617 - תריז דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים ובו ה' סעיפים

תריז דין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים ובו ה' סעיפים:

א עוברות ומניקות - מתענות ומשלימות ביום הכיפורים:

ב עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה מהמאכל אפשר שתפיל עוברה, לפי שהעובר הריח ריח המאכל ומתאווה לו, ואם לא תאכל ממנו אפשר שיתעקר לצאת ונמצא שניהם מסוכנים - לוחשין לה באזנה: "שהיום הוא יום הכיפורים" - אולי תוכל להתאפק.

ואם נתיישבה דעתה, שפסק העובר מתאוותו ע"י זכרון זה - מוטב.

ואם לא נתיישבה דעתה בזה אלא אומרת: "צריכה אני לאכול". (עיין ביאור דבר זה בסי' תרי"ח) או שהתחילו פניה משתנים, אע"פ שלא אמרה: "צריכה אני לאכול" - תוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה - שמא תתיישב דעתה בזה.

ואם לא נתיישבה דעתה בכך, ועדיין פניה משונים, או שעדיין אומרת: "צריכה אני" - נותנין לה מן הרוטב עצמו. (פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסי' תרי"ח).

ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה - נותנין לה מן המאכל עצמו. (פחות פחות מכשיעור) עד שתתיישב דעתה:

ג ולא מעוברת בלבד, אלא אפילו כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו - מסוכן הוא, אם לא יתנו לו לטעום מהמאכל. לפיכך מאכילין אותו ביום הכיפורים, כדרך שמאכילין את המעוברת שהריחה.

אבל אם לא נשתנו פניו, אע"פ שאומר: "צריך אני לאכול" - אין מאכילין אותו. אלא אם כן הוא חולה, שאז אפילו לא הריח ריח מאכל והוא אומר: "צריך אני", או שהרופאים אומרים שהוא צריך לאכול - מאכילין אותו מיד שצריך לו כדי הצריך לו.

ולא אמרו ליתן לו תחלה מן הרוטב אלא במעוברת, או מי שהריח ריח המאכל - שאין להם ולא לנו אומד בישוב דעתם. פעמים מתיישב ברוטב, ופעמים שצריכין להמאכל עצמו. לפיכך מדקדקין עמהם בכל מה שאפשר.

אבל חולה שמאכילין אותו על פי רופאים בקיאים - נותנים לו כפי מה שאומרים הבקיאים.

וכן אם מאכילין אותו על פי עצמו, שאומר: "צריך אני" - נותנים לו עד שיאמר: "די". אלא שצריך ליזהר להאכיל אותו פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסימן תרי"ח (סעיף ג):

ד יולדת תוך שלשה ימים - לא תתענה כלל. אפילו אומרת: "איני צריכה" - מאכילין אותה בעל כרחה.

ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסימן תרי"ח.

משלשה ימים עד סוף שבעת ימים ללידתה: אם אמרה: "צריכה אני לאכול", אע"פ שחברותיה וכן הרופאים אומרים: "שאינה צריכה" - אעפ"כ מאכילין אותה מיד פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר שם.

מכאן ואילך: הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה. לפי שבודאי אין שום סכנה מחמת הלידה לאחר שבעה ימים ללידתה.

לפיכך אפילו אם אמרה: "צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה" - אין מאכילין אותה - כיון שאין סכנה בדבר.

אבל אם אמרה: "צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי" - מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה שאומר: "צריך אני", כמו שיתבאר שם. ע"ש:

ה שלשת ימים אלו, וכן שבעת ימים אלו - אין מונין אותם מעת לעת. כגון, אם ילדה בז' בתשרי אחר חצות היום - אין מחשבין השלשה ימים עד אחר חצות היום של יום הכיפורים.

אלא מחשבין אותם לפי סדר ימי בראשית, ויום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה.

ואם אמרה: "איני צריכה" - אין מאכילין אותה כלל. אבל בסתם, שאינה אומרת כלום, או שאומרת: "שאינה יודעת אם היא צריכה" - מאכילין אותה. אלא אם כן שחברותיה או הרופאים אומרים: "שאינה צריכה",שאז אין מאכילין אותה, אלא אם כן אמרה בפירוש: "צריכה אני לאכול":