרה פנים.

כגון משנת רבי, ורבי חייא, ומשנת בר קפרא, ולוי, ותנא דבי שמואל.

והכי אמרינן במסכת נדרים (מא, א), "רבי מתני הלכתא בשלש עשרה פנים":

ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה, אתי מטרא.

ואנן, קא מצערינן נפשין, ומצוח קא צוחינן, ולית דמשגח בן?!"

אמר ליה, "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו, אקדושת השם.

אנן, לא מסרינן נפשין אקדושת השם.

כי הא דרב אדא בר אהבה, חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא.

כרבלתא - שם לבוש חשוב, כמו "פטשיהון וכרבלתהון" (דניאל ג, כא):

סבר דבת ישראל היא.

קם קרעיה מינה.

אגלאי מילתא, דכותית היא.

שיימוה, בארבע מאה זוזי.

א"ל, "מה שמך?"

אמרה ליה, "מתון".

אמר לה, "מתון, מתון,

מתון מתון - לשון מאתן:

ארבע מאה זוזי שויא":

ארבע מאות - שתי פעמים שתי מאות.

כלומר השם גרם לי.

לשון אחר, מתון מתון לשון המתנה.

אם המתנתי, הייתי משתכר ארבע מאות זוז:


רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה.

אמר להו, "הכי טבילו, והכי טבילו".

אמרי ליה רבנן, לא קא מסתפי מר מיצר הרע?!

אמר להו, דמיין באפאי, כי קאקי חיורי.

כי קאקי חיורי - אווזים לבנים:


ר' יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה.

רבי יוחנן - אדם יפה תואר היה.

דאמרינן בהשוכר את הפועלים (דף פד, א), "שופריה דרבי אבהו מעין שופריה" וכו':

אמר, "כי סלקן בנות ישראל, ואתיין מטבילה, מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי".

אמרי ליה רבנן, לא קא מסתפי מר מעינא בישא?!

אמר להו, אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא.

דכתיב, (בראשית מט, כב) "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין".

ואמר רבי אבהו, אל תקרי, "עַלֵי עין", אלא "עוֹלֵי עין".

עולי עין - מסולקין מן העין' שאינה שולטת בהן:

רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא.

(בראשית מח, טז) "וידגו לרוב בקרב הארץ".

מה דגים שבים, מים מכסין עליהם, ואין עין הרע שולטת בהם.

אף זרעו של יוסף, אין עין הרע שולטת בהם.

ואי בעית אימא, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו,

שלא רצתה לזון - ליהנות מאשת אדוניו:

אין עין הרע שולטת בו:


משנה

נשים

נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע - שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

וקיימא לן בקדושין (כט, א), דנשים פטורות מדאורייתא.

ותפילין נמי מצות עשה שהזמן גרמא.

דסבר, לילה ושבת, לאו זמן תפילין נינהו:

ועבדים

וקטנים,

קטנים - אפילו קטן שהגיע לחנוך, לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע.

לפי שאינו מצוי תמיד, כשמגיע זמן קריאת שמע:

פטורין מק"ש.