009a – מאימתי – פרק ראשון – ברכות, ט ע”א

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף ט,א

לא.

לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא,

והאי דקרו ליה ליליא - דקאמר, יוצא בו קריאת שמע של לילה:

דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא.

משום דאיכא דגנו - וקרינא ביה "ובשכבך":


אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי, הלכה כר"ש שאמר משום רבי עקיבא.


אמר רבי זירא, ובלבד שלא יאמר "השכיבנו".

ובלבד שלא יאמר השכיבנו - הקורא קריאת שמע של לילה שחרית, סמוך לעמוד השחר, לא יאמר "השכיבנו".

שאין עוד זמן תחלת שכיבה, אלא זמן סוף שכיבה:

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר, הא דרבי אחא ברבי חנינא אמר ריב"ל, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר.

דההוא זוגא דרבנן, דאשתכור בהלולא דבריה דר' יהושע בן לוי.

דאשתכור - וישנו, ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:

אתו לקמיה דריב"ל.

אמר, "כדאי הוא ר"ש, לסמוך עליו בשעת הדחק":

בשעת הדחק - אבל שלא בשעת הדחק, לא:


מעשה שבאו בניו וכו': ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג?!

הכי קאמרי ליה,

הכי קא אמרי ליה - לרבן גמליאל, ולא גרס אלא:

"רבנן פליגי עילווך.

ויחיד ורבים, הלכה כרבים.

רבנן פליגי עילווך - כלומר מי פליגי רבנן עליך?

דהא דאמרי "עד חצות", דוקא קאמרי.

דלא משמע להו, "ובשכבך" כל זמן שכיבה, אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב.

ומיהו בהא פליגי אדרבי אליעזר, דאלו רבי אליעזר סבירא ליה, זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה, ולרבנן עד חצות.

ואת סבירא לך, "ובשכבך" כל זמן שבני אדם שוכבים, והיינו כל הלילה.

ויחיד ורבים, הלכה כרבים:

או דלמא, רבנן כוותך סבירא להו.

והאי דקאמרי "עד חצות", כדי להרחיק אדם מן העבירה"?

או דילמא כוותך סבירא להו - ומשמע להו "ובשכבך" כל זמן שכיבה.

והא דקאמרי "עד חצות", הרחקה הוא, כדי לזרז.

ומיהו, היכא דאתניס, ולא קרא קודם חצות, עדיין זמן חיובא הוא, ומחייבי.

ונפקי ידי קריאת שמע בזמנו:

אמר להו, "רבנן כוותי סבירא להו, וחייבין אתם.

כוותי סבירא להו - "וחייבין אתם לקרות" גרסינן.

ולא גרסינן "מותרים".

דאפילו שלא בזמנו תנן (ברכות ט, ב) "הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה":

והאי דקאמרי "עד חצות", כדי להרחיק אדם מן העבירה":

ולא זו בלבד אמרו אלא וכו': ור"ג, מי קאמר, "עד חצות", דקתני "ולא זו בלבד אמרו"?

הכי קאמר להו ר"ג לבניה.

"אפילו לרבנן דקאמרי 'עד חצות', מצותה עד שיעלה עמוד השחר.

והאי דקא אמרי, 'עד חצות', כדי להרחיק אדם מן העבירה":

הקטר חלבים וכו': ואילו אכילת פסחים לא קתני.

ורמינהי, "ק"ש, ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח.

מצותן, עד שיעלה עמוד השחר"?

אמר רב יוסף, לא קשיא.

הא ר' אלעזר בן עזריה, הא רבי עקיבא.

דתניא, (שמות יב, ח) "'ואכלו את הבשר בלילה הזה'.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן, 'בלילה הזה', ונאמר להלן, (שמות יב, יב) 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה'.

מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות.

אמר ליה ר' עקיבא, והלא כבר נאמר (שמות יב, יא) 'בחפזון', עד שעת חפזון?

שעת חפזון - שנחפזו לצאת, והיינו עמוד השחר.

כדכתיב, "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות י"ב, כב):

א"כ, מה תלמוד לומר, 'בלילה'?

יכול יהא נאכל כקדשים, ביום.

תלמוד לומר, 'בלילה', בלילה הוא נאכל, ולא ביום".

יכול יהא נאכל - כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה.

שאף היא, זמן אכילתה יום אחד.

ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה, עד הבקר, כדין תודה.

דכתיב, "ביום קרבנו יאכל" (ויקרא ז', טו):

בשלמא לר' אלעזר בן עזריה, דאית ליה גזירה שוה, אצטריך למכתב ליה "הזה".

אלא לר' עקיבא, האי "הזה" מאי עביד ליה?

למעוטי לילה אחר הוא דאתא.

סד"א, הואיל ופסח קדשים קלים, ושלמים קדשים קלים.

מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד.

אף פסח נאכל שתי לילות, במקום ב' ימים.

ויהא נאכל לב' לילות ויום אחד.

מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד - שבינתים.

דכתיב, "ביום זבחכם יאכל וממחרת" (ויקרא י"ט, ו).

אף פסח נמי, הואיל ואינו נאכל אלא בלילה, נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים, ויהא נאכל בשני לילות ויום אחד.

לא שיאכלנו ביום, אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום, ויאכלנו בלילה השנית.

קא משמע לן:

קמ"ל, "בלילה הזה", בלילה הזה הוא נאכל, ואינו נאכל בלילה אחר.

ור' אלעזר בן עזריה?

(שמות יב, י) מ"לא תותירו עד בקר" נפקא.

ורבי עקיבא?

אי מהתם הוה אמינא, מאי "בקר", בקר שני.

ורבי אלעזר אמר לך, כל "בקר", בקר ראשון הוא.


והני תנאי, כהני תנאי.

דתניא, (דברים טז, ו) "'שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים'.

שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים - הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים.

"בערב", כי ינטו צללי ערב, היינו לאחר חצות, שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב.

"כבא השמש", משחשכה.

"מועד צאתך ממצרים", בבקר.

כיצד יתקיימו כולם?

"בערב", לזמן שחיטה.

"כבא השמש", התחלת זמן אכילה.

"מועד צאתך", זמן שריפה.

כלומר, בבקר הוא נעשה נותר, שהגיע זמן שריפה.

אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ממתינין לו עד בקר שני:

ר' אליעזר אומר, 'בערב' אתה זובח.

ו'כבוא השמש', אתה אוכל.

ו'מועד צאתך ממצרים', אתה שורף.

רבי יהושע אומר,

'בערב', אתה זובח.

'כבוא השמש', אתה אוכל.

ועד מתי אתה אוכל והולך?

עד מתי אתה אוכל - היינו כרבי עקיבא.

אבל לתנא קמא, עד חצות לילה הוי זמן אכילה, ותו לא.

דאי לא, מאי בינייהו?:

עד 'מועד צאתך ממצרים'".


א"ר אבא, הכל מודים

הכל מודים - רבי עקיבא גופיה מודה, שהלילה, מחצות ואילך, היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ:

כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב.

מערב נגאלו - נתנו להם רשות לצאת:

שנאמר, (דברים טז, א) "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה".

וכשיצאו, לא יצאו אלא ביום.

שנא' (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה".

על מה נחלקו?

על שעת חפזון.

ר' אלעזר בן עזריה סבר, מאי "חפזון"?

חפזון דמצרים.

חפזון דמצרים - מכת הבכורים, שעל ידם נחפזו למהר לשלחם:

ורבי עקיבא סבר, מאי "חפזון"?

חפזון דישראל.

חפזון דישראל - לא שמעו להם לצאת, עד בקר:


תניא נמי הכי, "'הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה',(דברים טז, א) וכי בלילה יצאו, והלא לא יצאו אלא ביום?

שנא', 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'. (במדבר לג, ג)

אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב:

(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם" וגו'.

אמרי דבי ר' ינאי, אין נא אלא לשון בקשה.

אמר ליה הקב"ה למשה, "בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, 'בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב'.

שלא יאמר