005b – מאימתי – פרק ראשון – ברכות, ה ע”ב

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף ה,ב

וקובר את בניו - מוחלין לו על כל עונותיו".

אמר ליה רבי יוחנן, בשלמא תורה וגמילות חסדים, דכתיב (משלי טז, ו) "בחסד ואמת יכופר עון".

"חסד", זו גמילות חסדים.

שנאמר, (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד".

"אמת", זו תורה.

שנאמר, (משלי כג, כג) "אמת קנה, ואל תמכור".

אלא קובר את בניו, מנין?

תנא ליה, ההוא סבא, משום ר' שמעון בן יוחאי, אתיא, "עון עון".

כתיב הכא, "בחסד ואמת, יכופר עון".

וכתיב התם, (ירמיהו לב, יח) "ומשלם עון אבות, אל חיק בניהם".

 

א"ר יוחנן, נגעים, ובנים, אינן יסורין של אהבה.

ובנים - קא סלקא דעתיה, הקובר את בניו:

ונגעים לא?!

והתניא, "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו, אינן אלא מזבח כפרה"?

ארבע מראות - "שאת", ותולדתה, "בהרת" ותולדתה.

"בהרת", עזה כשלג.

שניה לה, כסיד ההיכל.

"שאת", כצמר לבן.

שניה לה, כקרום ביצה:

מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו.

ואי בעית אימא, הא לן, והא להו.

הא לן והא להו - בארץ ישראל, שערי חומה מקודשות בה, ומצורע טעון שילוח חוצה להן - אינן יסורין של אהבה.

בבל שאין טעונין שילוח, והן "מזבח כפרה" - הוו יסורין של אהבה:

ואי בעית אימא, הא בצנעא,

בצנעא - תחת בגדיו:

הא בפרהסיא.

 

ובנים לא?!

היכי דמי?

אילימא דהוו להו, ומתו.

והא א"ר יוחנן, "דין גרמא דעשיראה ביר"?

דין גרמא דעשיראה ביר - זה עצם של בן עשירי, שמת לו:

ביר - כמו בר.

וצר, עצם פחות מכשעורה ממנו, בסודרו, לעגמת נפש.

וגברא רבא כרבי יוחנן, לא באו לו יסורין שאינן של אהבה:

אלא, הא, דלא הוו ליה כלל.

והא, דהוו ליה, ומתו.

דהוו להו בנים ומתו - הוו להו יסורין של אהבה.

שהאבלות מכפרת על עוונותיו:

 

רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה ר' יוחנן.

א"ל, "חביבין עליך יסורין?"

א"ל, "לא הן, ולא שכרן".

א"ל, "הב לי ידך".

יהב ליה ידיה, ואוקמיה.

 

ר' יוחנן חלש, על לגביה ר' חנינא.

א"ל, "חביבין עליך יסורין?"

א"ל, "לא הן, ולא שכרן".

א"ל, "הב לי ידך".

יהב ליה ידיה, ואוקמיה.

 

אמאי?

לוקים ר' יוחנן לנפשיה?

אמרי, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

 

רבי אליעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן.

חזא דהוה קא גני בבית אפל.

גלייה לדרעיה,

גלייה - רבי יוחנן לדרעיה:

ונפל נהורא.

ונפל נהורא - שהיה בשרו מבהיק, שיפה היה מאד.

כדאמרינן בבבא מציעא, בהשוכר את הפועלים (דף פ"ד, א):

חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר.

א"ל, "אמאי קא בכית?

אי משום תורה דלא אפשת.

אי משום תורה - שלא למדת הרבה כרצונך:

שנינו, 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים'?

אחד המרבה ואחד הממעיט - לענין קרבנות שנויה, בשלהי מנחות (דף קי, א).

נאמר בעולת בהמה, "ריח ניחוח", ובמנחה, "ריח ניחוח"?

ללמדך, ש"אחד המרבה" וכו':

ואי משום מזוני.

אי משום מזוני - שאינך עשיר:

לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות.

ואי משום בני.

דין גרמא דעשיראה ביר".

א"ל, "להאי שופרא דבלי בעפרא, קא בכינא".

א"ל, "על דא ודאי קא בכית".

על דא ודאי קא בכית - על זה ודאי יש לך לבכות:

ובכו תרוייהו.

אדהכי והכי, א"ל, "חביבין עליך יסורין?"

א"ל, "לא הן, ולא שכרן".

א"ל, "הב לי ידך".

יהב ליה ידיה, ואוקמיה.

 

רב הונא תקיפו ליה

תקיפו - החמיצו:

ארבע מאה דני דחמרא.

דני - חביות:

על לגביה, רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, ורבנן.

ואמרי לה, רב אדא בר אהבה, ורבנן.

ואמרו ליה, "לעיין מר במיליה".

ליעיין מר במיליה - יפשפש במעשיו:

אמר להו, "ומי חשידנא בעינייכו?!"

אמרו ליה, "מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא?!"

אמר להו, "אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא, לימא".

אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא - אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי, יודיעני:

אמרו ליה, "הכי שמיע לן, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה".

שבישא - חלקו בזמורות הגפן, שחותכין מהן בשעת הזמיר.

ותנן (בבא מציעא דף ק"ג, א) "כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים".

"שריגים", מתרגמינן "שבשין" (בראשית מ, י):

אמר להו, "מי קא שביק לי מידי מיניה?! הא קא גניב ליה כוליה!"

מי שביק לי מידי מיניה - וכי אינו חשוד בעיניכם, שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו:

אמרו ליה, "היינו דאמרי אינשי, 'בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים'".

בתר גנבא גנוב כו' - הגונב מן הגנב, אף הוא טועם טעם גנבה:

אמר להו, "קבילנא עלי, דיהיבנא ליה".

איכא דאמרי, הדר חלא והוה חמרא.

ואיכא דאמרי, אייקר חלא, ואיזדבן בדמי דחמרא:

 

תניא, "אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי.

על תפלתי שתהא לפני מטתי.

סמוך למטתי - כל ימי נזהרתי, שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל:

ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום".

צפון לדרום - ראש ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום.

ונראה בעיני, שהשכינה במזרח או במערב.

לפיכך נכון להסב דרך תשמיש, לרוחות אחרות:

 

"על תפלתי שתהא לפני מטתי".

מאי "לפני מטתי"?

אילימא, "לפני מטתי" ממש?

והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, "מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר?

שנאמר, (ישעיהו לח, ב) 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל'"?

לא תימא, "לפני מטתי" אלא אימא, "סמוך למטתי".

 

"ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום".

דא"ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק, "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, הויין ליה בנים זכרים.

שנאמר, (תהלים יז, יד) 'וצפונך

וצפונך - לשון צפון, וסיפיה דקרא "ישבעו בנים":

תמלא בטנם,

תמלא בטנם - תמלא ימי הריונם:

ישבעו בנים'".

 

רב נחמן בר יצחק אמר, אף אין אשתו מפלת נפלים.

כתיב הכא, "וצפונך תמלא בטנם".

וכתיב התם, (בראשית כה, כד) "וימלאו ימיה ללדת, והנה תומים בבטנה":

תניא, "אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל, ולא המתין את חברו, ויצא.

טורפין לו תפלתו בפניו.

שנאמר, (איוב יח, ד) 'טורף נפשו באפו,

טורף נפשו באפו - לך אומר.

אשר גרמת לך, לטרוף את נפשך בפניך.

ומה היא הנפש?

זו תפלה.

כמו שנאמר, "ואשפוך את נפשי לפני ה'" (שמואל א, א):

הלמענך תעזב ארץ'.

הלמענך תעזב ארץ - וכי סבור היית, שבשבילך, שיצאת, תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך, המתפלל לפניו?!:

ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל.

שנאמר, (איוב יח, ד) 'ויעתק צור ממקומו'.

ואין צור אלא הקב"ה.

שנאמר, (דברים לב, יח) "צור ילדך תשי".

ואם המתין לו, מה שכרו?