תריח דין חולה ביום הכיפורים ובו י"ח סעיפים:
א חולה שהוא אומר: "צריך אני לאכול", אע"פ שאינו אומר: "שאם לא יאכל אפשר שיסתכן", אלא לאחר שהודיעוהו שהיום הוא יום הכיפורים, או שיודע מעצמו שהיום הוא יום הכיפורים.(ו)אומר: "תנו לי לאכול", או שאומר: "איני יכול לסבול התענית מחמת חולי", וכיוצא בלשונות אלו, שנראה מהם כוונתו, שאע"פ שהוא יודע שהיום הוא יום הכיפורים אעפ"כ רצונו לאכול - מאכילין אותו מיד. עד שיאמר די.
לפי שאין אנו מחזיקים אותו לרשע. ומן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך. שהלב יודע מרת נפשו. ולפיכך, אפילו מאה רופאים אומרים: "שאינו צריך לאכול". ואפילו הם אומרים: "שהמאכל מזיק לו" - שומעין לחולה. שבודאי הוא צריך לכך - כיון שהוא יודע שהיום יום הכיפורים ואעפ"כ הוא מבקש לאכול:
ב ואפילו אם החולה אומר: "איני צריך לאכול", ויש שם רופא, אפילו הוא נכרי, ואומר: "שהוא צריך לאכול" - מאכילין אותו על פיו. והוא שיהא בקי.
ואע"פ שאין הרופא אומר: "שאם לא יאכל - יסתכן", רק שאומר: "שאפשר שיכביד עליו חליו" - מאכילין אותו. לפי שאנו חוששין שמא יכביד עליו חליו ויסתכן.
ואע"פ שהחולה בעצמו אומר: "שאינו צריך" - אין אמירתו נחשבת לכלום, כדי שנחמיר עליו בשביל אמירתו. דשמא מחמת טירוף הדעת הוא אומר כן, שאינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשה. וספק נפשות להקל:
ג רופא אחד אומר: "שהוא צריך לאכול" ורופא אחד אומר: "שאינו צריך לאכול" - אם החולה אינו אומר כלום או שאומר: "איני יודע" - מאכילין אותו. שספק נפשות להקל.
אבל אם גם החולה אומר: "איני צריך" - אין מאכילין אותו. כיון שיש רופא אחד שאומר כמותו - אין אנו תולים אמירתו בטירוף הדעת:
ד אם החולה אין אומר כלום או שאומר: "איני יודע", ורופא אחד אומר: "שהוא צריך לאכול", ושני רופאים אומרים: "שאינו צריך" -אין מאכילין אותו - לפי שאין דבריו של אחד במקום שנים.
ואם האחד הוא מופלג בחכמה נגד שנים האומרים שאינו צריך - חוששין לדבריו להקל, ולהאכילו. כיון שהוא ספק סכנת נפשות:
ה אבל אם שני רופאים אומרים: "שהוא צריך לאכול", אפילו מאה אומרים: "שאינו צריך", ואפילו אם גם החולה אומר: "שאינו צריך" - מאכילין אותו.
ואפילו אם האומרים שאינו צריך הם יותר מומחים, והן מופלגים בחכמה נגד אלו השנים - אין הולכין בספק נפשות אחר רוב חכמה, ולא אחר רוב מנין דעות להחמיר.
אלא כיון ששנים אומרים: "שהוא צריך לאכול", והן בקיאים בחכמה - הרי הן חשובין כמו חכמים מופלגים.
כמו שמצינו לענין עדות ששנים חשובים כמאה מגזירת הכתוב:
ו אם הרופא הוא אשה או נכרי - הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה. בין להקל, בין להחמיר. ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל. ועל דרך שנתבאר:
ז אם החולה אומר: "שאינו צריך", והרופא אומר: "שאינו יודע אם הוא צריך לאכול", שאפשר שאין שום חשש וספק כלל שיכביד עליו חליו מחמת מניעת האכילה - מאכילין אותו.
לפי שאם היה הרופא אומר: "שידוע לו שיש חשש ספק בדבר שמא יכביד עליו חליו" היו מאכילים אותו - לכן גם עכשיו שהוא מסופק בזה - מאכילין אותו. שכל ספק נפשות הולכין להקל. אפילו בכמה וכמה ספיקות:
ח אבל אם הרופא אומר: "שאינו צריך", והחולה אינו יודע - אין מאכילין אותו. לפי: "שאינו יודע" של חולה לאו כלום הוא - שרובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחלי שלהן.
אבל אם החולה הוא בעצמו ג"כ רופא בקי והוא מכיר בחליו ואומר: "איני יודע אם צריך לאכול ביום הכיפורים" - מאכילין אותו. לפי שאלו היה אומר: "צריך" היו מאכילין אותו, לכן גם עכשיו שאומר: "איני יודע" מאכילין אותו מספק:
ט ואם הרופא אומר: "שאינו מכיר את חליו" - הרי הוא כשאר כל אדם. ואין דבריו מעלין כשאומר: "צריך" או שאומר: "איני יודע" - שיאכל על פיו.
וכן כשאומר: "אינו צריך" - אין דבריו מורידין כלל.
ואם החולה (אומר: "איני יודע"
[לכאורה זה שכותב ש"החולה אומר אינו יודע" בחצ"ע הוא משום. דבכגון זה, אפילו הרופא מכיר חליו ואומר שאינו צריך, ואומר להיפך מרופא אחר שאומר צריך, למדנו לעיל בסעי' ג "מאכילין אותו". א"כ אין כאן חידוש שכשאינו מכיר בחליו ואומר שאינו צריך, שאין משגיחין בדבריו?
דרק כשהרופאים מחולקים בדעותיהם, וגם החולה אומר, איני צריך למדנו שם שאין מאכילין אותו. ובזה מחדש כאן, שכשרופא האומר אין צריך אין מכיר בחליו, אין משגיחין בדבריו. ומאכילין את החולה.
ולכן בפנים כתב הדין שיש בו חידוש כש"אומר אינו צריך"
אמנם כיון שהדין הוא ג"כ כש"אומר איני יודע" הכניס את זה בתוך החצ"ע שגם בזה אין שומעין לו אף שפשוט הוא מדלעיל]
או שהחולה) אומר: "איני צריך", ורופא אחד אומר: "צריך" - [והרופא שאינו מכיר את חליו, אומר, אינו צריך] מאכילין אותו. ואין משגיחין בדברי רופא זה שאומר אינו צריך. כיון שאינו מכיר את החולי:
י אפילו במקום שאין שם רופאים בקיאין שיאמדוהו אם הוא צריך לאכול, מכל מקום אם נחלש הרבה, עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו, שהוא מסוכן, מאכילין אותו:
יא אם החולה יודע בעצמו שצריך לאכול ומחמיר על עצמו ואינו אוכל - עליו הכתוב אומר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" וגו':
יב כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול - מאכילין אותו בעל כרחו:
יג כשמאכילין את החולה שאינו אומר: "צריך אני לאכול", ומאכילין אותו על פי בקיאים. וכן כשמאכילין את המעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה. או כל אדם שנשתנו פניו מריח המאכל ולא נתיישבה דעתם בטעימת הרוטב. וכן כשמאכילין את היולדת שאינה אומרת: "צריכה אני לאכול", כגון תוך שלשה ימים ללידתה.
- כל אלו מאכילין אותן מעט מעט, כדי שלא יצטרף לכשיעור, שנתבאר בסי' תרי"ב, שחייבים עליו כרת, ומלקות - כדי להקל מעליהם, מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד.
לכך מאכילין אותו בתחלה פחות מככותבת, דהיינו כשני שלישי ביצה בינונית או מעט יותר. רק שלא יהיה קרוב לכביצה, שזהו שיעור ככותבת.
ואח"כ ישהו כדי אכילת ארבע ביצים. ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים. (עיין סי' תרי"ב). ויחזרו ויאכילוהו כשיעור אכילה ראשונה:
יד והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא, כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. וישקוהו פחות מאותו שיעור. וישהו כדי אכילת ארבע ביצים. ולפחות ישהו כדי אכילת שלש ביצים. ולכל הפחות לא יפחתו מלשתות כדי שתיית רביעית. (עיין סי' תרי"ב). ויחזרו וישקוהו כשיעור שתייה ראשונה.
ואם אמדוהו הרופאים או שאר בקיאין, (כגון ביולדת, שרוב נשים בקיאות בצרכיהן, ויש להן נאמנות. כמ"ש בסי' ש"ל), שאין שיעורים הללו מספיקין לו או שנסתפקו בדבר - מאכילין ומשקין אותן כל צרכן מיד, כפי מה שיאמרו הבקיאין:
טו אבל אם המעוברת או היולדת בתוך שבעה ימים, או החולה יודעים בעצמם שצריכים לאכול - אזי אין מדקדקים עמהם בכל שיעורים הללו. אלא נותנים לפניהם מאכל ואומרים לו: "יום כיפור הוא, ואם אתה יודע או שמסתפק לך שמא יש חשש סכנה אם לא תאכל כשיעור - אכול כשיעור. ואם לאו - אכול פחות פחות מכשיעור". והוא יאכל כפי מה שיראה בעיניו:
טז מי שאחזו בולמוס. והוא חולי הבא מחמת רעבון. וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות - מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר - מאכילין אותו מאכל של איסור.
ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו - מאכילין אותו הקל תחלה - שמא יספיק לו זה בלבד:
יז אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכים לשוחטה ובשר נבלה מוכנת - עיין בסימן שכ"ח (סעיף טז):
יח חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך ברכת המזון - צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון. שיאמר: "יעלה ויבא" בבונה ירושלים. ואם חל בשבת - יאמר: ג"כ "רצה". אבל אינו צריך לבצוע על שתי ככרות. וגם אינו צריך לקדש על היין, ולא על הפת. משום שלא תקנו חכמים דברים אלו ביום הכיפורים: