סעיף א
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן:
[א] הלכות שחיטה. עיין סימן א' סעיף ב' מה שצריך לידע עכ"ל הש"ך. וכן כתב בדרכי משה. משמע מלשונם דאף האידנא דינא הכי דלא כתבואות שור שם:
סעיף ב
שהייה כיצד? (לש' רמב"ם פ"ג מה"ש דין ב') הרי שהתחיל לשחוט והגביה[ב] ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, ובא הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה[ג] כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט (עד) רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה]ד[ -- שחיטתו פסולה.
היתה בהמה דקה -- שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירבצנה וישחוט. אם היתה גסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט.
ובעוף -- כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.
ויש אומרים דשיעור שהיית עוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף בלי הגבהה והרבצה]ה[ .
ולפי דבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא]ו[ והגביה סכינו מהצואר שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט]ז[ .
ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט - יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד דכדי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא נעשה מהר.
ואפילו אמר השוחט "ברי לי שלא חתכתי כי אם העור" -- אין סומכין עליו כיון שיצא הדם]ח[ .
ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה -- אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחר ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק אותו]ט].
ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא הראשונה]י[ :
[ב] והגביה. הוא הדין לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט (ש"ך). ומיהו היינו דווקא כשפסק מלשחוט (רש"ל ט"ז) דהיינו שפסק מלהוליך ולהביא על הסימנים אבל אם הביא והוליך על הסימנים אלא שלא חתך כלום כגון שהסכין רעה לא מקרי שהייה כלל מאחר שעסוק בשחיטת הסימנים ומוליך ומביא עליהם לשוחטם (רש"י ור"ן). ובהגביה הסכין קצת שאינו נוגע בסימנים ממש אף שמוליכו ומביאו תמיד על הצואר מקרי שהייה כמו שיתבאר לקמן (ואפשר דמשום הכי נקט השו"ע והגביה ידו דהא מילתא דפסיקא דבכהאי גוונא מיקרי שהייה בכל ענין). ועוד יש לומר דמלתא דפסיקא נקט משום דאורחא דמלתא לדחוק הסכין קצת על הצואר כשאינה חדה במאד ואין בזה משום דרסה כל זמן שמוליך ומביא אבל כשפסק אפילו רגע יש בזה משום דרסה שפוסלת במשהו כמ"ש ריש סי' כ"ד. ולכן צריך להגביה ידו קצת שלא תשאר על הצואר בדוחק אפילו כל שהוא. ונפקא מינה מזה אף לדידן בספק שהייה משהו שאין להקל אלא כשנזהר בוודאי מלדחוק הסכין משהו בלא הולכה והובאה והספק הוא אם הגביה הסכין משהו או הוליך והביא בלא הפסק ושהייה כלל:
[ג] אם שהה כו' וישחוט (עד) רוב הסימנים שהוא כו'. כצ"ל. ובפ"ב דחולין תנן דשיעור שהייה כדי שחיטה אחרת. ובגמרא אמר רב כדי שחיטת בהמה הוי שיעור שהייה לבהמה וכדי שחיטת עוף לעוף שמואל ורבי יוחנן אמרי אפילו כדי שחיטת בהמה משערים לעוף ורבי יוסי ברבי חנינא אומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה (שהיית בהמה דקה משערים בשחיטת בהמה דקה דכוותה). וכתב רש"י דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כיון דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר ודקה לדקה וממילא שמעינן דהוא הדין עוף לעוף עבדינן לחומרא עכ"ל. אבל הרי"ף והרמב"ם סבירא להו דרבי יוסי ברבי חנינא לא פליג אדרבי יוחנן ושמואל דאמרי אפילו בהמה לעוף דאף על גב דמשערין בבהמה לעוף לא משערין בגסה לדקה משום שכך הלכה למשה מסיני דאין שהייה פחותה משיעור שחיטת בהמה שהכשרה בב' סימנים והיא שחיטה גמורה מה שאין כן בכדי שחיטת עוף שאינה שחיטה גמורה שהכשרו בסימן אחד וגמירי נמי הלכה למשה מסיני דבכדי שחיטת בהמה דכוותה משערינן בגסה לגסה ודקה לדקה ובעוף שאי אפשר לשער בדכוותה שאינה שחיטה גמורה משערינן בדקה שבבהמה (עיין יש"ש). והא דקאמרי רבי יוחנן ושמואל כדי בהמה לעוף היינו נמי כדי בהמה דקה לעוף. והא דלא פירשו הכי בהדיא משום דלא אתו אלא לאפוקי מדרב דאמר מעוף לעוף אבל לא נחתי לפרושי כל שעורי שהייה. ומשום הכי נמי לא פירשו שיעור כדי שיגביהנה וירביצנה. אבל לשיטת רש"י דרבי יוסי ברבי חנינא ורבי יוחנן פליגי אהדדי יש לומר דפליגי נמי בשיעור כדי שיגביהנה וירביצנה דקאמר רבי יוסי ברבי חנינא. ורבי יוחנן לית ליה הגבהה והרבצה כלל אף על גב דמיקל אפילו בבהמה לעוף טפי מרבי יוסי ברבי חנינא. והכי נמי סבירא להו לרב ושמואל שלא הזכירו הגבהה והרבצה. ועבדינן לחומרא לפי דעת רש"י. וכן כתב סמ"ג בשם בה"ג. וכן כתבו סמ"ק והמרדכי והגהות מיימוניות. וזהו דעת היש אומרים שבשו"ע כמבואר בב"י שחשש לדבריהם לענין מעשה.
ומיהו כתב הרמ"א בדרכי משה בשם הר"ן דלא משערינן בחתיכת הסימנים לבד אלא אף בחתיכת העור דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה עכ"ל הר"ן. ולזה נתכוין גם כן רמ"א שהגיה תיבת עד כו' לומר שלא ברוב הסימנים לבד משערינן אלא מהעור עד רוב הסימנים ועד בכלל. ואין צריך לומר שמשערים בכדי שחיטת כל רוב הסימנים. ולא כמו שכתב האגודה דמשערים בקנה במשהו המשלים לרובו ומשום הכי כתב בעוף שהכשרו בסימן אחד שיעור השהייה במשהו מדינא. ולא קיימא לן הכי מדינא אף לפי דעת היש אומרים וכמ"ש השו"ע בדעת היש אומרים דשיעור השהייה בעוף הוא מועט אבל מכל מקום לא משהו ממש אלא שהמנהג הוא להטריף במשהו אבל לא מדינא. וכן אין משערים בכדי שחיטת רוב הסימנים כשתופסן ומשכיבן יחד זה אצל זה ששניהם נשחטים כאחת ואם כן היינו כדי שחיטת רוב אחד בלבד אלא כמו שהם מחוברים בגוף שהקנה הוא סמוך לעור יותר ונשחט תחלה עיין ס"ד והיינו טעמא כמ"ש הר"ן דשיעור שחיטה כדרכה גמירי. וכתב בדרכי משה בשם הרשב"א בתשובה דלא משערינן בכדי מריטת נוצה מן העוף או מריטת שער בבהמה אלא כדי שחיטה לבד עכ"ל:
]ד[ הכשר שחיטה. אף על גב דמקילינן להצריך כדי הרבצה היינו לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיטה לפי שאי אפשר לו לשוחטה עד שירביצנה אבל מששחט רוב סימנים אזלא לה הכשר שחיטה (רא"ש).
ואין להקל לשער לפי אותו הסכין ששוחט בו ולפי אותו אדם השוחט כגון אם הסכין רע ואינו חד והשוחט רפה ידים ומתעכבת השחיטה אלא משערים ברוב סכינים שהם יפים לשחיטה וברוב השוחטים שהם זריזים (שמלה חדשה) וכן משמע לקמן סעיף ד':
]ה[ בלי הגבהה והרבצה. ובבהמה רוב שנים בלי הגבהה והרבצה. ומשום הכי נקט עוף דכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף נעשה מהר והלכך יש ליזהר כו' כדמסיק. וכן הוא בב"י:
]ו[ שהדם יוצא. מהרי"ק ורש"ל כתבו דדוקא כשהדם יוצא חיישינן לנקיבת הושט. אבל הב"י כתב דאורחא דמילתא נקט ואף על פי שלא יצא הדם חיישינן שמא נגע בושט כיון שחתך כל העור בעוף שעורו דק ולא שייך לחלק בו בין חתך כולו למקצתו כדלקמן סוף סי' זה (ט"ז שם). וכן דעת כל האחרונים (ש"ך):
]ז[ מהושט. דאף על גב דהקנה סמוך לעור מכל מקום לפעמים שגם הושט סמוך לעור על ידי אחיזת הסימנים. דבקנה לא שייך שהייה במיעוט קמא לכולא עלמא מידי דהוה אחצי קנה פגום דלעיל סוף סי' כ"א מה שאין כן בושט דשייך שהייה במיעוט קמא שנקיבתו במשה אבל קנה פסיקתו ברובו כדלקמן סימן ל"ד (ש"ך):
]ח[ הדם. אבל אם לא יצא הדם ואומר ברי לי סומכין עליו לכולא עלמא ועיין במ"ש לקמן סעיף ו':
]ט[ ויבדוק אותו. עיין במ"ש לקמן ביאור דין זה וכל פרטיו:
]י[ הראשונה. שהיא עיקר לפי דעת הב"י לפי שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם שהם עמודי ההוראה בביתו ולכך סמך עליהם להקל בהפסד מרובה. אף על גב דהפסד מרובה לא מהני בפלוגתא דרבוותא אלא בדרבנן (עיין תורת חטאת בהקדמה):
]יא[ ואין לשנות. אפילו בהפסד מרובה (ש"ך). וטעם חומרא זו שנהגו במדינות אלו על פי שחיטת[1] מהרי"ו כתב הב"ח דנקטינן כשיטת רש"י וסייעתו דשיעור שהייה הוא כמו שחיטת רוב סימנים בלי הגבהה והרבצה ואם כן שיעור מועט הוא אפילו בגסה ודקה ואין צריך לומר בעוף ועל כן נתפשט המנהג לפסול כל שהייה מועטת אפילו בהפסד מרובה משום דאין אנו בקיאין לכוין השיעור בצמצום כל כך עכ"ל. והט"ז סי' כ' כתב דטעם המנהג בחומרא זו הוא משום גזירה אטו שהייה מרובה ומשום הכי לא פלגינן במדינות אלו בין שהייה מרובה למועטת והילכך אין להחמיר אלא אם הגביה הסכין אפילו משהו דכיון שעקרו מן הצואר גוזרין מגביה ושוהה קצת משום שוהה הרבה אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' או בג' מקומות דלעיל סי' כ"א שהוא מעשה בכל יום להכשיר משום שבזה לא שייך לגזור בו גזירה זו עכ"ד הט"ז שם ובסי' זה. ומיהו לאו דוקא הגביה הסכין אלא הוא הדין לא הגביה אלא פסק מלשחוט ושהה מעט כמ"ש הט"ז בסי' זה בשם רש"ל אלא כשנדחף הסכין ממקום למקום לא מיקרי פסק מלשחוט דאדרבה עסוק בשחיטה הוא בדחיפה זו שדוחף ידו למקום אחר כדי לגמור שחיטתו שם ואינו מגביה להפסיק שחיטתו ולא מיקרי פסק מלשחוט אלא כשידו נחה במקום אחד משהו שלא עסקה בשחיטה כלל דבזה יש לגזור משום שהייה מרובה אבל כשנדחית ידו למקום אחר לגמור השחיטה שם לא שייך למגזר משום שהייה מרובה דלא משכחת לה כלל שהייה מרובה בכהאי גוונא (דאי הוה משכחת לה בכהאי גוונא הוי שהייה אף על גב דעסוק בשחיטה מאחר שעסק זה אינו דרך שחיטה שהיא הולכה והובאה בסכין על הסימנים לחותכן כמ"ש לעיל). אבל הש"ך בסי' כ"א כתב בדין השוחט בב' וג' מקומות דלדידן צריך שלא ישהה אפילו כל שהוא ולא סבירא ליה לחלק בין הגביה הסכין ללא הגביהו. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל וכל שכן בדבר שאינו אלא מנהג.
וכן בספק שהייה משהו אין להחמיר כלל (ש"ח). ובספק שהייה כדי שחיטת רוב הסימנים בלי הגבהה והרבצה בבהמה יש להקל בהפסד מרובה משום ספק ספיקא דשמא לא שהה כלל ואם תמצי לומר שהה שמא הלכה כמאן דאמר דמשערינן בהגבהה והרבצה כדעת הרי"ף והרמב"ם. אבל שלא בהפסד מרובה אין להקל. משום דלרש"י וסייעתו רב ושמואל ורבי יוחנן לא ס"ל הגבהה והרבצה כדרבי יוסי ברבי חנינא והלכה כרבים.
אבל ספק שהייה בעוף כדי רוב סימני העוף ולא שהה בודאי כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור יש להקל אפילו שלא במקום הפסד מרובה. משום דאף לרש"י וסייעתו לא הוי אלא ספיקא דהא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אלא משום דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא בשיטתיה דרב עבדינן לחומרא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אף על גב דבהמה בחזקת איסור עומדת כמ"ש לעיל סי' א'.
אבל בספק שהה שהייה גמורה הפוסלת לכולי עלמא הרי זה ספק נבילה לפי דעת הרמב"ם וסייעתו ונבילה ודאית לפי דעת הרשב"א וסייעתו דלעיל סימן א'. דאף על גב דרוב השוחטין מצויין לשחוט בלי שהייה ורובא עדיף מחזקה מכל מקום רובא דתלי במעשה הוא כמ"ש לקמן בסי' כ"ה בשם הרשב"א גבי לא בדק בסימנים וספק אם נשחטו רובן. והוא הדין בספק שהה כמ"ש בפ"ג דיבמות דעליך הראיה שנעשה המעשה כו' דהיינו הולכה והובאה רצופה בלי הפסק בינתיים כמ"ש לעיל סימן א':
]יב[ טרפה. מקור דין זה מתרומת הדשן וז"ל שאלה. שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב ארכו לארכו של ושט ונשחט הקנה ההוא עם הושט יפה כשירה או לא. תשובה. יראה דאין להכשיר שחיטה זו כלל משום דקיימא לן שהיית העוף במשהו כמו שחיטתו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר ובנידון דידן אי אפשר בלי שהייה משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן. ואף על גב שעסק כל הזמן בשחיטה והוליך והביא עד שגמר מכל מקום מיקרי שהייה בכהאי גוונא. וראיה פשוטה מפרק השוחט שהה במיעוט סימנים מהו והפירוש שהוא עיקר דבעי כגון ששחט בהמה בסכין רעה וכשנחתך רוב סימן הא' מאריך הוא בשחיטת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן הב' אי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעוט סימן הא' הוי כאלו שוהה בחתיכת יד או רגל דבהמה (כדלקמן סעיף ד') וסלקא בתיקו. הא קמן דאף על גב דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שוהה בחתיכה שאין עליה תורת שחיטה הוי שהייה וכל שכן בשחיטת גמי דאפילו מגוף הבהמה אינו.
ואם תאמר מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם שחט הושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש ואם כן לא פסקה חתיכת הסכין אפילו רגע אחד מן הסימן. נראה דעל כרחך אין לומר הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין והוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי גם כן רך הוא ואיננו מתוח על כרחך חדוד הסכין שהה לחתכו יותר מבחתיכת הסימנים ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש עכ"ל.
ורוצה לומר דדבר רך שאינו מתוח הוא נדחף ונכפף למטה ולצדדין מפני הסכין בפגעו בו. מה שאין כן בדבר קשה שאף שאינו מתוח והוא נדחה למטה ולצדדין מכל מקום לבסוף כשמגיע למטה לתחתית הסימן מפני הסכין והסכין חותכו שם הוא נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה. שאף שדופני הסימן רכים ומתוחים אינם נחתכים מהר מפני הדבר הקשה שכנגדם שמעכב את הסכין כנגדם אפילו אם הוא דבר דק מאד מכל מקום אם לא נחתך בחתיכת דופני הסימן אלא נדחה ויורד למטה לתחתית הסימן מפני הסכין הרי כשמגיע שם הסכין לתחתית הסימן ודוחק על הדבר הקשה ההוא וחותכו נכפף מעט תחתית הסימן שהוא רך מפני הדבר הקשה ההוא ונעשה כדפנות מקיפות להדבר הקשה ונחתכים עמו שוה בשוה ממש ונמצא שלא שהה רגע אחד בחתיכת הדבר הקשה ההוא לבדו בלי שיחתוך ברגע ההוא גם בסימן. אבל דבר רך שנדחה לבסוף למטה לתחתית הסימן אף אם אינו דק מאוד אינו נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה שהם מתוחים ונחתכים תחילה והוא רך ואינו מתוח ונכפף הוא מעט תחת הסכין בפגעו בו וגם לצדדין ואינו נחתך עד לאחר שנחתכים הם. וגם כשנחתך הוא אין תחתית הסימן נכפף כלל בחתיכתו להיות לו כדפנות מקיפות הואיל והוא רך כשהוא נחתך בסכין כבר כל הסימן הוא חתוך לבד תחתית הסימן במקום הנחתו ממש ומפסקת חתיכתו באמצע שחיטת הסימן דהיינו בין חתיכת דופני הסימן ובין חתיכת תחתית הסימן שבמקום הנחתו כשנחתך הוא לבסוף והוי שהייה למנהגנו שמטריפין שהייה במיעוט בתרא כדלקמן ס"ה בהג"ה. ולזה נתכוין רמ"א במה שכתב לאחר ששחט הסימן פירוש כל הסימן לבד מקום הנחת הגמי בתחתיתה שנחתך שם הגמי אחר שחיטת כל הסימן.
ואף על גב דהמוליך ומביא אפילו כל היום הסכין בסימנים לא מיקרי שהייה אף על פי שאינו חותך כלום כגון שהסכין רעה רק שמתכוין לחתוך כדלעיח=ל. היינו דוקא כשהסכין הולך על בשר הסימן ממש לחתכו ונוגע בו אבל כאן הגמי מפסיק בין הסכין לתחתית הסימן שהוא מונח עליו וכל דופני הסימן כבר הם חתוכים קודם שנחתך הגמי ונמצא שברגע שנחתך הגמי לא היה הסכין הולך על בשר הסימן ממש ולא היה נוגע בו רגע ההוא. ומשום הכי מדמי לה התרומת הדשן לשוחט בסכין רעה ושהה במיעוט בתרא דסימן קמא שאין הסכין נוגע אז עדיין בסימן ב'. וגם אי הוה משכחת לה שברגע שנחתך הגמי היה הסכין נוגע בסימן בהולכה והובאה ולא היה חותך בו כלל אפשר דמיקרי שהייה כיון שהסכין חד ואם לא היה הגמי מעכבו היה חותך בסימן בהולכה והובאה זו. ולא אמרו שמוליך ומביא לחתוך אף על פי שאינו חותך לא מיקרי שהייה אלא כשאינו חותך מפני הסכין שהוא רע אבל כשיש דבר אחר המעכבו מלחתוך ואילו לא היה מעכבו היה חותך בסימן מיקרי שהייה מה ששוהה בדבר אחר המעכבו מלחתוך בסימן ומתעסק בעסק אחר מה שאין כן בסכין רעה שאינו מתעסק כלל בדבר אחר רק בשחיטה לבדה. אלא דלא משכחת לה כלל בגמי וכיוצא בו שהוא רך שיהיה נחתך בסכין ההולך ונוגע גם בסימן כשחותך ולא יהיה הסימן נחתך עמו בחתיכה זו אלא בדבר קשה הוא דמשכחת לה בכהאי גוונא. ומיהו אף בדבר קשה לא חיישינן להכי למימר שמא כשחותך בקשה אינו חותך כלל בסימן אלא אמרינן שהסימן נחתך מעט מעט כמו הקשה שהקשה מעכב הסכין מלחתוך הסימן מהר.
והא דנקט התרומת הדשן עוף דווקא אף על פי דבימיו כבר נהגו להטריף כל שהייה במשהו אפילו בבהמה (עיין סי' קפ"ו). היינו משום דבעוף סבירא ליה דמדינא שהייה פוסלת במשהו כדעת האגודה דלעיל כמבואר בתרומת הדשן שהרי אם מצא חצי קנה פגום כו'. וגם במיעוט בתרא סבירא ליה כפירוש רש"י דלקמן סעיף ה' דמדינא שהייה פוסלת בו אפילו בעוף בסימן ב'. לכך אין להכשיר בנמצא גמי חתוך כיון דודאי שהה משהו בחתיכתו כמ"ש רמ"א וכמבואר בתרומת הדשן ובנידון דידן אי אפשר בלא שהייה כו'. אבל בבהמה כיון שאין שהייה משהו פוסלת לכולא עלמא מדינא אלא ממנהגא הבו דלא לוסיף עלה דאין לאסור אלא כמו שנהגו דהיינו בשהייה הניכרת ונראית לעינים כשהוא שוהה בה אפילו רגע אחד דיש לגזור בה משום שהייה מרובה אבל לא בכהאי גוונא דכששהה לא היה ניכר ונראה כלל שהוא שוהה ואין לגזור בה משום שהייה מרובה הנראית לעינים. וגם יש לומר כמ"ש לעיל בשם הט"ז שאין בכלל מנהג זה אלא אם הגביה הסכין או שפסק מלשחוט וזה לא הגביהו ולא פסק מלשחוט שהרי אי אפשר לגמור שחיטת הסימן בלי שיחתוך הגמי תחלה שהוא מונח על תחתית הסימן ומקרי מתעסק בשחיטה כשוחט בב' וג' מקומות דלעיל. ורמ"א שסתם ולא פירש דדוקא בעוף דינא הכי על כרחך לא סבירא ליה לחלק בהכי. וסבירא ליה דבתרומת הדשן מעשה שהיה כך היה באווזא והוא הדין בבהמה מדמסיים אחר כך וכל שכן בגמי שאפילו מגוף הבהמה אינו. ואף הט"ז ששתק והודה לרמ"א אף על גב דסבירא ליה שאין להחמיר כמנהג זה בלא פסק מלשחוט ולא הגביה הסכין ולא עקרו מן הצואר כלל. יש לומר דסבירא ליה דבכהאי גוונא מיקרי פסק מלשחוט או דבכהאי גוונא מיקרי עקרו מן הצואר קצת מאחר שהגמי היה מפסיק בינו ובין תחתית הסימן והוא בכלל גזירת וחומרת המנהג דלא פלוג בין שהייה מרובה למועטת כל שנעקר הסכין משהו מן הצואר מה שאין כן בשוחט מן הצדדים דלעיל סוף סי' כ' שלא עקרו מן הצואר כלל משום הכי לא חיישינן התם לשהייה משהו כמ"ש שם בשם הט"ז.
ולפי זה אין להחמיר בבהמה אלא בגמי וכיוצא בה דבר שיש לו גובה קצת כגמי שהוא קנה עגול כמבואר בתרומת הדשן אבל לא בעשב דק. ומה שכתב הש"ך להחמיר אפילו בעשב דק וארוך וחלוק על הב"ח שמיקל בזה אזיל לשיטתו כמ"ש לעיל דהש"ך לא ס"ל כמ"ש הט"ז לחלק בין הגביה הסכין ללא הגביה כלל. ואפילו בעוף אפשר להקל בעשב דק וכהאי גוונא אפילו למאן דאמר דשהייה כל שהוא פוסלת בעוף מדינא. משום דשהייה במיעוט בתרא אינה אסורה אף לפרש"י אלא מספק כדלקמן סעיף ה' ובעשב דק וכהאי גוונא שהוא ספק ספיקא לפי שיש עוד ספק דשמא נחתך שוה בשוה ממש עם תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו כשנחתך שם או לפחות היה מוליך ומביא הסכין והיה נוגע בתחתית הסימן שאצל מקום הנחת העשב בתחתית הסימן כשנחתך שם. ולא כתב בתרומת הדשן דאי אפשר בלא שהייה אלא בקנה של גמי שהוא עגול ויש לו קצת גובה בעוביו שאף אם תמצי לומר שגובה עובי זה רך ונכפף מפני הסכין לא נעשה דק כעשב בכפיפה זו וגובה עובי זה אף לאחר שנכפף מעט יש בו כדי להגביה הסכין החותך בו מן תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ודופני הסימן כבר חתוכים הם. מה שאין כן בעשב דק וכהאי גוונא אף שתחתית הסימן מקום הנחתו ממש כשנחתך לבסוף אינו נחתך עם העשב בבת אחת אלא אחר כך מכל מקום תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ממש יוכל להיות שנחתך עמו בבת אחת מאחר שאין לו גובה כלל (ולפחות היה מוליך ומביא ונוגע בסכין). ולזה נתכוין בתרומת הדשן שדקדק לכתוב שהוא קנה עגול. ולזה נתכוין רמ"א גם כן שכתב גמי וכיוצא בו דווקא לאפוקי דבר שאינו כיוצא בו.
וכל זה כשנחתך הגמי אבל אם לא נחתך רק נמצא בתוך הסימן אפילו נמצא הושט מלא שעורים או סובין כהאי גוונא אין להחמיר כלל דיש לומר שהסכין עשה מקום לעצמו ועבר (תבואות שור).
ואם חתך השוחט באצבעו בשעת שחיטה גם כן אין להחמיר כלל דיש לומר דהאצבע והסימנים נחתכו כאחד ולא דמי לגמי דלעיל (תשובת עבודת הגרשוני צ"ו). ומה שכתבו הבודקים בספריהם להחמיר בזה מספק שמא שהה מעט מחמת ביעתותא זה אינו דאין להחמיר כלל בספק שהייה משהו. וגם התבואות שור לא הסכים עמהם אלא בעוף דסבירא ליה דשהייה משהו פוסלת בעוף מדינא אבל גם זה אינו דהאגודה יחידאה הוא ולא קיימא לן הכי כמו שנתבאר לעיל. וכן מה שכתבו הבודקים עוד כמה חומרות משום שהייה אין להחמיר בהם אלא אם כן יש להסתפק בשהייה הפוסלת מדינא או בוודאי שהייה משהו:
סעיף ג
שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט -- אם כשתצטרף כל השהיות יש שיעור שהייה -- שחיטתו פסולה]יג[ . (ולפי המנהג בכל ענין טריפה):
]יג[ פסולה. פירוש ספק נבילה דבעיא דלא איפשטא היא בגמרא (ש"ך):
סעיף ד
השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט אחרון של סימן ראשון -- הרי זו פסולה]יד]:
]יד[ הרי זו פסולה. הכי נמי ספק נבילה היא (ש"ך) דבעיא היא בגמרא שהה במיעוט סימנים מהו תיקו. ופרש"י במיעוט סימנים ששחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו מהו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא אבל במיעוט קמא אי דגרגרת לאו מידי עביד ולאו שהייה היא ואי דושט דנקובתו במשהו מיטרפא ממה נפשך דהא כיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה נקב בעלמא וטריפה עכ"ל. והתוס' הקשו עליו מהא דתניא בתוספתא שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלא הכי פירושו שהה במיעוט סימנים ששהה ונתעכב בשחיטת מיעוט האחרון של סימן ראשון כשיעור שהייה מפני שהיתה הסכין רעה דדילמא הא דמכשרינן בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו (כדלעיל סי' י"ח) היינו במתעסק לחתוך הסימן אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו וכשמוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך בידה או ברגלה והוי שהייה עכ"ל.
וכתב הש"ך מדלא הגיה רמ"א נמי כאן דלפי המנהג בכל ענין טריפה אפילו לא נתעכב שיעור שהייה משמע דסבירא ליה דהכא בעי שיעור שהייה דוקא אף לדידן כיון שמתעסק בשחיטת הסימנים עכ"ל. ומשום הכי נמי כתב רמ"א בסי' י"ח סעיף ז' בהג"ה דבבהמה כהאי גוונא לפעמים טריפה לאפוקי לא שהה שיעור שהייה. ומיהו לפי מ"ש לעיל בשם הב"ח דנקטינן כשיטת רש"י דשיעור שהייה הוא כדי שחיטת רוב סימנים לבד בלא הגבהה והרבצה והוא שיעור מועט ואין אנו בקיאין לצמצם כל כך יש להחמיר אפילו בדיעבד בשוחט בסכין שאינה חדה כל כך בענין שיש לחוש שמא שהה במיעוט האחרון של סימן הראשון כדי שחיטת רוב סימנים בסכין יפה. אבל לכתחלה אין לשחוט בכל ענין בסכין רעה משום ספק שהייה במיעוט האחרון של סימן ראשון שלכתחלה אין לשהות אפילו פחות מכדי שיעור שהייה. ומה שכתב השו"ע בסי' י"ח ס"ז שוחטין בו דמשמע לכתחלה היינו משום דהתם לא בא אלא ללמד דין הסכין ומיירי בגוונא דליכא משום שהייה כגון שמניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושוחט שניהם כאחת (ש"ך). ואף אם אינו שוחט שניהם כאחת ממש כיון שמתחיל בשני קודם שישחוט מיעוט האחרון של הראשון אין לחוש משום שהייה (תבואות שור).
וכל זה בבהמה אבל בעוף מותר לשחוט לכתחלה בסכין רעה כל כך בענין שישהה שיעור שהייה במיעוט האחרון של סימן הראשון שהרי עוף הכשרו בסימן אחד מדאורייתא. ואף דמדרבנן צריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה הרי מדרבנן צריך לשחוט לכתחלה גם במיעוט האחרון וליכא למימר דהוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה אלא מדאורייתא ובבהמה דבעי ב' סימנים מדאורייתא (פרי חדש). ובמיעוט בתרא דסימן ב' אין לחוש משום שהייה בשוחט בסכין רעה אפילו בבהמה וכן בעוף בין במיעוט בתרא דקמא בין במיעוט קמא ובתרא דבתרא אף לפי מנהגנו שמחמירים כפרש"י לפסול שהייה במיעוט בתרא בין בעוף בין בבהמה (ש"ך). משום דלפרש"י דבעיא דשהה במיעוט סימנים אמיעוט בתרא קיימא ובשוהה שהייה גמורה אם כן לא מצינו איסור שהייה כלל בשוחט בסכין רעה אפילו במיעוט בתרא דקמא בבהמה. אלא דקיימא לן כפירוש התוספות דהבעיא היא במיעוט בתרא דקמא בשוחט בסכין רעה בבהמה אבל במיעוט בתרא דבתרא סבירא להו להתוספות דאין שהייה פוסלת כלל וכן במיעוט בתרא דקמא וכל סימן ב' בעוף. ואם כן אין לנו להחמיר כלל בכהאי גוונא בסכין רעה על כל פנים אלא בשהייה גמורה לחוש לפרש"י
(ומ"ש התרומת הדשן להחמיר בנמצא גמי חתוך בושט משום שהייה במיעוט בתרא דבתרא בעוף כמו שנתבאר לעיל ולמדה מסכין רעה. היינו לענין דאפילו שמוליך ומביא בחתיכה שאין עליה תורת שחיטה כמו מיעוט בתרא דקמא לפירוש התוספות ובגמי אין תורת שחיטה עליו לכולי עלמא. אבל לפרש"י יש לומר דתורת שחיטה עליו בודאי ואין בו משום שהייה כשמוליך ומביא לשוחטו ולא קמבעיא לן אלא כשפסק מלהוליך ולהביא ושהה שהייה גמורה במיעוט בתרא דבתרא וכן בשאר פסולי שחיטה במיעוט בתרא בין דקמא בין דבתרא כדלקמן סימן כ"ד דשמא אין המיעוט כדאי לפסול שחיטת הרוב שכבר נשחט בהכשר דהא מדאורייתא סגי ברובא ואין צריך לשחוט המיעוט אבל אם שחט גם המיעוט בהכשר ישנו בהכשר שחיטה לפרש"י ואין בשחיטתו משום שהייה שהרי מיעוט זה ראוי להצטרף לרוב להכשיר השחיטה על ידי מיעוט בצירוף מיעוט אחר המשלימו לרוב אף אם מיעוט הנשאר נשחט בפיסול או לא נשחט כלל. ואדרבה משום דמיעוט בתרא ישנו בתורת שחיטה לפרש"י מהאי טעמא דאמרן משום הכי קא מבעיא לן לפרש"י אם פוסלת בו שהייה או שאר פסולי שחיטה דלקמן סי' כ"ה):
סעיף ה
אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה -- אין שהייה פוסלת. ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל]טו[ . ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה]טז[. ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו:
]טו[ כלל. אם לא ניקב הושט כדלעיל אלא בושט הוא דפוסלת שהייה אם לא נשחט עדיין רוב הקנה וזהו דעת התוס' וסייעתם דלעיל:
]טז[ פוסלת שהייה. מספק דבעיא דלא אפשיטא היא לפרש"י כדלעיל, ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד מכל מקום כיון דהדר וגמר סימן הב' כולה חדא שחיטה היא. והוה ליה ספק נבילה דאורייתא לפי דעת הרא"ש בשם הריב"ם שמחלק בין שהייה דרסה וחלדה שהן במקום שחיטה וכולה חדא שחיטה היא ובין הגרמה שאינה במקום שחיטה ומשום הכי אינה פוסלת כלל במיעוט בתרא כדלקמן סי' כ"ד. אבל הרשב"א כתב לשיטת רש"י דמדרבנן הוא דמבעיא לן בשהה במיעוט בתרא ונקטינן לחומרא דכל שהוא עושה אפילו המיעוט בפיסול כדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים בין בשהייה דרסה וחלדה ובין בהגרמה. דמדאורייתא ודאי דאין לחוש כלל בהגרמה על כל פנים דהא תנן ורובו של אחד כמוהו כדאיתא בגמרא דף י"ט. והתוספתא דלעיל מיירי מדאורייתא. וכן מנהגנו להטריף אפילו בהגרמה כדלקמן סי' כ"ד בהג"ה ע"פ שחיטת מהר"י ווייל והיינו מדרבנן כמבואר שם במהר"י ווייל גבי שהייה עיין שם. ומכל מקום אף לפי דעת הרא"ש יש להקל בספק שהייה דרסה וחלדה משום ספק ספיקא כמ"ש לעיל:
]יז[ להמיתו. כן כתב רש"י. וסיים בספר התרומה ובלבד שלא ישבר המפרקת עכ"ל. פירוש משום דאמרינן בגמרא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באברים כדלקמן סי' ס"ז ולגירסת רש"י שם בגמרא אסור אפילו לקדרה ואפילו על ידי חתיכה ומליחה. וסבירא ליה לרש"י דהיינו דוקא בשובר המפרקת ולא בשאר קירוב מיתה כמו בהכאה על הראש וכהאי גוונא. אבל יש אומרים דהוא הדין על ידי שאר קירוב מיתה אין כל הדם יוצא ונבלע באברים. אלא דסבירא להו דאף על גב דנבלע באברים אין אסור אלא לאכול הבשר חי בלא מליחה וכגירסת הרי"ף וסייעתו בגמרא. וכן פסק השו"ע לקמן סימן ס"ז. והלכך אין איסור גמור מדינא בין בשבירת המפרקת בין בשאר קירוב מיתה אם אינו רוצה לאכול הבשר חי אלא זהירות לכתחלה מאחר שמבליע הדם באברים. והביא רמ"א דעת יש אומרים אלו לקמן שם לענין זהירות לכתחלה בין בשבירת המפרקת בין בשאר קירוב מיתה כגון לתחוב הסכין בלבה כמבואר שם והוא הדין להכאה על הראש וכהאי גוונא דאין לחלק ביניהם כלל כמבואר בדרכי משה וכן דעת הט"ז והדרישה שם בזה דלא כהש"ך שם. ומכל מקום לענין מעשה ראוי לחוש לגירסת רש"י לכתחלה בשבירת המפרקת דסבירא ליה דאפילו חתיכה ומליחה לא מהני לקדרה:
[יח] וישחוט. בסכין או אפילו בקרדום אף על פי שהוא פגום וגם אין מוליך ומביא אפילו הכי מיקרי שחיטה בפסול במיעוט בתרא (ש"ך בשם סמ"[ק]ץ) ואפילו אם אין השוחט חוזר ושוחט בעצמו בסכין או בקרדום אלא איש אחר הכשר לשחיטה כולה חדא שחיטה היא לפרש"י ופסולה משום שהייה ודרסה ועיקור על ידי פגימה דמיעוט בתרא (ועיין במ"ש לקמן סי' כ"ד דבמגל וכיוצא בו שכולו פגום יש להקל בהפסד מרובה וכהאי גוונא, ע"ש הטעם). אבל אם נכרי וכיוצא בו מהפסולים לשחוט אפילו בכשר עומד על גביו חוזר ושוחט אין לחוש אף לפרש"י דלא אמרינן כולה חדא שחיטה היא כיון שאינו בתורת שחיטה כלל וכדלעיל סי' ב' סעיף י. (דרישה ש"ך שם):
סעיף ו
שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט -- חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר[יט], ומניחו עד שימות, והופך הוושט ובודקו מבפנים[כ]. אם לא נמצא בו טיפת דם -- בידוע שלא ניקב, וכשרה[כא].
[יט] במקום אחר. עצה טובה קא משמע לן דשמא מקודם לא נגע בושט ועתה אם ישחוט במקום החתך מתוך שקל לפגוע בושט יפגע בו ונמצא פוסלו שלא כדין (ב"י ש"ך) ומהאי טעמא לא כתב כן הסמ"[ק] ומרדכי:
[כ] מבפנים. שהושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהוא טרפה בנקב משהו וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום (רש"י):
[כא] וכשירה. אבל אם נמצא בו טיפת דם אפילו שלא כנגד חתך הראשון אסור מספק שמא היה חתך הראשון כנגד טיפה זו דהושט דרכו להיות גמיד ופשיט (אבל בלאו הכי אין לחוש משום קורט דם לחוד כמ"ש לקמן סי' ל"ג). ומהאי טעמא נמי לא מהני האי תקנתא בבהמה דכיון דצריך לשחוט בה גם הושט חיישינן שיפגע בנקב שנעשה בחתך הראשון אף שמתכוין לשחוט למטה או למעלה כיון דהושט גמיד ופשיט (ב"י. תבואות שור. וכן כתב התשב"ץ ח"ב סי' קמ"ו. דלא כש"ך בס' הארוך).
וכל זה כשאינו יודע אם ניקב הושט אבל אם יודע בבירור דלא ניקב הושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו שחיטתו כשרה אף בלא בדיקת הושט. והלכך אף לדידן דלא בקיאינן אין להחמיר בזה כדלעיל סי' כ"א (רק שיבדוק בקנה אם לא נשחט רק מיעוטו יגמור שחיטתו ואם נשחט רובו לא יגמור משום שהייה במיעוט בתרא). ולא דמי למ"ש השו"ע לעיל דאפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו דהתם כיון שלא כיוון מתחילה לכך הוה ליה מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ולאו אדעתיה ודמי לדלעיל סי' י"ח ס"ד כמ"ש (ש"ך):
[כב] כך. דשמא יחזור וימכרנו לישראל כשיתרפא מבחוץ ולא יהיה ניכר ועיין מ"ש סי' נ"[ז]:
[כג] ימיתנו. אבל לא יגמור שחיטתו (מהרי"ו. דרכי משה) משום חשש תקלה שלא יבא לאכול ממנו כמ"ש לעיל סוף סי' א':
[כד] לנכרים. אבל אסור להשהותו בביתו כשהוא חי דילמא אתי לידי תקלה (מרדכי) אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד מותר כדלקמן סימן נ"ז (ש"ך):
[כה] לנקיבת הושט. (הש"ך כתב בשם הב"ח דבהפסד מרובה או לצורך מצוה נראה להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להתיר על ידי בדיקת הושט דדוקא לבדוק בנקב במקום שאינו ידוע הוא שאין אנו בקיאין בבדיקה. ע"ש ברש"ל סוס"י י"ד פ"ב). ורמ"א סבירא ליה דהכא נמי מיקרי מקום שאינו ידוע כיון דושט גמיד ופשיט (עי' ש"ך סי' ל"ג ס"ק ז'):
[כו] לנקיבת הושט. אחתך העור בבהמה קאי. אבל בתלש נוצות מן העוף אין לחוש כלל לנקיבת הושט אף על פי שיצא דם אלא שנהגו הבודקים להטריף בזה משום גזירה אטו נקרע העור מן הצואר. הלכך אין להחמיר בזה כלל בהפסד מרובה וכהאי גוונא כגון לכבוד שבת או לעני. ואל תשגיח במה שכתבו בשחיטות להחמיר בזה גבי יונה כי הוא חומרא בלי טעם עכ"ל רש"ל. והסכים עמו הש"ך בס' הארוך:
[כז] חתך. הא אם יצא דם אף על פי שלא חתך כל העור או שחתך כל העור אפילו לא יצא דם אין להכשיר אפילו על ידי בדיקה לדידן לפי דעת רמ"א. אבל רש"ל הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין חתך כל העור ולא יצא דם אפילו בלא בדיקה ואינו אוסר אלא בחתך כל העור ויצא דם. והסכים עמו הש"ך במה שכתב להקל בחתך מקצת העור דאפילו שיצא דם מאי חששא איכא כיון שלא חתך כל העור ודם זה דם העור הוא. אלא דאין להקל שלא במקום הפסד מרובה וכהאי גוונא דלא יהא אלא תלישת הנוצה דנוהגים להטריף ביצא דם (ולפי מ"ש בשם הש"ך בספר הארוך הוא הדין הכא). אבל בחתך כל העור אפילו שלא יצא דם אין להקל אפילו בהפסד מרובה כרש"ל אלא כמ"ש הב"י דאורחא דמילתא נקט כדלעיל (ומכל מקום על ידי בדיקת הושט שגם הבית יוסף מתיר אפילו ביצא דם אם כן יש לסמוך על כל פנים על רש"ל בלא יצא דם אף על פי שחתך כל העור להתיר בבדיקת הושט בהפסד מרובה על כל פנים. מאחר שרש"ל מתיר בהפסד מרובה בבדיקה אפילו ביצא דם ומביאו הש"ך ולא חלק עליו. ובחתך מקצת העור אף על פי שיצא דם הסומך על רש"ל להתיר בבדיקה על כל פנים אפילו שלא במקום הפסד מרובה לא הפסיד).
וכל זה כשאין השוחט אומר ברי לי שלא נגעתי בושט אבל אם אומר ברי לי אפילו חתך כל העור אם לא יצא דם כשר אפילו בלא בדיקה כלל כדלעיל. והיכא שנתכוין מתחלה שלא ליגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו אפילו חתך כל העור וגם יצא דם כשר אפילו בלא בדיקה כלל ואפילו חתך בקנה כדלעיל (ש"ך):