תריט סדר ליל יום הכיפורים ובו י"ח סעיפים:
א ליל יום הכיפורים, נוהגין שקודם שמתפללין, מתירים לכל העבריינים. והן העוברים על גזירות וחרמות הקהל - מתירין להן, כדי שנוכל להתפלל עמהם באגודה אחת.
שאמרו חכמים: "כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל, אינו תענית. שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת".
וכיצד מתירין להם?
הגדול שבקהל מצרף עמו שני אנשים כדי שהם יהיו משולחים של כל הקהל להתיר להם.
ואם הגדול שבקהל הוא ש"ץ (קבוע בעיר) - אינו צריך לצרף עמו שום אדם להתיר להם. לפי שידוע שהוא שליח הצבור, והרי זה כאלו כל הקהל התירו להם.
ויאמר בזה הלשון: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
כלומר, שהישיבות מסכימות לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר להם.
ולא יאמר בתחלה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל", ואח"כ: "בישיבה של מעלה" כו':
ב ואחר כך אומר הש"ץ: "כל נדרי כו'".
ויאמר: "מיום הכיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה כו'".
ונוהגין כן - כדי להתנות על כל נדרים שידורו בשנה הבאה שיהיו בטלים. לפי שאין העולם נזהרים בנדרים, ועוברים על: "לא יחל דברו". לכך מבטלין אותן בתחלה קודם שיחולו. שהתנאי מועיל לבטל הנדר שלא יחול כלל. כמ"ש ביו"ד סי' רי"א.
(ועיין שם כל דיני ביטול הנדר)
ולכך צריך לומר: "איחרטנא בהון כו'". כלומר: כל הנדרים שאדור בשנה הבאה, אני מתחרט עליהן מעכשיו ומתנה עליהן שיהיו בטלין:
ג וגם כל הקהל יאמרו: "כל נדרי כו'" בלחש עם הש"ץ.
(ועיין ביו"ד שם: דצריך לומר בקול רם מעט בענין שיהא נשמע להעומדים אצלו)
כדי שיתנה כל אחד ואחד בפני עצמו על נדריו שידור בשנה הבאה. שאין תנאי הש"ץ מועיל לאחרים. ולכך ניתקן בלשון יחיד: "דאינדרנא" או, "די נדרנא" או, "דנדרנא" או, "דאשתבענא" או, "דאחרימנא כו'". כלומר, מה שאדור ואשבע ואחרים ואאסור נכסי, בין על נפשי בין על נפשות אחרות, מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים כו'.
(ולא יאמר: "די נדרנא" בקמ"ץ תחת נו"ן ראשונה. לפי שמשמעותה הוא שנדרתי כבר):
ד ונוהגין להתחיל כל נדרי מבעוד יום. דאין מתירין נדרים בשבת ויו"ט. ואע"פ שאין אנו מתירין הנדרים שלעבר, אלא אנו מבטלין הנדרים שלהבא - מכל מקום הוא דומה קצת להתרת נדרים. ויש לחוש שמא יטעו לומר: "מתירין נדרים בשבת ויו"ט".
ומטעם זה נוהגין להעמיד שני אנשים אצל הש"ץ בשעה שאומר: "כל נדרי" - כדי שלא יטעו לומר מתירין נדרים ביחיד:
ה ונוהגין שהש"ץ אומר אותו ג' פעמים. וכל פעם מגביה הקול יותר מבראשונה. לפי שבדרך זו נשמע באימה וביראה. וממשיך בניגונים עד הלילה, כדי להתפלל ערבית בזמנה:
ו ואח"כ אומר הש"ץ ג' פעמים: "ונסלח כו'". והקהל אומרים ג' פעמים: "ויאמר ה' כו'".
ואל ישנה אדם ממנהג העיר. אפילו בפיוטים או בניגונים שמנגנים שם - שלא יבלבל דעת הקהל:
ז ואח"כ אומר הש"ץ: "שהחיינו" בלא כוס. לפי שיום הכיפורים הוא דבר הבא מזמן לזמן, וצריך לברך: "שהחיינו" כמו בכל הרגלים.
אלא שאי אפשר לברך על הכוס מבעוד יום, משום שכיון שבירך: "שהגיענו לזמן הזה", הרי קיבל עליו יום הכיפורים, ואסור לו לשתות מן הכוס. וגם אי אפשר לברך על הכוס וליתן ממנו לתינוק, מטעם שנתבאר בסי' תקנ"ו ע"ש:
ח ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן בברכת השליח ציבור, ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך. כמ"ש בסימן רצ"ח.
אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים - לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש.
ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור.
וכן הדין בברכת הלל. וכן הדין בברכת הלולב, שבבית הכנסת:
ט ליל יום הכיפורים ומחרתו, אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם.
לפי שאמרו במדרש: כשעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והורידו לישראל, וצוה להם לאומרו בחשאי.
משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנה לאשתו, ואמר לה: "אל תתקשטי בו אלא בצינעא, בתוך ביתך".
לכן כל השנה אומרים אותו בלחש, אבל ביום הכיפורים שאנו דומין למלאכים, כמ"ש בסי' תר"י, אנו אומרים אותו בקול רם, בפרהסיא:
י אם חל בשבת, אומרים: "ויכולו", אחר תפלת ערבית. והש"ץ אומר ברכה אחת מעין שבע. וחותם: "מקדש השבת" ואינו מזכיר יום הכיפורים בברכה זו, מטעם שנתבאר בסי' רס"ח.
ואין אומרים קבלת שבת. אבל: "מזמור שיר ליום השבת" יש לאומרו קודם ברכו:
יא ואין אומרים: "אבינו מלכנו" כשחל בשבת. מלבד בתפלת נעילה. כמו שיתבאר בסי' תרכ"ג. אבל שאר הסליחות והתחינות אומרים כמו כשחל בחול:
יב אין אומרים: "באהבה מקרא קודש", אפילו כשחל בשבת. אבל באהבה הראשון אומרים, אפילו בחול:
יג ונוהגין שאין אומרים: "אלקינו ואלקי אבותינו, רצה במנוחתנו", כשחל בשבת - דכיון שהוא יום עינוי אין לנו רצון כל כך במנוחתנו, ואיך נתפלל שירצה הקב"ה במנוחתנו?! שאינה מנוחה גמורה.
אבל אומרים: "והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך כו'" - שזהו בקשה על כל שבתות השנה שאינן יום הכיפורים.
ואח"כ אומרים: "וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אתה סלחן כו'". כלומר, שע"י הסליחה מטהר לבנו.
(ודלא כמו שכתוב בקצת מחזורים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים: "וטהר לבנו כו'", קודם "והנחילנו כו'". שאיך שייך לומר אח"כ: "כי אתה סלחן כו'" או: "כי אתה אלהים אמת"):
יד בכל תפלות יום הכיפורים - צריך להעמיד שני אנשים אצל הש"ץ, אחד מימינו ואחד משמאלו, כמו בכל תענית ציבור. כמ"ש בסי' תקס"ו. ע"ש.
ועכשיו אין נוהגין כלל להעמיד שני אנשים אצל הש"ץ בכל תענית ציבור. מטעם שנתבאר שם. ולכן גם ביום הכיפורים, אין צריך להעמיד.
ולכן נוהגין שתיכף אחר ברכו - הולכין מעל הש"ץ האנשים שעמדו אצלו בשעת אמירת כל נדרי:
טו יש נוהגין לעמוד על רגליהם כל היום וכל הלילה. דהיינו כל זמן שהם ניעורים בלילה - אין יושבין. אבל מכל מקום צריכין לישן בלילה - כדי שיוכלו להתפלל ביום בכוונה ולא יתנמנמו בתפלתם:
טז ואם נחלשו - יכולים לסמוך לשום דבר.
ומי שעמד פעם אחת כל יום הכיפורים והיה בדעתו לנהוג כן לעולם - אם רוצה לשנות מנהגו - צריך התרה, כמו נדר. כמ"ש ביו"ד סי' רט"ו:
יז הנשים אין להם לעמוד כל יום הכיפורים - לפי שאין תועלת בעמידתם. שעיקר טעם העמידה הוא כדי להיות דוגמת המלאכים שנקראים עומדים, וזה אין שייך בנשים. כמ"ש בסי' תר"י:
יח אע"פ שבכל השנה אסור לישן בבית הכנסת - מכל מקום בליל יום הכיפורים - נוהגין לישן בבית הכנסת. לפי שאומרים שם שירות ותשבחות רוב הלילה. ויש ישינים שם, כדי לשמור את הנרות.
ואין כאן חשש איסור - כיון שהוא צורך בית הכנסת. כמו שנתבאר בסימן קנ"א.
אך יזהרו לישן במערב רחוק מן הארון או בבית הכנסת של נשים, אם אין שם נשים.
אבל אותם שאינם רוצים לומר שם שירות ותשבחות - לא ישנו כלל בבית הכנסת.
והחזנים המתפללים ביום - לא יעורו כל הלילה. לפי שמפסידים את קולם כשאינם ישנים בלילה.
ואפילו כל אדם - טוב לו שלא יעור כל הלילה, כמ"ש למעלה.
וטוב לומר קודם השינה ד' מזמורים הראשונים של תהלים, שהם שמירה לקרי.
וגם טוב ליזהר שלא יעטוף את עצמו בכרים וכסתות, שלא יבא לידי חימום.
ועכ"פ יזהר שלא לכסות רגליו. זכר לדבר: "ותגל מרגלותיו", של בועז. שלא יבא לידי חימום: