Shulchan Menachem. We are continuing from yesterday. We are in the middle of resh-mem-vav, 246–247.

A person sent the Rebbe a Haggadah in which he inserted material about the Shoah, about the Holocaust. The Rebbe, after introducing the topic and noting that one should not add on their own beyond what we have received through tradition, writes that the connection to the Haggadah that was published is self-understood.

The language of the Haggadah is extremely precise, holy, and exact. It has been passed down through many generations, including even the liturgy recited after the four cups at the end of the Haggadah, and certainly the exact wording and order between the cups. Therefore, it is self-understood that one should not add matters that are not connected.

It goes without saying that one should not add matters that bring a person into a mood that is contrary to the spirit of the Haggadah, which is freedom and joy. In this case, introducing content about the Holocaust.

Based on this, and after asking forgiveness, the Rebbe writes that such an addition—especially in the middle of the Haggadah, between one cup and the next—is not only inappropriate, but it actually contradicts and disrupts the entire purpose and intent of the Haggadah.

Furthermore, the Rebbe explains that remembering the Holocaust is itself of the greatest importance and deserves its own designated time and proper setting. The holy martyrs, may Hashem avenge their blood, deserve that their memory should not be made secondary to another matter, no matter how great. Especially at a time when a person is not in the emotional state to properly reflect on such painful subjects.

The Rebbe continues that just as we have specific times established by the Torah for expressions such as “Shfoch Chamascha el hagoyim asher lo yedaucha”—and even more so, designated periods such as the Bein Hametzarim and the Nine Days—these times are set by the Torah, which is a Toras Chaim, giving us clear guidance in how and when to express mourning.

Accordingly, just as there are set times for mourning, we do not have the right to introduce into our festivals—times designated for joy—matters that bring about the opposite of joy, except in the exact measure that the Torah itself instructs.

Therefore, when the entire family is gathered around the Seder table, and one introduces into the Haggadah a subject which—even a small mention of it—causes a deep emotional upheaval, reaching the depths of the soul, this undermines the entire concept of the Pesach Seder.

The Rebbe adds that one might argue: why speak out about something that has already occurred? However, since everything is by Divine Providence, and this Haggadah was sent to him, he cannot remain silent regarding such a fundamental matter.

The Rebbe expresses a strong hope that if the author will be convinced of the truth of what has been written, he will make the effort to inform all those who received the Haggadah. As we find by the great sages of Israel, the Tannaim, who were not embarrassed to say, “This ruling that I said—I retract,” because it is natural for a person to err.

And when Hashem grants success and a new edition of the Haggadah is printed, the Rebbe instructs that this entire addition should be completely removed.

May it be Hashem’s will that, based on the Ani Maamin—that we believe in the coming of Moshiach and await him every day—he should come very soon and redeem us from this final exile. Then these painful matters will no longer be remembered, as they stand in opposition to joy. As the verse states: “As in the days of your going out of Egypt, I will show you wonders.”

שולחן מנחם. אנו ממשיכים מאתמול, באמצע רמ״ו, 246–247.

אדם שלח לרבי הגדה שבה הוסיף קטעים על השואה. הרבי, לאחר הקדמה והדגשה שאין להוסיף מדעתנו על מה שקיבלנו במסורת, כותב שהקשר להגדה שפורסמה מובן מאליו.

לשון ההגדה מדויקת מאוד, קדושה ומכוונת, ונמסרה מדור לדור, אפילו הנוסחים שלאחר ארבע הכוסות, וכל שכן הסדר המדויק שבין כוס לכוס. ולכן מובן שאין להוסיף דברים שאינם שייכים.

וכל שכן שאין להוסיף דברים המביאים את האדם למצב רוח הפוך מרוח ההגדה—חירות ושמחה—כגון ענייני השואה.

על יסוד זה, ולאחר בקשת מחילה, הרבי כותב שתוספת כזו—במיוחד באמצע ההגדה בין כוס לכוס—לא רק שאינה מתאימה, אלא אף סותרת ומערערת את כל עניין ההגדה ותכליתה.

ועוד, זיכרון השואה הוא עניין חשוב ביותר, הדורש זמן ומסגרת בפני עצמו. הקדושים, השם יקום דמם, ראויים שלא ייעשו כטפל לדבר אחר, אפילו גדול מאוד, ובפרט בזמן שאינו מתאים רגשית לעסוק בכך כראוי.

הרבי מוסיף שכשם שיש זמנים קבועים בתורה לאמירות כמו “שפוך חמתך”, ועוד יותר—תקופות כמו בין המצרים ותשעת הימים—שנקבעו על ידי התורה, שהיא תורת חיים, המורה לנו כיצד ומתי להתאבל.

כך גם אין לנו רשות להכניס לתוך מועדי שמחה עניינים המביאים להיפך משמחה, אלא רק כפי שהתורה עצמה קובעת.

ולכן, כאשר כל המשפחה יושבת סביב שולחן הסדר, והאדם מכניס להגדה נושא שגם אזכור קטן ממנו גורם טלטלה עמוקה עד עומק הנפש—הדבר מערער את כל מהות ליל הסדר.

הרבי מוסיף שאף שאפשר לומר: למה לעורר עניינים שכבר עברו? אך מאחר שהכול בהשגחה פרטית וההגדה נשלחה אליו, אין הוא רשאי לשתוק בענין כה עיקרי.

הרבי מביע תקווה חזקה שאם המחבר ישתכנע באמת הדברים, ישתדל להודיע לכל מי שקיבל את ההגדה, כפי שמצינו אצל גדולי ישראל, התנאים, שלא התביישו לומר: “דבר זה שאמרתי—חוזר אני בי”, כי טבע האדם לטעות.

וכאשר ה׳ יצליחו ויוציא מהדורה חדשה של ההגדה, יש להסיר קטע זה לגמרי.

ויהי רצון שעל פי “אני מאמין”—שאנו מאמינים בביאת משיח ומחכים לו בכל יום—יבוא במהרה ויגאלנו מהגלות האחרונה, ואז עניינים אלו לא ייזכרו עוד, כי הם היפך השמחה, וכדברי הכתוב: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.”