פרק יט
ולתוספת ביאור, צריך לבאר היטב מה שכתוב: "נר ה' נשמת אדם"[1]. - פי', שישראל הקרוים "אדם", נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו. מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח. כמו שכתוב בעץ חיים.
ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו. - אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו.
כך נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש, חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה', חיי החיים ברוך הוא.
הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון - אף על פי כן, זה רצונה וחפצה בטבעה.
וטבע זה, הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת. וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן.
והיא בחינת חכמה שבנפש, שבה אור אין סוף ברוך הוא.
וזהו כלל בכל סטרא דקדושה, שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא: "קודש העליון", הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו, ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל. ולכן נקרא: "כ"ח מ"ה".
והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא, שממנה נפשות אומות העולם, דעבדין לגרמייהו, "ואמרין: הב הב", ו"הלעיטני", להיות יש ודבר בפני עצמו כנזכר לעיל, הפך בחי' החכמה.
ולכן נקראים "מתים". כי: "החכמה תחיה". וכתיב: "ימותו ולא בחכמה". וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם[2] - כי בחינת החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה - הם בבחינת גלות בגופם, בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם, בסוד גלות השכינה כנ"ל.
ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית, שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא, בשם: "אהבה מסותרת" - כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה, בפושעי ישראל. וממנה[3] נכנס בהם רוח שטות לחטוא. כמאמר רז"ל: אין אדם חוטא כו'.[4]
אלא שגלות הזה לבחינת חכמה, אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה, בנפש כולה להחיותה.
אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלהית - הוא במוחין, ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי, בבחי' גלות ממש.
רק שהיא בבחינת שינה ברשעים, ואינה פועלת פעולתה בהם, כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם.
אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה - אזי היא ניעורה משנתה, ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה.
וכמו שכתוב: "ויקץ כישן ה'" לעמוד בנסיון, באמונת ה', בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו.
ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "שהרשעים הם ברשות לבם" - מכל מקום, כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קודש היא בחי' חכמה שבנפש האלהית, שבה מלובש אור א"ס ב"ה, - הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש, לפני ה'.
כדכתיב: "כל הגוים כאין נגדו וגו'". וכתיב: "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו'". וכתיב: "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'". וכתיב: "הרים כדונג נמסו".
והנה אור ה' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כל כך, לגרש ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, שהם מחשבה דבור ומעשה, של אמונת ה' אחד.
דהיינו, לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו.
וכן שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה', אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה'.
וזה נקרא: "דחילו" הנכלל ברחימו, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה. שמפני אהבה זו ורצון זה, היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים, שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל:
[עי' מ"ש אדמו"ר בלקו"ש חלק כח, שיחה ב' לפרשת שלח ע' 96 ובהע' 26 ובלקו"ש חלק כא ע' 210 הערה 39, ובסנהדרין ס"א, ב ובמ"ש שם]