אלא אי אמרת, "אהבה רבה" הוו אמרי, מאי, "ברכות אין מעכבות זו את זו"?
אלא אי אמרת - הך ברכה דקאמרי "אהבה רבה", היכי שמע מינה, ד"אין מעכבות זו את זו"?
דלמא האי דלא אמרי, "יוצר אור" משום דלא מטא זמניה הוא.
וכי מטא זמניה אמרי לה.
ואף על גב דקרו אינהו קריאת שמע?
לא מטא זמניה.
כדאמרינן בעלמא, (יומא ל"ז, ב') "הקורא את שמע עם אנשי משמר, לא יצא, שאנשי משמר מקדימין":
דלמא, האי דלא אמרי "יוצר אור" משום דלא מטא זמן יוצר אור.
וכי מטא זמן יוצר אור, הוו אמרי?
ואי מכללא, מאי?
ואי מכללא מאי - וכי אמר ליה "מכללא", מאי גריעותא איכא, דאמר, "לאו בפירוש אתמר"? הא שפיר מצי למשמע מכללא, ד"יוצר אור" קא אמרי?
ומשנינן, ליכא למשמע מהכא.
דילמא לעולם אימא לך אהבה רבה וכו':
דאי מכללא, לעולם, "אהבה רבה" הוו אמרי, וכי מטא זמן יוצר אור, הוו אמרי ליה.
ומאי, "ברכות אין מעכבות זו את זו", סדר ברכות:
סדר ברכות - אם הקדים המאוחרות:
וקורין עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים.
א"ר יהודה אמר שמואל, אף בגבולין בקשו לקרות כן,
בקשו - לקבוע עשרת הדברות, בקריאת שמע:
אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
מפני תרעומת המינין - שלא יאמרו לעמי הארץ, "אין שאר תורה אמת, ותדעו, שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא, ושמעו מפיו בסיני":
המינין - עכו"ם:
תניא נמי הכי, "ר' נתן אומר, בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום, מפני תרעומת המינין".
רבה בב"ח סבר למקבעינהו בסורא.
א"ל רב חסדא, "כבר בטלום, מפני תרעומת המינין".
אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא.
א"ל רב אשי, "כבר בטלום, מפני תרעומת המינין":
"ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא".
מאי ברכה אחת?
א"ר חלבו, משמר היוצא אומר למשמר הנכנס, "מי ששכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות":
מקום שאמרו להאריך: פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה, וקסבר דשכרא הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא, וסיים בדחמרא, יצא.
פתח בדשכרא וסיים בדחמרא - תחלת הברכה אמר על מנת "שהכל", וכיון שהגיע ל"מלך העולם" נזכר שהוא יין, ואמר, "פרי הגפן".
פשיטא לן, דיצא.
דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה, ואמר "שהכל" יצא על היין.
דתנן וכו':
דאי נמי, אם אמר, "שהכל נהיה בדברו", יצא.
דהא תנן, "על כולם, אם אמר, 'שהכל נהיה בדברו', יצא".
אלא היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי?
אלא - קא מבעיא לן, פתח אדעתא דחמרא, כדי לסיים "בורא פרי הגפן", וכשהגיע ל"מלך העולם" נזכר שהוא שכר, וסיים "שהכל", מהו?:
בתר עיקר ברכה אזלינן,
בתר עיקר ברכה אזלינן - ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין.
ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר, שאין השכר מן הגפן:
או בתר חתימה אזלינן?
ת"ש, "שחרית, פתח ביוצר אור,
פתח ביוצר אור - כלומר אדעתא דלימא "יוצר אור":
וסיים במעריב ערבים,
וסיים במעריב ערבים - כשאמר מלך העולם נזכר, וסיים אשר בדברו מעריב ערבים:
לא יצא.
פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור, יצא.
ערבית, פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור, לא יצא.
פתח ביוצר אור, וסיים במעריב ערבים, יצא.
כללו של דבר, הכל הולך אחר החתום".
שאני התם, דקאמר, "ברוך יוצר המאורות".
שאני התם וכו' - כלומר, דלמא פתיחה אינה כלום.
והא דקתני, "יצא", לפי שחוזר וחותם בה ב"ברוך יוצר המאורות", ועל ידי חתימתה קאמר דיצא.
אלא "שהכל" שאין חותם בה ב"ברוך", ופתיחתה אדעתא ד"בורא פרי הגפן" הוא, אימא דלא יצא:
הניחא לרב, דאמר, "כל ברכה שאין בה הזכרת השם, אינה ברכה", שפיר.
אלא לר' יוחנן, דאמר, "כל ברכה שאין בה מלכות, אינה ברכה", מאי איכא למימר?
מאי איכא למימר - היכי נפיק משום חתימתה, הא אין מלכות בחתימתה:
אלא כיון דאמר רבה בר עולא, "כדי להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום", כי קאמר ברכה ומלכות, מעיקרא אתרוייהו קאמר.
הכי גרסינן אלא כיון דאמר כו' - אלא לא תימא משום חתימתה יצא, אלא פתיחתה נמי מעלייתא היא.
ולא תפשוט מיניה לחמרא ושכרא.
דלגבי ברכות ערבית ושחרית הוא דמצי למימר, דכי פתח בזו וסיים בזו, יצא.
דהא כי פתח בשחרית, אדעתא ד"מעריב ערבים" הוה דעתיה, לאדכורי בה מדת היום בלילה, כגון "גולל אור".
וכי פתח ערבית, אדעתא ד"יוצר אור" הוה דעתיה, לאדכורי בה מדת לילה, כגון "ובורא חשך", הלכך אדעתא דתרוייהו הויא:
ת"ש מסיפא, "כללו של דבר, הכל הולך אחר החתום".
כללו של דבר, לאתויי מאי?
לאו לאתויי הא דאמרן?
לאו לאתויי הא דאמרן - כגון שכרא וחמרא:
לא.
לאתויי, נהמא ותמרי.
ה"ד?
אילימא דאכל נהמא, וקסבר דתמרי אכל, ופתח אדעתא דתמרי, וסיים בדנהמא.
היינו בעיין?
היינו בעיין - דהא ברכת התמרים "על העץ ועל פרי העץ" אינה עולה לברכת הלחם.
ואי בהא פשטת, דהכל הולך אחר חתום ברכות, הוא הדין לחמרא ושכרא:
לא צריכא.
כגון דאכל תמרי, וקסבר נהמא אכל, ופתח בדנהמא, וסיים בדתמרי, [יצא].
דאפילו סיים בדנהמא, נמי יצא.
מאי טעמא, דתמרי נמי מיזן זייני:
אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו.
כל מי - שלא אמר ברכת "אמת ויציב" כמו שתקנוה, וכן "אמת ואמונה" בערבית, לא יצא:
שנאמר, (תהילים צב, ג) "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות":
שנאמר להגיד בבקר חסדך - וברכת "אמת ויציב" כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא.
שהוציאם ממצרים, ובקע להם הים, והעבירם.
וברכת "אמת ואמונה", מדבר בה אף על העתידות.
שאנו מצפים, שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו, לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים, ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו. כל אלה הנסים התדירים תמיד:
ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב, המתפלל כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם.
כשהוא כורע - באבות ובהודאה.
כורע "בברוך".
וזוקף את עצמו, כשהוא מזכיר את השם.
על שם, "ה' זוקף כפופים" (תהלים קמ"ו, ,ח):
אמר שמואל, מאי טעמא דרב?
דכתיב, (תהילים קמו, ח) "ה', זוקף כפופים".
מיתיבי, (מלאכי ב, ה) "מפני שמי נחת הוא"?
נחת - לשון הכנעה:
מי כתיב, "בשמי"!
"מפני שמי" כתיב?!
אמר ליה שמואל לחייא בר רב, בר אוריאן, תא ואימא לך מלתא מעלייתא, דאמר אבוך.
הכי אמר אבוך, "כשהוא כורע, כורע בברוך. כשהוא זוקף, זוקף בשם".