Shulchan Menachem. Today we are up to resh-mem-ches, 248.

We know that some people—and in Chabad this is the custom—are careful not to eat gebrokts. This refers to matzah that has been soaked in water. Even though the matzah has already been fully baked, there is still a concern, as explained by the Alter Rebbe, that perhaps some flour remained that was not fully baked, and when it comes into contact with water it could become chametz.

The Alter Rebbe writes that those who are stringent in this matter—tavo aleihem bracha—a blessing rests upon them, meaning that it is proper to be stringent. However, he also clarifies that this stringency applies specifically during Pesach. If one wishes to be lenient on the last day of Pesach, one has not lost out.

The Rebbe analyzes why, in Chabad, there is a strong custom not only to permit gebrokts on Acharon Shel Pesach, but to specifically eat it.

At first glance, one might suggest that this is connected to the joy of Yom Tov. However, the Rebbe dismisses this explanation, since we do not find such a practice on other festivals, even though they also have the mitzvah of simcha.

Rather, the Rebbe explains that since the Alter Rebbe explicitly states that one who is lenient on Acharon Shel Pesach has not lost out, Chassidim seek to demonstrate and emphasize that this ruling is indeed correct. Therefore, they specifically eat gebrokts on that day, turning what could have been merely a leniency into a positive hiddur.

In other words, the practice is not just to rely on the leniency, but to actively show that there is truly no concern, in accordance with the ruling of the Alter Rebbe.

The Rebbe further addresses a possible concern: generally, we do not treat the second day of Yom Tov more leniently than the first, lest it lead to leniencies in the primary day as well. However, this principle applies to core Yom Tov matters. In the case of gebrokts and similar practices, this concern does not apply in the same way.

Therefore, on Acharon Shel Pesach, it is entirely appropriate—and indeed the Chabad custom—to eat gebrokts.

שולחן מנחם. היום אנו ברמ״ח, 248.

ידוע שיש הנזהרים שלא לאכול שרויה, ובחב״ד זהו המנהג. הכוונה למצה שבאה במגע עם מים. אף שהמצה כבר נאפתה לגמרי, מבואר באדמו״ר הזקן שיש חשש שמא נשאר מעט קמח שלא נאפה כראוי, וכשיבוא במגע עם מים עלול להחמיץ.

האדמו״ר הזקן כותב שהמחמירים בזה—תבוא עליהם ברכה, כלומר ראוי להחמיר. אך הוא מוסיף שהחומרא שייכת לימי הפסח בלבד, ואם אדם רוצה להקל ביום האחרון של פסח—לא הפסיד.

הרבי דן מדוע בחב״ד נהגו לא רק להקל ביום האחרון, אלא להקפיד לאכול שרויה.

אפשר היה לומר שזה משום שמחת יום טוב, אך הרבי דוחה זאת, שהרי גם בשאר ימים טובים יש שמחה ולא מצינו כן.

אלא שהרבי מבאר שמכיוון שהאדמו״ר הזקן פסק שהמקיל ביום האחרון לא הפסיד, חסידים רוצים להראות בפועל שהפסק נכון, ולכן דווקא אוכלים שרויה ביום זה, והופכים זאת להידור.

כלומר, אין זה רק שימוש בהיתר, אלא הדגשה שאין כאן חשש כלל לפי פסק האדמו״ר הזקן.

עוד דן הרבי בכך שלכאורה אין להקל ביום טוב שני יותר מהראשון, שמא יבואו להקל גם ביום הראשון. אך דין זה שייך לענייני יום טוב עצמם, ואילו בעניין שרויה וכיוצא בזה אין לחשש זה מקום.

ולכן ביום האחרון של פסח נכון ואף מנהג חב״ד לאכול שרויה.