608 - תרח סדר סעודה המפסקת ובו י' סעיפים

תרח סדר סעודה המפסקת ובו י' סעיפים:

א מצות עשה מן התורה, להוסיף מן החול על הקודש. בין בעינוי, בין באיסור מלאכה.

שנאמר: "ועניתם את נפשותיכם, בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב, תשבתו שבתכם". (ויקרא כג, לב)

יכול יתענה בתשיעי לחודש? תלמוד לומר, "בערב". 

אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר, "בתשעה". 

הא כיצד? 

מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפים מחול על הקודש.

(ואע"פ שממקרא זה למדנו בסי' תר"ד (סעיף א), שמצוה לאכול בערב יום כיפור?

מכל מקום, פשט הכתוב משום תענית ממש כמו שנתבאר כאן.

אלא שמצות חכמים היא להרבות בסעודה בערב יום כיפור מטעם שנתבאר שם. ומצאו להם סמך מן התורה, שנאמר: "ועניתם וגו' בתשעה לחודש". ופירשו בו חכמים שיכין את עצמו באכילת תשיעי לעינוי של עשירי).

אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין?

תלמוד לומר: "מערב עד ערב", הוקשו שני הערבים זה לזה.

ואין לי אלא יום הכיפורים, שבת מנין?

תלמוד לומר: "תשבתו".

יום טוב מנין?

תלמוד לומר: "שבתכם",

כל שבות שאתה שובת, אתה מוסיף לה. בין מלפניה בין מלאחריה.

יכול יהא ענוש כרת על התוספת?

תלמוד לומר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה, בעצם היום הזה, והאבדתי" וגו'. (ויקרא כג, ל)

וכן בעינוי הוא אומר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה וגו'". (ויקרא כב, כט) על עיצומו של יום ענוש כרת אבל אין עונש כרת על התוספת:

ב ותוספת זה, צריך שיהא קודם בין השמשות. דאלו בין השמשות עצמו, (ספק יום) ספק לילה הוא. ואינו נקרא תוספת. ואף אם לא היה הכתוב מזהיר עליו, היה צריך לפרוש מספק עבירה:

ג ותוספת זה, אין לו שיעור. אלא שמתחלת השקיעה, שאין השמש נראה על הארץ, עד בין השמשות, שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה. והזמן הזה, שהוא מהלך ג' מילין ורביע - רצה לעשות כולו תוספת - עושה. רצה לעשות מקצתה - עושה. ובלבד שיוסיף איזה זמן, שיהיה ודאי מחול על הקודש:

ד נשים שאוכלות ושותות עד בין השמשות ממש, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש - אין ממחין בידן. אם הוא ידוע שבודאי לא ישמעו לנו ויעשו בזדון. דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

וכן הדין בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר - ואדם אחד עובר על דבריהם בשגגה, שאינו יודע האיסור, ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו - אינו צריך למחות בידו, דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד:

ה אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה, אע"פ שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אף אם נודיע לו האיסור - אעפ"כ צריך למחות בידו. לפי שכל ישראל ערבין זה בזה, וע"י שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מהערבות.

ומכל מקום, לא יוכיחנו ברבים אלא פעם אחת. אבל לא ירבה בתוכחות ברבים - מאחר שברור לו שלא יקבל ממנו. ועל זה אמרו: "כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע".

אבל חייב להוכיחו ביחיד, אפילו מאה פעמים, עד שינזוף בו החוטא. שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר עליו בזדון - חייב כל אחד ואחד מישראל להוכיחו. שנאמר: "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז) אפילו מאה פעמים.

מכל מקום, אם היא עבירה שבסתר - יוכיחנו בתחלה בסתר. ואם לא שב מדרכו - מכלימים אותו ברבים, עד שישוב.

אבל אם עובר עבירה בגלוי - מוכיחין אותו מיד, שלא יתחלל שם שמים:

ו מי שהוכיח את חבירו ונזף בו חבירו החוטא - לא יוכיחנו עוד על עבירה זו. שנאמר: "אל תוכח לץ" וגו' (משלי ט, ח):

ז אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, אע"פ שהסכים בדעתו שלא לאכול עוד היום - אעפ"כ מותר לו לחזור ולאכול, כיון שלא הוציא כן בשפתיו - דדברים שבלב אינן דברים.

ואם הוציא כן בשפתיו - אסור לו לאכול מדין נדר. (ולא מחמת איסור יום הכיפורים) כיון שאמר בפירוש שלא יאכל עוד היום.

אבל אם קיבל עליו תענית של יום הכיפורים בסתם, ולא אמר בפירוש שלא יאכל עוד - אם הוא עדיין קודם פלג המנחה - אין קבלתו כלום. ומותר לחזור ולאכול.

ואם (עיין סי' רס"א טעם על זה) הוא אחר פלג המנחה - אזי מועלת קבלתו. וחל עליו כל חומר של יום הכיפורים.

ואסור במלאכה, וברחיצה, וסיכה, חוץ מנעילת הסנדל, כמו שנתבאר בסי' תקנ"ג.

ושם נתבאר, דטוב להחמיר ולהתנות בסעודה המפסקת שיהא רשאי לאכול ולשתות עוד אחר הסעודה:

ח בערב יום כיפור, אפילו בסעודת שחרית - אין לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל. (כדי שלא יהיה שבע) כגון, בשר עופות ודגים. כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל ביום הכיפורים.

וכן אין אוכלים דברים המרבים זרע, אפילו בסעודת שחרית, כגון שומים וביצים.

אבל מאכלי חלב וחמאה, אע"פ שהן מרבין זרע - מכל מקום נוהגין לאכלם בשחרית, כיון שהם מאכלים קלים להתעכל.

אבל בסעודה המפסקת, שהוא סמוך ללילה - אין לאכול אותם.

וכן אין לאכול בסעודה המפסקת, דברים המחממים את הגוף, [כגון] בשמים וכרכום - שמא יבא לידי קרי בלילה:

ט אם אכל הרבה בערב יום כיפור, לא ישים אצבעו בפיו להקיא - שמא יבלע מן הקיאה:

י לא יאכל שומשמין בערב יום כיפור - מפני שמעלה גרה ביום הכיפורים: